xcvbxc
portsea

זוהי הכתבה השמינית בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "תקופת הרנסאנס הראשונה של המרתון: ג'ים פיטרס, באדי אדלין ואבבה ביקילה"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל באתר דה באזר.

***

ישנם פרקים ודמויות, בהיסטוריה ובכלל, שאליהם פונים לצורך הדרכה ולימוד, פרקים הנקשרים לפריצות דרך מקצועיות ולחידושים בתורת האימון. לעומת זאת ישנם פרקים ודמויות שאליהם פונים בשביל הנפש, והם נקשרים למוטיבציה, לגישת חיים, להשראה. אל הסיפור ואל הפילוסופיה של המאמן האוסטרלי פרסי סראוטי (Percy Cerruty), היחיד ומיוחד, אני פונה ומפנה, מעבר לאלה, בעיקר בשביל הרכיב ההכרחי הנוסף להצלחה בריצה למרחקים:

"השריטה". הניצוץ. הטירוף. התעוזה (בחרו לכם את הביטוי המתאים, או שפשוט תקחו את כולם).

פרסי סראוטי היה הגאון המטורף של עולם הריצה. הוא היה נון-קונפורמיסט, הוא היה סוליסט, הוא קרא תיגר על מוסדות ועל מוסכמות, הוא היה אקצנטרי והוא היה קיצוני. הסיבה להצלחה הגדולה שלו היתה טבעית ישירה ופשוטה ממש כמוהו, כדמותו: כי לפני הכל הוא לימד תשוקה ואהבה.

***

מגבת, תמונה:

נתחיל מהתמונה.

800 מטר אל תוך ריצת גמר ה-1,500מ' במשחקים האולימפיים ברומא 1960, הרב אליוט ( Herb Elliott) החל להתקדם מהמקום החמישי וידע שהנה רגע המבחן שלו מתקרב. 200 מטר נוספים חלפו. 500 מטרים לסיום אליוט פרץ קדימה, נטל את ההובלה והגביר את הקצב, לפי תכנית. הסיכום בינו לבין פרסי סראטי מאמנו היה שאם אליוט יהיה בקצב שיא עולם אז סראטי ינופף לו עם מגבת ממקום עמידתו בישורת הסופית, צמוד למסלול. 200 מטרים לסיום אליוט הרים את הראש וראה את מאמנו. הוא ראה את המגבת, את הסימן. הוא לא צריך היה את זה בשביל הניצחון אלא בשביל משהו גדול יותר ושלם יותר. אליוט ראה את המגבת, הוא ראה את הרגע שלקראתו עבד בכל אימוני העליות המטורפים על חוף הים של Portsea. הכל התנקז ל-200 מטרים של ספרינט אחרון, בשיא היכולת ובשיא הכוח. אל הניצחון הסופי: זהב אולימפי בשיא עולמי חדש של 3:35.6דק'. ביום ההוא העולם היה שייך להרב אליוט. ואליוט בעצמו היה הכלי שבאמצעותו פרסי סראטי, בדרכו ורק בדרכו, ניצח והוכיח לעולם כולו.

נסו רק לדמיין מה חשב ומה הרגיש ברגע ההוא המאמן בן ה-65 עם האמת הפנימית הבוערת ועם התשוקה האינסופית. נסו לדמיין אדם שבע מאבקים, עלבונות ודחיות. באותה חצי דקה שבה הוא עמד שם, באצטדיון האולימפי, מנופף במגבת וחוזה בהתממשות החלום. נסו לדמיין כיצד נראה הסיפוק המושלם. היה זה רגע של ניצחון לא רק של אדם, לא רק שיטה, אלא של פילוסופיית חיים.

המגבת יצאה.

לחצו לצפייה בתקציר הריצה!

על הרב אליוט והרצים של סראטי:

"Great people and great athletes realize early in their lives their destiny, and accept it. Even if they do not consciously realize the how, the where, the what" (Percy Cerruty).

