ההיסטוריה של אימוני ריצה למרחקים ארוכים – מבוא לסדרה

"מפינים מעופפים ועד לאריות אפריקאים – מה אפשר ללמוד מן האגדות?"

מבוא למבוא:

שנה חדשה, פרויקט חדש.

אני פותח סדרה של כתבות על ההיסטוריה של אימוני ריצה למרחקים בינוניים וארוכים. כבר זמן מה שאני חושב לעשות את זה, רק חושש מהיקף הפרויקט ומהיכולת שלי להקדיש בעקביות את הזמן הדרוש לכך.

אבל אתם יודעים מה? זה בלוג, אז נרוץ עם הרעיון, בלי התחייבות לגבי קצב ההתקדמות. מתוכננים (סדר גודל של) 16 פרקים/כתבות.

הסדרה תכתב במתכונת של הצגת רצים/קבוצות/מאמנים שהשיגו הצלחה יוצאת דופן והפגינו דומיננטיות בתקופה מסוימת. אציג את הסיפור וההיילייטס של כל קבוצה כזו – כי זה קודם כל הסיפור. אציג את עיקרי שגרת האימון בניסיון לאפיין את החידוש או ההתקדמות שכל רץ/מאמן/קבוצה הביאו לתורת האימון. בעקבות זאת אשאל מהם הלקחים האקטואליים כשמנתחים את האימונים בריחוק זמן של שנים. כלומר, מהי ההשפעה שנותרה ומה יכולים רצים ומאמנים ללמוד גם כיום משיטת האימון שהיתה פורצת דרך בשעתה (פה ושם גם מן הטעויות). אני חושב שהעניין הוא קודם כל בהכרת הדמויות והסיפורים עצמם, גם באופן בלתי-תלוי, כפרק בפני עצמו. אך המטרה שלי בסדרה הזו היא גם לשאוף מעבר לכך: להציג פרספקטיבה לגבי המקורות ואופן ההתפתחות של עקרונות ושיטות אימון המוכרים לנו כיום. ההיכרות עם הדמויות, הסיפורים והקוריוזים תוכל לספק בסיס להזדהות, השראה ותוספת מוטיבציה. מתוך כך גם יסופרו פרקים מיוחדים בהתקדמות של היכולת האנושית, והם סיפורים על פריצות דרך, על תעוזה ועל חלומות.

בפוסט שיסכם את הסדרה (זה עוד רחוק…) אציג תיזה משלי לגבי הפרספקטיבה ההיסטורית הדרושה. כיצד ניתן לרכז מהלקחים הללו תובנות חשובות לצורך תכנון האימונים שלנו. וגם אפשרויות לגיוון ולניסוי וטעייה ביחס לשגרת האימונים המוכרת.

חשוב לסייג: הסקירה לא תוכל, מן הסתם, להיות ממצה. לא אוכל לכלול את כל הרצים והמאמנים החשובים שניצחו וחידשו וראויים לאזכור (שהרי הם רבים כל כך). בהכרח צריך יהיה להתמקד בדוגמאות מייצגות בולטות, ותמיד ניתן יהיה להוסיף (מה שאתם בהחלט מוזמנים לעשות בתגובות). גם לא אתיימר לספק תיאור מדויק ומקיף של כל אחת משיטות האימון (אני גם לא רוצה שהסקירה תהיה "טכנית" מדי). זו תהיה מעין "ארוחת טעימות" – טעימות שיחדיו מייצרות "גשטאלט" של פרספקטיבה כוללת לגבי מגמות בתורת האימון. מן הטעימות האלו ניתן ומומלץ להמשיך לקריאה נוספת על דמויות ועל עקרונות ושיטות שיעניינו אתכם ושתרצו ללמוד באופן מעמיק יותר. לכן בכל פוסט אציין גם מקורות עליהם הסתמכתי והפניות לקריאה נוספת.

הסדרה מבוססת (תוך הרחבה) על הרצאה שהעברתי בהנאה גדולה כמרצה אורח בקורס מדריכי ריצה של מכון וינגייט לפני כמה חודשים (מרכזי הקורס: מולי אפשטיין ורותם כסלו-כהן).

