xcvbxc
berlinfriends-360x255

"הספרים מאפשרים לנו לערוך מסע בזמן. הם מאפשרים לנו גישה אל מעיין החכמה של אבותינו הקדומים. הספריה מחברת אותנו אל התובנות והידע שהופקו בכאב מהטבע, על-ידי המוחות הגדולים ביותר שהיו קיימים, באמצעות המורים הטובים ביותר. היא מקשרת אותנו לתובנות ולידע הנשאבים מהעולם כולו ומן ההיסטוריה כולה. הם מדריכים אותנו מבלי להתעייף, ומספקים לנו ההשראה להוסיף את התרומה שלנו לידע הקולקטיבי של המין האנושי" (קארל סייגן, בתגום חופשי). ובמקור.

אכן, מסע נפלא בזמן; נגיעה בחכמה של האבות הקדומים ושל פורצי הדרך; חיבור לתובנות ולידע שהופקו, ביזע ובמאמץ, דרך ניצחונות וכישלונות וניסויים אינספור; אל הידע הרב שהופק והצטבר לגבי גוף האדם, הדרכים המגוונות לפיתוחו ולחיזוקו, למתיחת גבולות היכולת, להרחבת תחום "האפשר"; זו הזמנה ללמוד מטובי המורים (בהקשר שלנו – הרצים והמאמנים); הם מלמדים אותנו מבלי להתעייף ומספקים את ההשראה להוסיף תרומה משלנו. גם ובעיקר, הם מזמינים אותנו לחלום.

מתוך הלימוד וההשראה נוכל לשאוף לכתוב את הסיפור הפרטי והצנוע שלנו.

***

בינואר 2016 החלטתי לנסות להוציא אל הפועל רעיון שליווה אותי משך זמן רב: לתאר את סיפוריהם של גדולי הרצים והמאמנים משלהי המאה ה-19 ועד היום, להסביר את התפיסות והאמונות שהנחו אותם ואת התרומה הייחודית של כל אחד מהם לתורת האימון.

יצאתי לדרך עם רעיון כללי ועם מסגרת. ידעתי להגדיר מראש את ראשי הפרקים העיקריים – את הדמויות שעליהן רציתי לספר – שהרי עוד הרבה לפני כתיבת הסדרה הם השפיעו עליי ולמדתי מהם. התיזה הכללית היתה קיימת. ככל שהתקדמתי בכתיבת פרקי הסדרה, היא התרחבה. כך מצאתי את עצמי צולל עמוק יותר ולומד מחדש בעצמי. וגם מתרגש. הכתיבה משכה אותי פנימה וגרמה לי ללמוד לא פחות מאשר ללמד. ללמוד ולשתף – זה מה בסך הכל מה שעשיתי כאן, וזה מה שאני מרגיש שעשיתי בכתיבה שלי על ריצה לאורך השנים. בהחלט, בשלבים מסוימים הרגשתי שאני כותב עבור עצמי יותר מאשר עבור קהל (מסוים או בלתי-מסוים), וגם לא בהכרח לפי טעם ההמונים או בהתאם לצפיות הרגילות ביחס לאורך הפוסטים ולמידת ההעמקה הדרושה. אתגרתי את עצמי, אתגרתי אתת הקוראים (מי שרצו). אולי לעתים גם מתחתי את גבולות הסבלנות.

שמונה עשר פרקים (שלושה מהם כפולים), בנוסף למבוא ולאחרית הדבר, וכתבת בונוס נוספת המוקדשת להיסטוריה של נשים בריצות למרחקים. מטבע הדברים התחייבה עריכה. לא יכולתי לכלול את כל הרצים והמאמנים החשובים שתרמו ושניתן ללמוד מהם, וישנם מן הסתם רצים ומאמנים חשובים שבולטים בחסרונם. מטבע הדברים ההשקפה וההעדפות שלי השפיעו גם על העריכה וגם על אופן ההצגה. וכל אחד מהפרקים מזמין ביקורת, הערות, והמשך פיתוח הדיון. זו גם היתה המטרה.

אני מאוד מקוה שהסדרה הזו תשמר ותשמש קוראים רבים גם בעתיד. את המבוא ותוכן העניינים השלם ניתן למצוא כאן.

בשעת נעילה, נותר מקום לכמה רעיונות מסכמים, חשובים, ולחתימה.