בגיל 43 סבל פרסי סראטי מהתמוטטות אישית ורפואית. עד כדי כך, שרופא הודיע לו שלא יוכל לעבוד יותר ושנותרו לו כשנתיים לחיות. עבור סראטי היה זה רגע מפנה. הוא שינה את כל אורחות חייו. הוא עבר לתזונה צמחונית-טבעית. הוא החל לבצע פעילות גופנית בתדירות גבוהה (בעיקר הליכות מאד ארוכות, שהגיעו למאות קילומטרים). סראטי החל ללמוד ולקרוא ספרים מתחום הרפואה, הפיזיולוגיה, התזונה, גם מיסטיקה ופיזיולוגיה. מעודד מהמהפך שחווה ועם תפיסת עולם מגובשת ונחרצת, אחרי גיל 50 פנה סראטי לאימון. בשנת 1946 הוא רכש קרקע בעיירת החוף Portsea שבאוסטרליה (ויקטוריה) ועליה הקים מחנה אימון. מחנה האימון הציע לרצים אורח חיים כולל, ואת האימונים קשים ש(לא) יכלו לדמיין, עד שחוו את Portsea.

תחילה אימן רצים כמו Les Perry, שהיה תחת הדרכתו לאלוף אוסטרליה לריצת שלושה מייל, ודון מקמילן, שהיה לאלוף המייל (וסיים שני לרוג'ר באניסטר במשחקי המאה שנערכו בניו זילנד ב-1950). בהמשך הקבוצה גדלה ולפרק זמן מסוים גם את ג'ון לנדי האגדי (עד לאחר המשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952, על לנדי, שהיה האדם השני שרץ מייל בפחות מארבע דקות תוכלו לקרוא בפרק השישי לסדרה) ארבעה מרציו של סראטי התחרו במשחקים האולימפיים של 1952, אך לא בהצלחה יתרה (בלט במיוחד כישלונו של לנדי, שלא עלה לגמר). בגם במשחקים של 1956, במלבורן, זכה סראטי כמאמן להצלחה יחידה כשאלבי תומאס שסיים במקום החמישי המפתיע לטובה בגמר ה-5,000מ'.

אך סמוך לאחר מכן אירע המפגש הגורלי, עם הרב אליוט, שהיה אז בן 18 בלבד. אליוט היה לחניכו המצטיין של סראטי. והוא נחשב עד היום לאחד מגדולי הרצים בכל הזמנים. הקריירה של אליוט היתה אמנם קצרה. היו לו יחסי אהבה-שנאה איתה (כולל הפסקות ממושכות בהן גם עישן סיגריות). אבל ממש כמו בציטוט של סראטי כאן למעלה – הכישרון שלו היה הגורל שלו. הרב אליוט נותר בלתי-מנוצח. הוא מעולם לא הפסיד מירוץ למרחק של 1,500מ' או מייל. הוא היה לרץ הצעיר ביותר (דאז) שרץ מייל בפחות מארבע דקות. הוא שיפר את שיא העולם לריצת המייל (3:54.5דק', ב-1958), הוא זכה בדאבל היוקרתי (800-1,500) במשחקי האימפריה של 1958 (חניך נוסף של סראטי, דייב פאוור, ניצח בריצה לשישה מייל וגם במרתון). במהלך שלוש שנים קבע אליוט 17(!) תוצאות מהירות מארבע דקות למייל (נתון מדהים בהתחשב בכך שמדובר בסמיכות הזמן לריצת הסאב 4 הראשונה). פעמיים שיפר אליוט את שיא העולם ל-1,500מ', וגולת הכותרת – הניצחון הנפלא ברומא.

בכתבה הזו בחרתי להתמקד בדמותו של סראטי ולא בדמותו המעניינת ומלאת הניגודים של אליוט. למתעניינים אני ממליץ לקרוא את האוטוביוגרפיה של אליוט, The Golden Mile (הפניה מלאה למטה). אני מוכרח להודות שזהו ספר שהתקשיתי להתרגש ממנו, ברובו, בהשוואה לביוגרפיות ריצה אחרות. הספר נקרא כסדרה של תיאורי ניצחונות, כמעט ברורים מאליהם. וההשראה חודרת, עבורי, דווקא באותם עמודים ספורים שבהם אליוט מתאר את דמות המאמן שלו, סראטי, ואת פילוסופיית ה-Stotans.

