אנטוניו סנטורי

(תמונת השער באדיבות איגוד האתלטיקה בישראל)

מאת: נחשון שוחט (16.12.17)

"קמרדו, הא ידי!

נותן אני לך את אהבתי, היקרה מכסף,

נותן אני לך את עצמי קודם להטפה או לחוק;

התתן לי את עצמך? התלך למסעיך עמי?

הנדבק זה בזה כל ימי חיינו?"

(וולט וויטמן, מתוך "שירת הדרך הרחבה", בתרגומו של שמעון הלקין).

***

עולם הריצה הישראלי נפרד בעצב ובכאב מאחד מסמליו האהובים ביותר, המאמן אנטוניו סנטורי ז"ל, שבא מאיטליה לישראל וקשר גורלו ונפשו לאדמתה ולנופיה, לרציה ורצותיה. אנטוניו שהיה לנו מקור בלתי נדלה לידע עשיר ולהשראה.

ססגוני. דעתן. אקצנטרי. מיוחד במינו. בעל ידע אנציקלופדי (באתלטיקה, בהיסטוריה צבאית, ובתחומים רבים נוספים). מתרגש ומתלהב כילד. מלא הומור. מסביר פנים, מלמד ומזמין תמיד. יוזם ולעולם חולם: על הפוטנציאל לשיאים; על התרוממות הנפש; על שוויון וערכים. על אהבה בין אדם לאדם. על שלום בין העמים.

עולם הריצה נפרד בעצב מהחולם הגדול, בעל הלב הענק, שפרגן ותמך ועודד ללא אבחנה, ותמיד בפיו הזמנה: "בוא לבקר אצלי בגרנות הגליל. אבשל לך פסטה ותשמע סיפור".

אני רוצה לספר ולו מעט על אנטוניו, מהיכרות והערכה שנמשכו שנים. זכרונות שנכתבים בגעגוע ובכאב.

(התמונה באדיבות "שוונג")

***

הטלפון

בעולם הריצה למרחקים בישראל יש Rite of passage. רגע טקסי מגדיר. רצים אמריקאים חובבים מייחלים לקביעת הקריטריון הסמלי של Boston Qualifier (מינימום למרתון בוסטון). רצים ישראלים חובבים, משך עשרות שנים, ייחלו ל"טלפון מאנטוניו". אנטוניו סנטורי, בין כל מפעלותיו, לקח על עצמו תפקיד הארכיון האנושי של ריצת המרתון בישראל. הוא הסתובב לכל מקום עם רשימות כתובות בכתב יד צפוף, המתעדכנות כל העת. ברשימות האלו תועדו כל ריצות המרתון של רצים ורצות ישראלים מתחת לשלוש שעות. כשהגיעו אתרי האינטרנט ואפשרויות ניהול הידע המתקדמות, אנטוניו הסכים לתרום להם את פרויקט החיים של התיעוד ההיסטורי, אבל לא העביר אליהם המקל. הוא המשיך לעדכן באדיקות את הרשימות שלו – לא סומך על אף אחד אחר – אותן הרשימות המסודרות בכתב היד הצפוף. רשימות שהן היסטוריה, ושכולן אהבה.

אנטוניו לא הסתפק ברשימות. אחרי כל מרתון הוא ליקט התוצאות, ואז חייג. אל כל רץ ורצה, כשתורם הגיע. בלי התראה מוקדמת. רובם לא ידעו לצפות, והופתעו. חלקם לא ידעו במי מדובר ושל מי המבטא המוזר מצידו השני של הקו (קולה של אגדה). אני זוכר היטב את השיחה הראשונה המרגשת הזו עם אנטוניו, ב2003 (והשיחות הרבות בינינו בעקבותיה). ראשיתה היתה בהכרזה החגיגית ובברכה. אבל זו לא היתה אף פעם שיחה של שלוש דקות, אלא שיחה ארוכה שיכלה גם לגלוש מעבר לשעה. הצלבות סטטיסטיות. הערכות כלפי העתיד, סיפורים על רצים מהארץ ומהעולם, תמיכה ועידוד. ולפני סיום, תמיד: "בוא לבקר אצלי בגרנות הגליל. אבשל לך פסטה ותשמע סיפור".

פגישות ושיחות לאורך השנים

מאז אותה השיחה הראשונה היו לי עשרות פגישות ושיחות עם אנטוניו לאורך השנים. תמיד למדתי. תמיד התרגשתי. לפעמים הייתי מתקשר כדי לדרוש בשלומו (לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק) ולשאול לדעתו. לפעמים הוא היה מתקשר, נסער בעקבות התפתחות דרמטית באתלטיקה, בארץ או בעולם, או בתגובה לכתבה שכתבתי. כל שיחה כזו נמשכה שעה ארוכה של ידע מתפרץ, תשוקה והתמוגגות על אנקדוטות ותובנות מקוריות. ולפני סיום, תמיד- ההזמנה להתארח לארוחת פסטה בגרנות הגליל.