הקדשה:

לפני כמה ימים חזרתי לקרוא שוב את המבוא לסדרה, וקפצה לעיניי התגובה של מאמני האהוב ד"ר רפי וישניצר ז"ל. כך רפי כתב, בין השאר: "לך בכוחך זה ואנחנו נקרא בהנאה, נלמד ונשנה היכן שראוי לשנות". לא עצרתי את הדמעות."לך בכוחך זה" – אמירה המסמלת 14 השנים בהן שאבתי הכח, הידע, המוטיבציה, הפרספקטיבה והפרופורציה; שנים בהן קיבלתי תמיכה ברגעי עצב ומשבר, כמו גם ברגעי השיא והשמחה. ומעל לכל זכיתי לדוגמה האישית המופתית, מרפי. "לך בכוחך זה" הוא המשפט שאנצור עמי תמיד.

בזכות רפי, בהכוונתו ובהשראתו השקטה, למדתי, התנסיתי, רצתי והתפתחתי. ממנו למדתי איך להתאמן נכון. ממנו שאלתי ספרים ראשונים על רצי ומאמני העבר. בעידודו קראתי ולמדתי ככל שרק ניתן. בזכותו של רפי חוויתי את הריצה, את האימונים, את כוחה של קבוצת האנשים המעולה שהקיפה אותו והלכה בדרכו, את השיאים הגבוהים ביותר אליהם הגעתי. בעידודו ובתמיכתו גם כתבתי.

בלעדי רפי לא היתה הריצה כפי שהכרתי וחוויתי אותה, וגם לא היתה הכתיבה שצמחה מתוכה.

כל פרק שנכתב בסדרה הזו היה רק המבוא לתחילתה של שיחה מרתקת נוספת עם רפי, גם בשעותיו הקשות כשהתמודד עם המחלה הארורה. זאת למעט ארבעת הפרקים האחרונים, שלא הספקנו. כל אחד מהם נכתב בכאב ובגעגוע, בתחושת ההחמצה הגדולה של השיחה עם רפי, אך גם זכרתי צוואתו: את הכוחות הנוספים שנתן לנו תמיד, עם המבט והחיוך והאמירה השקטה: "לך בכוחך זה"!

סדרת הכתבות הזו מוקדשת באהבה גדולה, בהכרת תודה עמוקה ובגעגוע תמידי, לרפי.

rafiassaf

(רפי עם חניכו המצטיין, אסף בימרו, באליפות העולם בגטבורג).

תודות:

אני מבקש להודות לכמה אנשים שתרמו מהידע שלהם לפרקים שונים בסדרה, בהערות, בתיקונים, בתוספות ובתגובות, ביניהם: רפי וישניצר ז"ל, אליה בר זאב, יורם אהרוני (שסייע לא פעם ב-fact checking קפדני, ברזולוציות המדויקות ביותר, בהוספת סיפורים משלו וגם כמה כתבות המשך שפורסמו בבלוג), פרופ' אורי גולדבורט (שמעבר לידע המקצועי דאג שאקפיד לתקן שיבושים שנפלו בהגיית השמות), דן סלפטר, ניר אילן, אלכס דוקורסקי. אני בטוח שוכח להודות לאנשים נוספים, ומתנצל מראש.

תודה רבה לרונן ולבני על אירוח הסדרה באתר דה באזר.

תודה לקוראים ולמגיבים, גם לקוראים הנסתרים. תודה לכל מי שהגיע מולי באקראי בריצה וזרק הערה ואם רק במילה: "קראתי". לפעמים, בלי שידעתם, הערה כזו היתה הגורם לתחילת העבודה על הפרק הבא.

תודה לחבריי וחברותיי לריצה על התמיכה והעידוד והשיחות לאורך כל השנים, ובמיוחד לחבריי לקבוצת מועדון ארוחת הבוקר. מועדון ארוחת הבוקר היה/הינו בעיניי התרומה הקטנה שלנו. הוא גם הביטוי העצמי, והזהות.

באתר זה ניתן למצוא את כל הרשימות והמאמרים שאותם שמרתי לאורך השנים, וגם את כל הפוסטים בבלוג שלי בדה באזר, ערוכים לפי נושאים. כמובן גם את כל פרקי הסדרה הזו.