פילוסופיית ה-Stotans:

בשנת 1946 הקים סראטי את מחנה האימון ב- Portsea. כחלק מיציאת הפרויקט לדרך ושיווקו לרצים, הוא יצא לריצה של 80 קילומטרים מפורטסי למלבורן. במקביל, הוא הציג לרצים שהגיעו להתנסות את פילוספיית ה-Stotans שלו.

סראטי הציב תפיסה בסיסית שבעיניו קדמה לריצה בחשיבותה והיתה התנאי היסודי לאימון נכון. הריצה נתפסה אצלו בקשר הדוק לגישת חיים כוללת "נכונה" ו"ראויה" יותר. סראטי היה איש מקצוע, אבל קודם לכך הוא היה אידיאולוג. במונח Stotan כיוון סראטי לחיבור/השילוב בין שתי גישות חיים שעל פני הדברים מנוגדות זו לזו: "ספרטניות" מצד אחד; "סטואיות" (Stoicism) מצד שני. בהגדרה הזו ובסתירה הפנימית שהיא מכילה, הוא ביטא תפיסה ביחס לאישיות ולעולם החוויתי והערכי המייחד את הרץ למרחקים. מצד אחד יש בו שלווה סטואית, יש בו טוהר ויושר פנימי, הפנמה, קבלה והשלמה עם הטבע. מצד שני יש בו התנהלות ספרטנית בלתי מתפשרת וקשוחה. מצד אחד מזג טוב ונוח, חתירה לשלמות פנימית ומוסרית ולשקט, חיפוש אחר התבונה. מצד שני חינוך דוקטרינלי לשאוף להיות חזק יותר ויותר; חתירה לניצחון; למאמץ קיצוני; יצר בסיסי שלא לסגת ושלא לוותר; נכונות להתאמן קשה, לשאת בכאב ובסבל כדי להוציא מעצמו את המיטב. סראטי הציב בפני רציו דרישה לעמידה בקוד התנהגות תובעני, שגלש מחוץ לשעות האימונים אל מהלך היממה כולה. בבסיס של הקוד הודגש הצורך בפעילות פיסית “אלימה” בחייו של אדם, שבאה לידי ביטוי באימוני ריצה ואימונים פיזיים אחרים קיצוניים וקשים במיוחד. המוטו של סראטי היה: "אתה יכול לגדול כבן אדם רק כשאתה יוצא מאיזור הנוחות שלך" וגם "אם זה כואב – תעשה שיכאב עוד יותר". זהו הפן הספרטני. אבל קוד ההתנהגות המצופה היה רחב הרבה יותר, וכלל גם ציוויים ביחס לתזונה, להשקפת עולם, להתפתחות אינטלקטואלית, קריאה, עיסוק במוזיקה ואמנות ועוד. סראטי דגל בדרך חיים ובדרך אימון "טבעית-טבעונית", בפשטות ובחיבור בין הנפש לבין הגוף. ביסוד פילוסופיית ה-Stotans ניצבה הדרישה למחויבות טוטאלית, קיצונית, במהלך כל שעות היממה, לדרך החיים ולמטרה, כשהיא משולבת עם אהבת הטבע, עם פתיחות לסביבה ועם אידיאלים של פיתוח הגוף והנפש.

את השילוב הזה תיארתי בפוסט קודם (אהוב עליי במיוחד) בביטוי "החופש הפרדוקסלי":