ביוגרפיה של מאמן

"כשאני לוקח ילד בן 12, ואני מביא אותו בגיל 22-23 להישגים ולא משנה איזה, אני מרגיש כמו מיכאלאנג'לו שעושה פסל" (אנטוניו סנטורי בראיון לכתבה של דני דגן לחדשות ערוץ 1, 2015).

אנטוניו נולד ברייטי, איטליה בשנת 1945. סיפור חייו המרתק – השירות כצנחן בצבא האיטלקי, שמועת הקיבוץ שהניעה אותו לקטוע טיול ולהפליג באניה לישראל, חלקו בגרעין שהקים את קיבוץ אדמית, ההתנדבות העצמאית ליחידת מילואים במלחמת יום הכיפורים (ולמשך הרבה שנים מאז), ודרך חייו הערכית והייחודית – תוארו באופן נפלא על-ידי ידידי (וחברו הקרוב של אנטוניו) יאיר בן עמי: "אנטוניו סטנורי: מאמן חולם וחולם לשלום" (2012). זו אחת הכתבות שהן קריאת חובה לדעתי. אני לא מעתיק מהדברים, אלא מפנה וגם מבקש שתקראו.

משנת 1971 החל אנטוניו לאמן, רצים ורצות בכל הגילאים. חשוב עוד יותר – מכל המגזרים. אנטוניו היה מאמץ פורץ דרך וגבולות, מגלה ומטפח כישרונות. הוא לא חשב על "מודל עסקי" או על מעמדו כמאמן. הוא ראה את משימתו כשליחות של מיצוי מאגר הפוטנציאל, של פתיחת אפשרויות. הוא הביא את הריצה למקומות שחששו מכניסתה ושבהם היא נאסרה – נערות מוכשרות מהמגזר הערבי שאותן היה ממש מבריח לאימונים, עד שהיו לאלופות ישראל, וכך גם הסטיגמות והפחד בקרב משפחותיהן נשברו. אנטוניו גילה עשרות כישרונות, אימן אלופי ואלופות ישראל והקים את מועדון הריצה "סולם צור". בין השאר גילה ואימן  (בין השנים 1991-1996) את שיאן ישראל למרתון שסיים במקום ה20 במרתון האולימפי באתונה 2004, איילה סטאין. עוד היו בין חניכיו שם טוב סבג (שמי שגיב), מטובי רצי המרתון הישראלים בכל הזמנים שהתחרה במרתון האולימפי בלוס אנג'לס, ג'מאל אבדאלאל, אמאל אבדאלאל (שהיתה אלופת ישראל בריצת מרתון), אילן בניסטי (מטובי הרצים בארץ בעבר, כיום יבואן ברוקס), ועוד רבים. אנטוניו הוא עמית כבוד של איגוד האתלטיקה בישראל.

צפו גם בכתבה/ראיון הנהדרת לחדשות ערוץ 1 משנת 2015 והתרשמו ממנו ישירות:

הביקור האחרון

בקיץ האחרון במהלך תרגיל במילואים בצפון ומשימת סיור ציר שקיבלנו, בנסיעה מעל לנחל כזיב ומול הנוף המפעים, אמרתי לחברי הטוב ערן, "בוא. נסטה קצת מהציר. יש לי חבר שאני רוצה שתכיר כאן בגרנות הגליל. הוא יבשל לנו פסטה, ונשמע סיפור". הלב נצבט לראות את אנטוניו חולה וכחוש. אבל פניו זרחו לקראתנו, והוא לא קיטר או שיתף בקושי או בכאב. כמו תמיד, הוא שיתף בתשוקה, בגאוה, באלבומים ההיסטוריים, בחדר עם מזכרות הצניחה, בסיפורים ובעצות הטובות, וכמובן שגם ברשימות השמורות מכל, הרשימות המסודרות בכתב היד הצפוף. כמו בכל מפגש ובכל שיחה – חזרה התחושה שמדובר באדם שבכל רגע אתו אתה לומד, ורוצה ללמוד יותר, וכמה שדמותו המיוחדת והטובה מקרינה עליך, מחברת אותך לתחושת אמת פנימית שאתה בר מזל להיחשף אליה ושאתה שואף לקחת לעצמך ולו מעט ממנה.

אנטוניו לבש את הירכית הישנה, סיפר לנו על למעלה מ200 צניחות, התמלא ברוח ניצחון, והצטלמנו יחד – תמונה אחרונה שאנצור לתמיד.

שיעורים ולקחים

הפרידה העצובה מאנטוניו מצדיקה לרשום לעצמנו כמה שיעורים. לזכור את האדם ובצמידות גם מורשת. ביום שני הקרוב נציין שנה לפטירתו של מאמני רפי וישניצר ז"ל – רפי ואנטוניו היו קולגות וחברים טובים. האבדן הכפול הזה גורם לי לרצון חזק שלא להיפרד, לתחושה שלא כל השינויים המתרחשים הם לטובה, שהחיסרון של הדמויות הללו מצווה עלינו לדבוק בדרך ובערכי הספורט שהם הנחילו לנו.