תודה, תמידית, ליעלה. "כף אחת מרק מידך בכל הזיות מלכותו, קידה קטנה שלך אל צערו והוא שב וצולח את הגואדלכביר, את כל הנהרות" (נתן יונתן).

***

חמישה רעיונות לסיכום הסדרה – על הפרספקטיבה ההיסטורית הכוללת:

"History never repeats itself, but the Kaleidoscopic combinations of the pictured present often seem to be constructed out of the broken fragments of antique legends." (Mark Twain and Charles Dudley Warner, "The Gilded Age: A Tale of Today", 1874).

זהו אחד הציטוטים מפרק המבוא לסדרה. איזה דימוי נהדר. "השילובים הקליידוסקופים של ההווה נדמים כנסמכים על שברי האגדות העתיקות". איזו דרך נפלאה ומדויקת להעביר את הרעיון. תורת האימון שאנחנו לומדים ומיישמים היום היא "השילובים הקליידוסקופים של ההווה". היא בעצם משקפת, מאגדת ומשכללת שברים מן האגדות של העבר. הבנת האגדות, המקורות, לכן, מאפשרת להבין, לפרש ולתקף, גם להמשיך להתנסות ולנסות.

אציע פרספקטיבה מסכמת באמצעות שש הערות, לא ממצות.

1. ריצה היא ספורט פשוט

לכאורה, מצחיק לכתוב 18 פרקים ארוכים ומפורטים על שיטות אימון, לעודד את העיון המעמיק, ואז לסמן כלקח ראשון שהריצה היא ספורט פשוט. אבל אין כאן סתירה. הסדרה חושפת קיומו של מאגר ידע עצום וקיומן של שיטות אימון שונות ומגוונות. אני חושב שעוד לפני כן היא ממחישה היטב דבר בסיסי יותר: את הקווים המשותפים, שהם בראש וראשונה תכונות של אופי וגישה. הסקרנות והלימוד השיטתי, הנכונות של הרצים להקדיש עצמם באופן מוחלט לתהליך לאורך זמן, הצניעות המאפשרת הכלה של ידע קודם ולימוד, גם ממתחרים. זאת בשילוב עם הנועזות לבצע ניסויים חדשים ולמצוא את הדרך המתאימה ביותר, תהליך הגילוי של היכולות והטיפוח של הזהות העצמית – של הרץ. ג'ון פארקר כתב בספרו השני Again to Carthage על מה שהוא כינה – The Fever – בעיניי התמצית הקולעת ביותר לעולמם הפנימי של הרצים התחרותיים ולשדים הרוחשים:

"But it's the fever. That's the thing. The fever that connects you to lovers and poets and rare-air mountain climbers and madmen and lost tribes."

הריצה היא ספורט פשוט. לכן חפשו בין הפרקים, עוד לפני ההבדלים, את היסודות המקשרים. התמקדו לא רק בטכניקה אלא גם במהות הפנימית. לא רק במלים ובמספרים אלא במוזיקה. לא רק ביומני האימונים אלא גם בציטוטים שתוכלו לקחת אתכם לעוד ריצת חסרת תהילה. דמיינו עצמכם כקרובים-רחוקים של נערי לידיארד בריצת הבוקר שלהם באוקלנד, או של רצי ה-Florida Track Club של שנות השבעים, או של הרצים השוודים שיצאו אל שבילי ה"פרטלק". באימונים הקשים הבוחנים את כוח הסבל והמאמץ המרוכז, דמיינו כיצד התמודדו פיטר סנל או סבסטיאן קו באימון עליות נוסף שמתח אותם עד לקצה. חפשו בין פרקי הסדרה הזו את התהליך ואת האמונה, את ההבנה שהכישרון והיכולות צומחים ומתגלים מתוך הריצה, מתוך ההתמדה. למדו את הסבלנות. למדו את הכח לחלום. למדו את האהבה.

הריצה היא בסופו של דבר ספורט פשוט.

2. מדע האימון, ואמנות האימון

האימון הנכון מבוסס על המדע. האימון הנכון מבוסס על חוש טבעי ועל אמנות, המקדימים לא פעם את המדע. וגם כאן אין סתירה.