"ניתן לטעון שפרסי סראטי היה אמנם מקורי ויצרי, אבל כנראה גם מטורף שלא דייק במיוחד בתיאור הגישות שביניהן שאף לחבר. מי שדוגל באידיאלים של האסכולה הסטואית הרי לא יקבל על עצמו תפיסת עולם ספרטנית. ולהיפך. האדם הסטואי הרי סולד מיצר תחרות וממאבקים (שאין בהם כל טעם), הוא מבקש לנטרל ככל הניתן כל אלמנט של כעס, שנאה, ושל “הישגים” מדומים הנשפטים לפי פרמטרים חיצוניים לא רלוונטיים. הוא מתרכז בשלמות ובשלווה הפנימית, בשליטה עצמית, בקבלת חוק הטבע. האדם ה”סטואי” ישיג את ה”חופש שלו” בכך שיתמקד באמת וברצונות הפנימיים שלו, ולא באבסולוטיזם ובמימוש דחפים תחרותיים. עליו להיות מיושב ומאוזן, ללא נטייה לקיצוניות, תוך שהוא חי את חייו במכוון לטבע. מונחים “ספרטניים” כמו “ניצחון”, “דבקות במטרה”, “הקרבה”, “משמעת” וכד’ סותרים את לבנות היסוד של הגישה הסטואית. אבל דווקא בגלל הסתירה הזו, יש כל כך הרבה קסם במונח שטבע סראטי, לתיאור הייחוד של עולמו הפנימי של הרץ, שזר לא יבין אותו. מצד אחד קבלה ואהבה של הטבע, שלווה, חברות, רוגע, הומור, הנאה מן האלמנטים הבסיסיים והפשוטים ביותר, ומצד שני, יצריות, תחרותיות, נחישות, משמעת, הקרבה וחתירה מתמדת לפרוץ גבולות חדשים ולנצח. בעולמו הפנימי המיוחד של הרץ מיושב הפרדוקס. הניגודים משתלבים בהרמוניה, ללא צורך בהסבר. הדרך אל החופש היא סטואית וספרטנית כאחת."

***

ללמוד את תורת האימון של סראטי לכן, זה ללמוד מימד נוסף. לא עוד מדריכי אימון, תכניות אימון ודיונים אינסופיים על יתרונו היחסי של סוג אימון זה או אחר, על קצבים וטווחים ומינונים. התרומה החשובה ביותר של סראטי היא בתביעה מבוססת עקרונות: מחויבות לדרך, דוגמה אישית, רצון ובעירה פנימית. הוא מייצג את המפגש בין הגישה המדעית הקלאסית לבין הגישה הרומנטית.

מיד אפרט "עשרה שיעורים שניתן ללמוד מתורת האימון של סראטי" אך לפניהם יש להדגיש את השיעור החשוב מכולם: שהמאמן הגדול איננו המאמן המחזיק תיקיה חומה עם "סודות" ו"נוסחאות" מתחת לבית השחי, אלא הוא המאמן המחנך, המוטיבטור, המוביל בדוגמה אישית ומלמד ערכים, אמון (בתהליך ובכוחותיו הפנימיים של האתלט עצמו, ביכולתו לגדול) והשראה. בפרקים הקודמים לסדרה דיברנו על מאמנים גדולים כמו וולדמר גרשלר ומיהלי איגלוי, שראו את הספורטאי כחומר ביד היוצר, ותפקידו לממש את הידע והשיטה שמכתיב המאמן. התפיסה הבסיסית של סראטי את פונקציית האימון היא הפוכה: התפקיד היא לאפשר לספורטאי לצמוח בכוחותיו ובעצמו, להבין את עצמו את הפוטנציאל העצום שגלום בו ואת העקרונות שיובילו למימושו. (הפסקה האחרונה היא בעיניי מן החשובות שנכתבו ושייכתבו בסדרה הזו כולה).

במלים של אליוט: "the way he spoke appealed to me. I could feel it stir ambitions in me that must have been already there somewhere" (מובא ב – Brian Lenton, Interviews, כמצוטט ב – Racing Past. com).

***

עשרה שיעורים שניתן ללמוד מסראטי:

1. הנפש לפני הכל – בצד הפיזי, סראטי דגל בשגרת אימונים מאד אינטנסיבית וקשה, אפשר לומר גם קיצונית. את הצד הנפשי הוא ראה כתנאי בסיסי ליכולת להתמיד באימונים כאלו לאורך זמן. ה- spirit המלווה את תהליך האימונים נתפס אצלו כגורם המשפיע ביותר. הריצה צריכה להרגיש כ"מפלט" ולא כ"עבודה". יציאה מאיזור הנוחות וסטרס פיזי קיצוני – כן. מעייף, אפילו soul-killing לעתים (ביטוי שלו עצמו). הכל נכון, ודווקא בגלל זה חשובה כל כך ההוויה הנפשית. החדווה. זה מתחיל מהמקום שבו הוא בחר להקים את מחנה האימונים – חוף ים ציורי והדיונות הסובבות; העדפת משטחים טבעיים ורכים; זה ממשיך אל האימון הקבוצתי והחברות, ההומור, הגיוון (כולל שילוב של פעילויות נוספות, כמו שחייה בים) והחיבור אל "הרוח" מדי יום.

תיאורים של הרב אליוט, למשל: "It was demanding, incredibly so, but it was also inspirational, natural and beautiful" ( מובא בספרו של ג'ים דניסון, Bannister and Beyond: The Mystique of the Four Minute Mile). בספרו שלו השווה אליוט בין אימוניו לבין אימוניו של יריבו מבית Merv Lincoln (שהיה אלוף אוסטרליה לריצת המייל לפניו): I had a genuine sympathy for Merv. While he was plodding his way through [monotonous training sessions, I was galloping over sand hills and splashing through the surf, or frolicking in the beautiful Botanical Gardens".

2. חשיבות פיתוח וחיזוק הגוף כולו (לא רק ריצה) – פרסי סראטי היה חדשני, בפן המקצועי, בהדגשת החשיבות של אימוני חיזוק נלווים. השיטות עצמן, דרכי הביצוע, שנויות מאוד במחלוקת, אבל הוא היה מחלוצי הגישה המדגישה את הצורך לחזק את הגוף כולו – במיוחד את שרירי הליבה – ולא להתאמן אך ורק בריצה. סראטי דגל בביצוע קבוע של אימוני כוח ומשקולות. בתקופת הבסיס (הארוכה) שלוש פעמים בשבוע, ופחות ככל שמתקדמת העונה. מעניין לציין שהוא דגל בעבודה על משקלים גבוהים וכמות קטנה של חזרות וטען שזו הדרך לחזק מבלי להגדיל את נפח השריר (בדיעבד זו נחשבת לגישה שגויה) – כהרגלו רצה לראות מאמץ קיצוני, מקסימלי. בנוסף לאימוני משקולות הוא שילב תרגילי חיזוק והתעמלות מסוגים שונים (עליות מתח, טיפוס חבל, מקבלים, סוס קפיצה, טבעות ואפילו קפיצות טרמפולינה) ושחיה (שבוצעה בדרך כלל אחרי ריצת הבוקר). כל אלו היו חלק מרוטינה קבועה.

3. הריצה הטבעית, ודרך החיים הטבעית – סראטי היה אידיאולוג טבעוני. זה התחיל משימת דגש על התזונה – גם בנושא זה הוא היה מהחלוצים. לא טבעונות ממש, גם לא צמחונות אדוקה (עבור הרצים) אבל סראטי ציווה להתרחק מאוכל מעובד, מסוכרים, משומן חי. התזונה התבססה על רכיבים טבעיים ככל הניתן, לרוב ללא בישול. הגישה הטבעית ניכרה גם באימוני הריצה עצמם. סראטי סלד מאימוני מסלול. הוא ראה אותם כ"עבודה" מונוטונית שהורגת את שמחת החיים ואת היצר של האתלט, לוקחת ממנו את החופש הפראי. הוא שלח את רציו להתאמן על חוף הים, יחפים, לעתים גם ערומים לגמרי. הוא גם אפשר להם להגביר ולהוריד את הקצב לפי ההרגשה שלהם ולא לפי תכתיב (נקודה נפרדת שמיד ארחיב לגביה).

4. סגנון הריצה – בספרי הריצה שכתב סראטי הוא שם דגש מאוד משמעותי על התיאוריה שפיתח בנוגע לסגנון הריצה. לכאורה זו סתירה. תשאלו בוודאי, איך מתיישבת הגישה "הטבעית" למניפולציות טכניות של סגנון הריצה. התשובה היא שגם את התיאוריה שלו בעניין סגנון הריצה הנכון שאב סראטי מ"דרך הטבע". הוא הקדיש זמן לתצפית ולימוד תנועה של חיות בטבע, ובהמשך לצפייה בתנועות של ילדים קטנים. לעומת התנועה הטבעית הוא תיאר את התנועות של הרצים למרחקים כתנועה של zombies – מתוחים מדי. התיאוריה של סראטי היתה שסגנון הריצה המתוח מגביל את ההספק הנשימתי (כניסת חמצן אל הריאות). בהמשך לכך פיתח מודל של "חמש התנועות הבסיסיות" לסגנון הריצה היעיל/הנכון (שתוארו במונחים של ריצת סוסים, מ-Trot ועד ל-Gallop). הוא לימד גם "נשימה איטית/ארוכה". לא כאן המקום להרחיב, ואציין שהתיאוריה הזו של סראטי לא אוששה וגם לא ממש תפסה. המעניין הוא תשומת הלב הרבה שהקדיש לנושאים הללו.

5. תפקידו של המאמן (נגד תכניות אימון מוכתבות, נגד קבצי ריצה מוכתבים) – זוהי בעיניי הנקודה המעניינת ביותר, ואני מאוד מתחבר אליה. סראטי לא האמין במודל אימון ממושטר. הוא לא האמין בתכנית אימון שמכתיבה לאתלט את הפרוטוקול ואת הקצבים. יותר מכך, הוא האמין שרצוי לאפשר לרץ בעצמו לתכנן (או לבצע באופן חופשי) את האימון שלו, בהתאם לעקרונות מנחים. זה איננו התפקיד של המאמן. ביחס לאימונים עצמם (בהמשך אתייחס לסוגי האימון) הוא האמין שהרץ צריך להחליט בהתאם להרגשה אם לרוץ מהר או לאט ביום נתון, וגם לשלב את הקטעים המהירים (הרבים) לפי ההרגשה וההתאוששות ולא לפי תכתיב קבוע מראש. גישה זו דומה לשיטת הפרטלק שתוארה בכתבה קודמת (על הרצים השוודים, בפרק השלישי לסדרה). היא סותרת באופן מובהק את שיטת האינטרוולים של גרשלר והאסכולה ברוחו (גרשלר, כזכור, פיתח שיטה שמתבססת על הנחות פיזיולוגיות נוקשות ומכתיבות פרוטוקול נוקשה, מדיד מאוד). ההזמנה להתאמן בPortsea היתה בעיני סראטי הזמנה להתפתחות אישית. הוא עודד את הרצים לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי. ומה תפקיד המאמן, תשאלו? הוא היה מפקח, מייעץ, מתבונן, נותן עצות, הערות ודגשים, מנחה לגבי העקרונות, המטרות והמסגרת. בעיקר – הוא מעורר את חוש המחויבות הטוטאלי ומגבה את התהליך. הוא לא צריך היה להכתיב בדיוק את האיך, הוא פשוט ידע לגרום לאנשים להוציא מעצמם יותר, לחתור ליותר, להקדיש את עצמם באמון שלם לתהליך.

כתב אליוט: "He would just inspire you and then leave you pretty much to your own devices. He'd check on the sort of intelligence of your training, to make sure it made sense, but he just seemed to know that you were committed or you weren't committed. And if you were committed, he walked away from it at that point". וגם: "הוא אף פעם לא היה ממש מעוניין בפרטים של מה שאני עושה באימונים שלי. הוא התעניין הרבה יותר ב-state of mind שלי".

אף תכנית אימונים, כתב סראטי, לא תוכל להשיג את מה שתשיג ההחלטה האישית של הרץ, מה לעשות בכל יום ומה הוא רוצה להשיג בחייו.

PercyCerutty

6. סבל ועבודה קשה (מחוץ לאיזור הנוחות) – הזכרתי כבר שהיציאה מאיזור הנוחות היתה המוטו. שגרת האימונים במחנה של סראטי היתה קשה ואינטנסיבית, כמעט באופן יומיומי (4-5 אימונים מהירים בשבוע). היא כללה ריצות ארוכות וארוכות מאד גם לרצי הבינוניות (ריצות ארוכות של 20 מייל גם לרצי הבינוניות בתקופת הבסיס, אליוט שהיה רץ 800-מייל רץ פעם אפילו ריצה של 33 מייל), לעומת זאת הושם דגש על אימון בקצבים מקסימליים – ספרינטים קשים – גם עבור רצי הארוכות. האימון המזוהה ביותר עם סראטי ועם מחנה פורטסי הוא אימון העליות בדיונות (תחשבו על ה"טריג" בוינגייט). מדובר בספרינטים למרחק קצר – עד 80 מטרים- בעליה חולית בשיפוע גדול (שיפוע 1 ל-2) שאחריהם ריצת התאוששות ויציאה שוב. וכך למשך 30-40 דקות. זהו סוג אימון שנחשב גם היום ליעיל מאוד, במיוחד בשלב ההכנה לתקופת האימון הממוקדת יותר. הוא מחזק, הוא מפעיל סיבי שריר שאינם מגויסים בריצה רצופה במישור, הוא תורם לשיפור המהירות. זהו אימון שממריץ, יש בו כיף טבעי-ילדותי והוא הדוגמה המובהקת לשבירת שגרת האימון השמרנית-המונוטונית.

7. תיאורית המסור המדורג (מחזוריות והדרגה) – באימוני הרצים של סראטי אפשר לזהות את יישום עיקרון המחזוריות באופן שיטתי (עיקרון המחזוריות יהיה הנושא המרכזי של הפרק הבא, ומזוהה ביותר בענף הריצה עם יריבו של סראטי, ארתור לידיארד הניו זילנדי, שרצים רבים עברו ממחנהו של האחד למחנהו של השני). בספריו סראטי הציג תיאוריה שקרא לה "תיאוריית המסור המדורג" "Inclined Saw-Tooth Theory". הכוונה היא לחשיפת האתלט באופן הדרגתי לאינטנסיביות גוברת והולכת. ככל שמתקדמים המסור נהיה צר יותר אך מחודד יותר. בנוסף הדגיש סראטי את חשיבות השילוב של אימונים קלים יותר לצורך התאוששות: "To subject the organism to continuous and unremitting strain is to invite ultimate breakdown". במובן הזה, כמו לידיארד, הוא בטא חכמה שהקדימה את זמנה.

8. מבנה העונה התלת-שלבי – סראטי אמנם לא ראה חשיבות בירידה לפרטי הפרטים של תכנית האימונים, אבל הוא בהחלט הציב מסגרת ברורה של עקרונות המנחים את מבנה העונה. סראטי האמין במחזור אימון שנתי (שנה שלמה) הנחלק לשלושה שלבים.

השלב הראשון היה שלב כללי של conditioning, ונמשך שישה חודשים (כן, זה הרבה מאוד, ומבחינתו משמעותי מאוד). שלב ה- conditioning הוקדש לבסיס, ע"ב סוגי אימון מגוונים. בתקופה זו הרצים העלו בהדרגה את הקילומטרז' השבועי (60 עד 100 מייל לשבוע) ובוצעו אימונים נלווים (כח, תרגילים וכו') בתדירות גבוהה (שלוש פעמים בשבוע). בסוף השבוע בוצעה ריצה ארוכה, ולעתים בוצע סוף שבוע של 60 מייל (4 ריצות של 15 מייל במהלך יומיים). הריצות בתקופה הזו לא היו איטיות ממש, אלא רובן בטווח האירובי הגבוה. קצב מהיר חופשי. וכמובן שבתקופה זו בוצעו גם אימוני העליות המתוארים. כך שיום אימון טיפוסי נראה בערך כך: ריצה של 3 עד 10 מייל בבוקר; שחיה; אימון של 30-45 דקות פרטלק או ספרינטים בעליה אחה"צ; ריצה של 20 מייל בסוף בשבת.

השלב השני היה שלב של Race Practice – שלב זה נמשך כשלושה חודשים. בתקופה הזו נפח האימונים ירד, וגם הריצות המאוד ארוכות, ושולבו (פעם פעמיים בשבוע) אימוני חזרות (לרוב לא על המסלול, כאמור) שבוצעו בקצב תחרות המטרה או מהר יותר (כגון חזרות של 200-800 מטר), וגם אימוני חזרות ממושכים יותר (חזרות של 10 דקות ריצה). תקופת אימון זו היתה מאד אינטנסיבית (4-5 ריצות חזקות בשבוע), כשמונים אחוז מנפח האימונים בוצע כאימוני איכות.

השלב השלישי והאחרון היה תקופת תחרויות, של שלושה חודשים. בתקופה זו בוצעו אך ורק אימוני חידוד/איכות, עם התאוששות ביניהם. נפח האימונים ירד באופן דרמטי (50 אחוז ומטה), ואימוני הכח הנלווים הופסקו לחלוטין. כמות האימונים הוגבלה והמטרה היתה לאפשר להתחרות כשהרץ חד ורענן ככל הניתן.

יישום תבנית דומה לזו, עקרונית, הוא דבר מובן מאליו כמעט בתורת האימון כיום. יש לקחת בחשבון שבתפיסה האינטואיטיבית הזו, סראטי היה מפורצי הדרך (כפי שראינו בכתבות הקודמות בסדרה, חסרה מאד עד אז תפיסת האימון ההדרגתית, המחזורית).

9. גיוון בסוגי אימון וקצבים – רציו של סראטי תרגלו באופן קבוע את סוגי הקצבים ורמות המאמץ השונים (בכך המחזוריות שיישם שונה משמעותית מהמחזוריות הנוקשה יותר של לידיארד). הגיוון היה חלק מתפיסת האימון הטבעית-חופשית-לא מונוטונית. רבים מהאימונים התבססו על surges, הגברות לשבירת הקצב האחיד. יכולת זו היתה שימושית גם בתחרויות.

portsea

(הרב אליוט ופרסי סראטי, אימון עליות בפורטסי)

10. נון-קונפורמיזם כערך (מחוץ לאיזור הנוחות, מחוץ לקופסה) – אני חושב שאחד השיעורים החשובים מסראטי – המייצג באופן הטוב ביותר את האישיות שלו – הוא הנון-קונפורמיזם. החופש לתהות ולנסות, הסלידה מתפיסות נוקשות ומתכתיבים, מכל מה ש"צריך" להיות או לעשות. הוא קרא לרציו להיות עצמאיים, לצאת מאיזור הנוחות ולאתגר מוסכמות. והוא בעצמו בוודאי יישם זאת כמאמן.

בסוף הוא זכה לעמוד שם ברומא. המאמן הנון קונפורמיסט. הטראבל-מייקר שמוסדות האתלטיקה הממלכתית לא הכילו (למשל, כשהביאו את פרנץ סטמפפל מאירופה כדי לאמן את הנבחרת הלאומית). הוא עמד שם, ברומא, ליד הישורת הסופית.

הוא זכה לעמוד שם, ולנופף במגבת.

הוא זכה לניצחון ה-Stotans שחזה.

"A runner stood at the Pearly Gates,

his face was worn and old,

he bravely asked the man of fate

admission to the fold.

'What have you done,' St Peter said,

to seek an entrance here?

I trained at Portsea, that was my task

for many and many a year!

Then wide the gates did open,

The angels clanged their bell.

'Come in and take a harp', he said,

'You've had enough of Hell."

(Attributed to Bill Lacy and Herb Elliott, as quoted in "Beyond Winning" by Gary M. Walton, p. 140)

מקורות והפניות לקריאה נוספת

Graem Sims, Why Die? The Extraordinary Percy Cerruty, Maker of Champions – ספרו המעולה של גראם סימס

Herb Elliott, The Golden Mile, the Herb Elliott Story as told to Alan Trengrove with a forward by Percy Cerruty – האוטוביורפיה של הרב אליוט.

Jim Denison, Bannister and Beyond: The Mystique of the Four Minute Mile – בקישור טקסט מלא של הפרק על הרב אליוט.

Leaning from the Past – Training Through the Ages by Steve Magness – מקור עיקרי עליו הסתמכתי.

Percy Cerruty @ Racingpast.com – מקור עיקרי עליו הסתמכתי.

Herb Elliott @ Racingpast.com

2 thoughts on “פרסי סראטי ופילוסופיית ה-Stotans”

  1. כתיבה יוצאת מן הכלל.
    מדהים כמה הדיונה בתמונה דומה לדיונה הצפונית בוינגייט.
    * באשר לאימוני הכח, דווקא גישתו מקובלת מאוד כיום (משקל גבוה – מעט חזרות) בקרב רצי ארוכות בעולם, בתוספת דגש על מהירות הביצוע.

    תודה!

    1. תודה רבה דן! כיף גדול שאתה מגיב כאן, ומעניין כמו תמיד. וכן, מסתבר שאני מקובע עדיין למיתוס ה"משקל גבוה ייצור bulk", כנראה שגם בעניין הזה צ'רוטי צדק. תודה על התיקון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>