הערת מבוא אחרונה וחשובה: ההיסטוריה של הריצה למרחקים היתה גם, במרבית פרקיה עד לשנות ה-70 לפחות, היסטוריה של הדרת נשים. לכן הצדק ההיסטורי מחייב להדגיש גם את חשיבותן של חלוצות הריצה ששברו את הסטיגמות, נלחמו על מקומן, הוכיחו שהן מסוגלות (ועוד איך!) עד שהפכו את האתלטיקה הקלה והריצה למרחקים בפרט לאחד מענפי הספורט השוויוניים ביותר. השיעור הנלמד מהסיפורים של אותן רצות הוא בעיניי משמעותי במיוחד. על הנושא הזה כתבתי את אחד הפוסטים החשובים שלי: "Allez les filles – על ההיסטוריה המרתקת של נשים בריצה למרחקים ארוכים" ומבחינתי הוא צריך להיחשב לחלק בלתי-נפרד מן הסדרה הזו.

סדרה זו תפורסם במקביל גם באתר דה-באזר.

נצא לדרך עם פוסט המבוא לסדרה, שיוקדש לשאלה: מדוע חשוב עבור רצים ומאמנים להכיר את ההיסטוריה, למה בכלל לטרוח לקרוא ולהתעניין?

בסוף פוסט המבוא הזה, כאן למטה, יופיע "תוכן עניינים מתעדכן", כך שניתן יהיה לחזור אל המבוא ולהגיע ממנו אל כל הכתבות שתתפרסמנה בסדרה. אני ארשום כבר היום, מראש, את כותרות הפוסטים המתוכננים בסדרה (טנטטיבית) ואוסיף את הקישורים ככל שנתקדם.

לדרך…

(פאבו נורמי, אנטוורפן 1920)

***

מבוא לסדרה: למה לי היסטוריה עכשיו?

(או: רבאק, 2016 ויש לי מאמן תותח שרושם לי תכנית, למה צריך לעניין אותי איך התאמנו לפני מאה שנים?)

אשיב על השאלה הזו בשבעה סעיפים. אני מקוה שזה יעורר את הסקרנות, יצדיק את המאמץ, ונוכל לעבור אל הסיפורים.

“If you don't know history, then you don't know anything. You are a leaf that doesn't know it is part of a tree. ” (Michael Crichton)

להיות רץ זה להיות חלק מתרבות. זה להזדהות עם אורח חיים ועם "גאוות קהילה". התרבות הזו – תרבות הריצה – איננה מובנת מאליה והיא לא צמחה יש מאין. היא צמחה מתוך המיתולוגיות והדוגמאות ההיסטוריות, מחלומות של אנשים יוצאי דופן שהציתו את הדמיון וסחפו אחריהם ממשיכי דרך.

תרבות הריצה היא דינמית, היא משתנה מעת לעת (באופן משמעותי). היא לא לחלוטין אחידה בתכניה וגם בערכיה. אבל יש בבסיסה יסודות אוניברסליים עם מקורות היסטוריים מובהקים מאוד.

המוטיבים האוניברסליים הבולטים ביותר המקשרים בין הדורות הם החלום והשדים; הרצון – יותר מכך, הצורך – לגלות; ולא להרפות עד שמגלים; ההתמסרות לתהליך; והיציאה למסע מתמשך של ניסוי וטעייה.

אין ולא היה אף פעם רץ שלא שאל עצמו, מדי יום מחדש, "מה עוד אני יכול לעשות"? "איך אני מוציא מעצמי את המיטב"?

כשאנחנו קוראים על ההיסטוריה אנחנו מחזקים את החיבור שלנו לתרבות הזו. אנחנו מתחברים ליסודות האלו ושואבים מהם. אנחנו מרגישים חלק משבט וממסורת, שההשתייכות אליו חוצה מדינות, תרבויות ודתות. שבט אקצנטרי מעט. שבט עיקש. שבט של קוראי תיגר המחפשים כל העת את הדרך.

כך אנחנו יכולים לצאת אל עוד ריצה חסרת תהילה, או אולי ריצת טמפו, ולדמיין כיצד עשו זאת לפנינו פאבו נורמי ביערות של פינלנד החורפית ואמיל זאטופק במגפיים הצבאיות; הרב אליוט בחולות חופיה של Portsea הציורית ופיטר סנל בגבעות סביב אוקלנד.

אנחנו, השאיפות שלנו, הכמיהה הזו, הבעירה הפנימית – אנחנו חלק ממסורת רחבה יותר, אנחנו חלק מעץ.

(אמיל זאטופק ואלן מימון. ענפים עבותים של העץ)

“History is always written by the winners."

בדרך כלל ובהקשר המקורי, המשפט הזה הוא משפט אזהרה פוסט-מודרניסטי. בבחינת: "דעו שההיסטוריה שאתם לומדים לעולם אינה משקפת אמת אובייקטיבית אלא את ההשקפה והנרטיב של המנצחים".

אבל בספורט זה כל העניין הרי – שאנחנו מנסים לפצח ולהבין את נוסחאות ההצלחה, את המפתחות והדגשים. אז איזה מקור טוב ורלוונטי יותר מנקודת המבט של המנצחים, של פורצי הדרך, של האלופים הגדולים?

די בכך שהם אומרים: "זה מה שעשיתי, זה מה שניסיתי, לדעתי זה מה שהוביל אותי להצלחה" כדי שתהיה לנו סיבה טובה להקשיב. להתאים לנסיבות ולמטרות שלנו, ולנסות.

אוסף הביוגרפיות וההסברים של המנצחים חושף לאורך זמן וככל שהמדגם גדל, כפי שנראה, לא מעט קווים ומוטיבים משותפים. אלו הופכים לתימות ולעקרונות מנחים.

בענף הייחודי של ריצה למרחקים, התחרות היא שדה הניסויים האולטימטיבי, ואלו הם הניסויים המוצלחים.

לכן, אם נבין מהיכן נבעו והתפתחו סוגי האימון שאנחנו מבצעים, מה חשבו מי שהמציאו אותם, מה היו הווריאציות השונות שנוסו לאורך השנים – כך נתחזק בביטחון ונאמץ דגשים חשובים לביצוע הנכון של האימונים (גם תוך קליטת הלקחים המצטברים).

ההיסטוריה של הריצה מאגדת את הנוסחאות של האלופים.

(פיטר סנל הניו זילנדי, חניכו של ארתור לידיארד. שלוש פעמים אלוף אולימפי, ושיאן עולם)

“History doesn't repeat itself, but it does rhyme.” (Mark Twain)

הציטוט היפה מיוחס למרק טווין. אבל האמת היא שלא קיים אף אימות לכך שהוא אי פעם אמר או כתב את זה (כידוע, וינסטון צ'רצ'יל אמר ש"צריך להיזהר מאוד מציטוטים שאתם קוראים באינטרנט כי אי אפשר לדעת אם הם מדוייקים" (תחשבו על זה רגע…) כשלא יודעים מהו מקור הציטוט, אז בהסתברות גבוהה הוא ייוחס לצ'רצ'יל או למרק טווין).

מה שמרק טווין כתב, ללא ספק, הוא משפט מעט מורכב יותר, פחות קליט אולי, אבל רלוונטי עוד יותר:

"History never repeats itself, but the Kaleidoscopic combinations of the pictured present often seem to be constructed out of the broken fragments of antique legends." (Mark Twain and Charles Dudley Warner, "The Gilded Age: A Tale of Today", 1874

איזה דימוי נהדר. "השילובים הקליידוסקופים של ההווה נדמים כנסמכים על שברי האגדות העתיקות". איזו דרך נפלאה ומדויקת להעביר את הרעיון. צריך בכלל להוסיף?

תורת האימון שאנחנו לומדים היום היא "השילובים הקליידוסקופים של ההווה". והיא בעצם משקפת, מאגדת ומשכללת שברים מן האגדות של העבר. להבין את האגדות, את המקורות, יאפשר להבין, לפרש ולתקף. מהיכן ולמה הגיע "הפרטלק"? מה ההבדל בינו לבין אינטרוולים? מדוע ישנם סוגים שונים כל כך של אינטרוולים ומה היתרון של כל אחד מהם? איכות או נפח? מדוע מבצעים טייפר? ועוד ועוד.

בכל אלו ניתן ורצוי לפנות אל ההסבר המדעי, נכון (במגבלות). אבל בכל אלו, כמעט תמיד, ההצלחה והתובנות מהשטח הקדימו את המדע, שכל העת רודף בניסיון לספק את ההסבר, לצמצם את הפער. (מדי פעם המחקר המדעי מתמרץ אמנם ניסוי חדש).

לכל השאלות האלה, ועוד, אתייחס בסדרה הזו.

“Remember, remember always, that all of us, and you and I especially, are descended from immigrants and revolutionists.” (Franklin D. Roosevelt)

זה לא רק "לתת קרדיט" למהפכנים פורצי הדרך, מסמני הנתיב. זה להבין אותם. מה הניע אותם. מה הם חשבו. מה צעקו להם השדים.

הם היו משוגעים, כולם, הם היו. פאבו נורמי שהחליט שצריך להתאמן כל השנה, כן גם בחורף הקשה. וולדמר גרשלר שאמר: "רצים מהר. עוצרים. מחכים שהדופק יירד ל-120. ויוצאים שוב. ושוב. ושוב". באדי אדלין האמריקאי שנסע לאנגליה כדי להיות שיאן עולם, רץ בבוקר רץ בערב, רץ ורץ ורץ כדי לגלות, ולא הסכים להאט (לטוב ולרע) גם כשהמאמן שלו התחנן. פרסי סרוטי שחינך את מתאמניו על פילוסופיית ה-Stotans, להיות "ספרטניים" ו"סטואיים", לרוץ ערומים וללמוד מוסיקה וספרות קלאסית, אך גם להיות ממושמעים וחזקים, קשוחים פיסית ונפשית. רון קלארק – האחד, היחיד והמיוחד – שהסביר שהוא רץ לא כדי לנצח אלא כדי להראות לעולם משהו שהוא עוד לא ראה. אמר, ועשה! ארתור לידיארד שאסף רצים מהשכונה וחזר איתם לניו זילנד עם שש מדליות אולימפיות, ארבע מהן מזהב. וכמו שג'ורג' מאלי כתב (ועוד נספר): "רץ שאינו מכיר את לידיארד הוא כמו פיזיקאי שאינו מכיר את ניוטון". סטיב פריפונטיין שהתייחס אל הריצה כאל יצירה, ובעיניי הקהל היה לכוכב רוק. פיטר קו, שחתר ליישם ולהוכיח את השיטה האנאליטית וגם העקשנית שלו על בנו. Seb שגדל והיה לרץ הטוב בעולם.

אנחנו משננים היום את מה שהכתיבו כמה מהפכנים, אקצנטריים ונועזים. ואם רק מעט מן האקצנטריות והנועזות הזאת תדבק בנו – אולי נמצא את האומץ גם בתוכנו. להיות מהפכנים. בזעיר אנפין.

בשביל מה, אחרי הכל, אנחנו רצים?

(פרסי סרוטי וה-Stotans שלו, כולל Herb Elliott)

“Books permit us to voyage through time, to tap the wisdom of our ancestors. The library connects us with the insight and knowledge, painfully extracted from Nature, of the greatest minds that ever were, with the best teachers, drawn from the entire planet and from all our history, to instruct us without tiring, and to inspire us to make our own contribution to the collective knowledge of the human species. (Carl Sagan)

מסע נפלא בזמן; נגיעה בחכמה של האבות הקדמונים; חיבור לתובנות ולידע שהופקו, בכאב, מן הטבע; ללמוד מן המוחות הגדולים שהיו, מטובי המורים; הם מלמדים אותנו מבלי להתעייף ומספקים את ההשראה להוסיף תרומה משלנו.

גאון, קרל סייגן.

“Study the past if you would define the future.” (Confucius)

למה? הכיצד? כי תורת האימון, כפי שנראה, אינה מתקדמת רק, או בעיקר, באופן ליניארי, אלא גם בתנועת מטוטלת בין קצוות, בחיפוש אחר שילובים חדשים ומקוריים. כשרואים זאת לאורך ההיסטוריה מבינים כי לשם יתקדם גם העתיד. נחזור להסבר בפוסט הסיכום.

“There are only patterns, patterns on top of patterns, patterns that affect other patterns. Patterns hidden by patterns. Patterns within patterns. If you watch close, history does nothing but repeat itself. What we call chaos is just patterns we haven't recognized". (Chuck Palahniu)

מבלי להקדים את המאוחר, אגיד שהציטוט הזה הוא התמצית של התיזה שארצה להציג בסופו של דבר.

זה חוזר ישירות לשאלה שממנה התחלנו – ל"תכנית האימונים" שלנו. תכנית האימונים שהיא בעצמה Pattern. היא איננה אקראית, כוחה לא בכך שהיא כתובה בספר או במצגת מקורס מאמנים. אפילו, לרוב, לא בספרי הפיזיולוגיה.

הצופן שלה – של ה- Pattern – ולכן גם המפתחות לביצועה הנכון, מצוי בהבנת ההיסטוריה. היסטוריה שהיא כולה שרשרת ניסויים מתפתחת, לקחים בצבירה אינקרמטלית, תנודה בין נועזות ושמרנות, בין לימוד לחדשנות.

תרבות הריצה, אמנות הריצה, ה-mastery של הריצה – הן כולן רומן בהמשכים. רומן שטומן בחובו צופן היסטורי.