זהו רעיון שהשתדלתי להמחיש ולתאר לאורך הסדרה כולה. מתקיימת אינטראקציה מרתקת בין שדה הניסויים של המדע (המעבדה) לבין שדה הניסויים הממשי (מסלולי האימונים והתחרויות) שבו המאמן משתמש בכל קשת הצבעים שלרשותו, בראיה המיוחדת שלו, מערבב צבעים קיימים ליצירת גוונים חדשים. המאמן איננו טכנאי אלא אמן יוצר. בניתוח הגישות השונות ראינו את האינטרפליי המתקיים כל הזמן בין עקרונות המעוגנים היטב במדע לבין ניסויים מבוססי התחושה, הניסיון והאינטואיציה. ראינו פרקים בהם שימוש בכלים מדעיים מתקדמים סייע לפריצת דרך בתורת האימון, ולעומת זאת פרקים שבהם ההצלחות של שיטות האימון הקדימו את המדע ואתגרו אותו לספק את ההסבר לשיטות שעבדו. נחשפנו בהקשר הזה לדמויות שונות, לתפיסות שונות בתכלית. והאינטראקציה המרתקת הזו בין מדע האימון לבין אמנות האימון נמשכת ותמשיך להתקיים תמיד.

הלקח הוא דחיית הדיכוטומיה. לימוד והבנה של תורת האימון מחייבים, קודם כל, להבין היטב את הרציונאל המדעי – מדוע מבוצע אימון מסוים, מהו האפקט שאנו מעוניינים להשיג באמצעותו, לפיכך מה מקומו הנכון בתכנית האימון הכוללת, מהם הדגשים לביצועו הנכון. כל אלו מקבלים המחשה כאשר פונים למקורותיו של האימון ולהבנת המימד הנוסף שתרם לפיתוח תורת האימון. לימוד והבנה של תורת האימון מחייבים להכיר גם את שדה הניסויים הממשי, מגרש המשחקים של רצים ומאמנים. לא תמיד קיים ההסבר המדעי המושלם, אך ישנם עקרונות ושיטות מבוססים היטב. האימון המצוין מחייב שילוב, וגם נכונות לנסות ולהתנסות.

3. הזמנה פתוחה לנסות ולהתנסות, אך יש להיזהר מכשל "השעטנז"

נחזור על הקלישאה הצפויה. פרקי הסדרה מלמדים, באופן לא מפתיע, שאין אמת אחת, שגישות שונות – לעתים באופן קוטבי – מובילות להצלחה, גם ברמות הגבוהות ביותר, הגובלות בדמיון ממש. פרקי הסדרה חושפים בפנינו סוגי אימון מגוונים, אני מקוה שכל אחד מן הפרקים נכתב בצורה משכנעת, אפשר לומר גם מפתה. וכך הסדרה כולה היא גם הזמנה – לנסות ולהתנסות.

אז כאן צריך לסמן אזהרה. לכל שיטת אימון ישנו ההגיון הפנימי שלה וישנו המאזן הפנימי העדין. שעטנז השואב מכאן ומשם, ללא בקרה, לא יוביל לתוצאות טובות יותר וסביר להניח שיכשיל. ההתנסות וההתחדשות, לכן, צריכות להתבצע במתינות, ולשיעורין. נניח שאנו מתאמנים לפי מתכונת דומה כבר כמה שנים. אנחנו מעוניינים לגוון ולחדש, לנסות להמריץ שיפור נוסף על-ידי הוספת אלמנט שטרם בוצע. ככל ניסוי, יש להגדיר את המסגרת שלו, את העיתוי ואת מסגרת הזמן, את המתודולוגיה. כלומר, אפשר לקחת מחזור אימון (כששה חודשים) ולהחליט לנסות שילוב אלמנטים של גישה מסוימת. הדוגמאות רבות: אם זה פרטלקים בסגנון השוודי או ריצות פרוגרשן לתקופת בסיס ממושכת, אם זה דווקא לעבור לנסות תקופה מסוימת שיטת ה- multi pace training נוסח פיטר קו, אם זה להחליט להקדיש שבעה חודשים למחויבות ל"דרכו של לידיארד", ואם זה להחליט לשלב בתכנית למרתון 2-3 ריצות של אינטרוולים ארוכים בקצב מתחלף נוסח קאנובה. בכל המקרים, אל תעתיקו אימון סתם, אלא חשבו על התמונה הכוללת ועל מה שאתם מעוניינים לנסות ולהשיג. זכרו שבכל שיטה שתבחרו דרושים המחויבות לתהליך והאמון בתהליך. לכן, לאחר שבוחרים רצוי להיות גם עקביים, ולא לקפוץ מדבר לדבר.