1. אהוב את השביל, את הדרך – כמאמן, אנטוניו תמיד הזכיר שהדרך מונחת לפניך. היא שלך, אם תרצה. והוא מוכן לתרום ולסייע. לא מודל אימון מתחכם או כופה, אלא מודל אימון מזמין ומטפח. הוא היה מורה לגילוי העצמי.
2. כבד את ההיסטוריה, ושאף ללמוד תמיד – אמרת אנטוניו – אמרת היסטוריה. שיעוריה, לקחיה, פרטיה המדוקדקים, התובנות המקצועיות, המוטיבציה וההשראה שאפשר לקחת ממנה. המבט המשווה. הרצון לאסוף וללמוד ולחקור, לשתף בידע ולהפיץ. אני לא חושב שידענו לנצל אפילו מאית מהידע שהיה לאנטוניו להנחיל. ובעידן שבו מתמעט והולך הכבוד כלפי הידע הרחב והלימוד המעמיק  – בדור האמ;לק – דמותו של אנטוניו תמיד עודדה ותמשיך לעודד: הרחב דעת, למד עוד, שתף. לא הלייקים חשובים אלא המהות. במובן הזה אנטוניו יישאר עבורי מודל לחיקוי.
3. דרך אישית, מיוחדת, עצמאית, ומלאת הומור, והלקח: אל תפחד להיות מי שאתה ולחיות את חייך – אנטוניו סנטורי הזכיר לי לפעמים את דמותו יוצאת הדופן של המאמן האוסטרלי הגדול פרסי סראטי (תוכלו לקרוא הפרק שכתבתי עליו כאן). כי הוא לא חי את חייו כתכתיב ובהתאם לצפיות של העולם ושל אחרים, אלא מתוקף האמת הפנימית שבערה בתוכו. זה היה חלק גדול מכוחו והשפעתו, כמאמן ומנהיג. כמו סראטי, הוא הציג משנה ייחודית והזמין את האמיצים להצטרף אליו. כמו סראטי, הוא היה מרוחק במקום הטוב לנפשו והקים בסיס אימונים מבודד. כמו סראטי הוא שילב בין משמעת האימונים הנוקשה והדרישה לעבודה סיזיפית קשה אל ההוליזם הנפשי – החיבור אל הנוף ואל הטבע, אל המוזיקה והתרבות. הוא ראה בריצה לא רק ריטואל טכני אלא גם מהות נפשית עמוקה.
4. שמרו על היסודות והמורשת – אנטוניו העריך את מרתון תל אביב ואת מרתון ירושלים, אבל כשנשאל לגבי המירוץ האהוב עליו השיב: מירוץ הקפת התבור. ככל שהעולם מתפתח ומתקדם, וגם ככל שעולם הריצה גדל והאינטרסים רבים ומגוונים – חלקם זרים – ישנם יסודות ומסודות בבסיס הענף שאותם חיוני לשמר. אני מציין את מירוץ התבור כדוגמה. המסר הרחב יותר הוא כלפי עצם הגישה – למה אנחנו רצים? עבור מה? ופייסבוק איננו התשובה. בוודאי שלא הפרסום או הכסף.
5. דמות המאמן – ישנה כיום זילות מוחלטת, מצערת ומסוכנת בעצם השימוש בתואר "מאמן ריצה"; בהבנה של מהותה ותכליתה של דמות המאמן; ברמת המומחיות המקצועית, הניסיון וההעמקה; בתמריצים המובילים אנשים "לאמן". המגמה לא תשתנה אז אסתפק בהטפה קצרה למאמנים החדשים: למדו, הוקירו וכבדו דמויות המאמנים מהדורות הקודמים. שננו הדוגמה והדרך של אנטוניו: הרחבת הידע והדעת; האהבה והאימון שאינם תלויים בדבר – לתת ולא על מנת לקבל. אלו הם המאמנים האמיתיים. ואף קורס לא יוכל לשמש תחליף לשיעורים שניתן וצריך ללמוד מהם.
6.  והשאלה האחרונה/הלקח כלפי עצמנו: האם ידענו לנצל הידע של אנטוניו? האם ידענו לנצל גדולת הנפש והלב שלו? לדעתי היינו יכולים לנצל הרבה יותר. הוא כל כך רצה לתת, ולא תמיד ידענו לקבל. 

אני אתגעגע לקולו של אנטוניו. להזמנות לגרנות הגליל, להבטחה שיבשל לי פסטה, ואשמע סיפור.

***

הלוויתו של אנטוניו סנטורי תיערך ביום א', 17.12.17 בשעה 14:00 בבית העלמין בשלומי.

בשמי, בשמם של רצי "ביחד נוכל" – הרצים של רפי וישניצר – ובשם רצי מועדון ארוחת הבוקר – אני שולח תנחומים חמים לבנותיו של אנטוניו, נעמה ומיה, וכל אוהביו.

בהצדעה! יהי זכרו ברוך.