4. ההתפתחות איננה רק קווית, אלא כוללת נטיה מחזורית

כאשר מתבוננים על התפתחות אימוני הריצה מזהים בנקל את קו ההתקדמות הברור לאורך השנים. לא מדובר בקו רציף שהשיפוע שלו אחיד. ישנן תקופות של פריצת דרך והתקדמות משמעותית (קפיצות דרך) ולעומת זאת תקופות של סטגנציה ולעתים אפילו נסיגה יחסית. ככל שמתקדמים והידע והניסיון מצטברים, גם קצב ההתקדמות השולית פוחת. זה צפוי.

התופעה שראוי לשים אליה לב היא שלאורך ההיסטוריה התגבשו מספר גישות יסוד מובהקות. אם זו תפיסת החשיבות של הקילומטרז' הגבוה, לעומת גישות המקדשות דווקא את אימוני האיכות והאינטרוולים. אם זו תפיסת המחזוריות הנוקשה נוסח לידיארד, או שיטת קו המחייבת שילוב קצבי הריצה המהירים והרלוונטיים באופן קבוע. אם זו הגישה המעדיפה את הריצות החופשיות מבוססות התחושה בשבילי הטבע (הפרטלק השוודי) או הגישה הצמודה למסלול ולשעון העצר. בין הגישות והאלמנטים השונים לא מתקיים יחס ברור של התפתחות והתקדמות, במובן שגישה אחת מחליפה את הקודמת. להיפך, ההתקדמות של תורת האימון מבוססת כל הזמן על התכתבות עם העבר. היא מקיימת מחזוריות. כלומר, לאחר שמגמה מסוימת שהחלה כפריצת דרך ממצה את עצמה אוו מתמתנת, לעתים קרובות הצעד הבא מושג דווקא בדרך של "חזרה לאחור" אל תובנה מוצלחת קודמת, שבינתיים הוזנחה. האסכולות השונות נוכחות ומתחרות זו בזו. והלקח הזה מחזיר אותנו אל המשפט המופלא של מרק טווין, על ההיסטוריה שאינה חוזרת על עצמה,, אך בהחלט מתחרזת עם עצמה – History doesn't repeat itself, but it rhymes.

5. ביחד

כוחו של האימון הקבוצתי. הקסם המופלא של הדבוקה. גם ההיסטוריה מממחישה, פעם אחר פעם, שבזכות החיבור המיוחד בין האנשים הנכונים, נרקמים החלומות וההישגים הכי נפלאים.

berlinfriends-360x255

(ברלין 2005. מימין לשמאל: חיים "איש הנצח", אני, יוחאי, יורם, אביחי)

team-jerusalem-marathon

(ירושלים 2011. עם אברהם, יוסי, אסרט ואלחנן)

shiller2

(קבוצת "ביחד נוכל" של רפי וישניצר, שילר 2014. צילום: אלון רוזן)

6. כוחה של הדוגמה, כוחן של הדמויות

הסופר הסקוטי תומס קרלייל כתב את המשפט המפורסם: "The history of the world is but the biography of great men". אלכסנדר הרצן ניסח קצת אחרת: "The history of the world is the biography of a  madman"ולענייננו- שניהם צודקים!

יותר מכל עיקרון אימון או שיטה, אני רואה את הערך המוסף של הסדרה הזו בהשראה ובדוגמה שמספקות הדמויות, בכח המשיכה והפיתוי הקסום של הסיפורים – משגרת האימון הבלתי-נגמרת, ועד לרגעי ההתעלות וההגשמה והכוח הפנימי העצומים. ובשאר הרוח. החיבור אל הסיפורים ואל הדמויות עשוי לאפשר לנו להיות גדולים יותר  – בוודאי לשאוף לכך – ובמקרה הזה, גם להיות משוגעים יותר.

הם לוחשים לנו מהעבר: "לך בכוחך זה"!

***

"התשוקה לריצה היא התשוקה לפוטנציאל, לעוד ועוד חיים" (ג'ורג' שיהן).

האמת הבסיסית של הרצים למרחקים היא שלא אל קו הסיום אנו כמהים, אלא לעוד ועוד זינוקים חדשים.

Tema finale: