זוהי הכתבה התשיעית בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים.
לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "פרסי סראטי ופילוסופיית ה-Stotans"
פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)
הסדרה מתפרסמת במקביל באתר דה באזר.
מתוך נאמנות לעיקרון המחזוריות וההדרגתיות נוסח לידיארד, ומחשש ל"עומס יתר", פרק זה לסדרה יחולק לשני פוסטים נפרדים. חלק זה, הראשון, יספר את הסיפור. החלק השני, שיפורסם בימים הקרובים, יתאר ויסביר את עיקרי שיטת האימון לגופה.
***
"רץ שאינו מכיר את לידיארד הוא כמו פיזיקאי שאינו מכיר את ניוטון" (ג'ורג' מאלי ('מאלמו'), בעבר שיאן ארה"ב לריצת 3,000מ' מכשולים ולריצת חצי מרתון)
שבעה עשר או שמונה עשר פרקים יהיו בסדרה הזו, לכשתחתם. פרק זה, התשיעי, הוא ללא ספק החשוב ביותר.
אני לא יכול להבטיח שהוא יהיה המעניין ביותר, היפה ביותר, המרגש ביותר או מעורר ההשראה מכולם (מכל הבחינות האלה אני לא מפלה, ההשתדלות זהה). אבל כאשר סוקרים פרקי היסטוריה במגמה לאתר ציוני דרך ותפניות, חידושים ומקורות השפעה – אז צריך גם לדעת לומר "הנה כאן, בדיוק כאן". כאן התהוותה התפיסה. כאן נוצרה השפה. כאן הונחו היסודות החיוניים ביותר. כאן הופקו התובנות שהם עבורנו,מאז, הא'-ב'. כאן, אם תרצו/אם תרשו, נמסרה תורה – היא תורת אימוני הריצה.
אינני מכיר אף רץ, אני חושב, כיום, המתאמן לפי שיטת האימונים המפורטת בספריו של ארתור לידיארד, אחת לאחת. אך במבט רחב יותר, המתבקש, אני יכול גם להגיד שאין אף רץ רציני, תחרותי, שאינו מכבד את עקרונות היסוד שהתווה, כשהראשון מביניהם הוא כמובן עיקרון המחזוריות – Periodization. בהמשך סדרה זו אציג אסכולות אימון מודרניות המתחרות עם זו של לידיארד, מסתייגות ממנה ואפילו מנוגדות לה בהיבטים מסוימים (במיוחד אסכולת קו-הורוויל). הן קוראות תיגר על כמה מהנחות היסוד. גם נפתח מעט את הדיון הזה, אך נזכור שגם האסכולות המתחרות אינן עומדות על רגליהן, ללא ההשפעה שלו.
ארתור לידיארד היה מאמן הריצה למרחקים החשוב והמשפיע מכולם, ואני אתחיל בציון שש סיבות עיקריות מדוע:
שלושה חלקים יהיו לכתבה הזו, מכאן: "הסיפור", "השיטה" ו"המורשת".
הסיפור
זה קרה תוך שעה אחת באיצטדיון האולימפי ברומא, ביום השני לספטמבר 1960. זהב, ועוד זהב – שני חניכיו המצטיינים של לידיארד בהם כל כך האמין. מארי האלברג (בתמונה מעל) היה לאלוף האולימפי בריצת ה-5,000מ'. פיטר סנל הדהים עם ניצחון משכנע בריצת ה-800מ', בזכות פיניש אדיר. נעצור לרגע. צפו בריצה הזו בעצמכם:
סנל בן ה-22, שהתחיל להתאמן באתלטיקה באופן מסודר בגיל 19 (לפני כן התאמן בסוגי ספורט שונים, ביניהם טניס) נבחר רק ברגע האחרון להצטרף לנבחרת הניו זילנדית. הוא הגיע לרומא לגמרי לא מוכר, רחוק מלהיות פייבוריט, עם שיא אישי של 1:49.2דק' בלבד ועם ניסיון תחרותי לא משמעותי. במקצי המוקדמות שיפר את שיאו עם 1:48.1 בבוקר ו-1:48.6 (שני לרוז'ר מואנס הבלגי) אחה"צ ובחצי הגמר למחרת כבר התקדם ל-1:47.2. הסיום החזק שלו בגמר הקנה לו את הניצחון בשיא אולימפי של 1:46.3דק'. ועכשיו, לך תספר לעולם שזה לא קרה בזכות אימוני מהירות מדהימים אלא בזכות ריצות שבועיות של 22 מייל וההתעקשות של לידיארד, שהיה מודע היטב לכישרון ולמהירות, לבנות לו קודם כל את ה-stamina שתעמיד אותו, יחד עם המהירות, על מדרגה אחרת ביחס לכל מתחריו. עוד נחזור אל סנל, ברור. המשך יבוא…
האלברג, שהיה הרץ המנוסה והמוכר יותר, רץ ריצה סבלנית ומבוקרת מאוד, לפי תכנית (עד לסיבוב השמיני שייט במקום האחרון, ללא מאמץ). הוא הדהים את מתחריו עם הקפה אחרונה של 61 שניות. ממש כמו אצל סנל, הוא היה חזק מכולם ועם יכולת לבטא את העדיפות היחסית שלו בתזמון מושלם. אין ספק שמשהו שם פשוט עבד.
זה היה הערב החלומי של השני לספטמבר. שמונה ימים לאחר מכן, ביום התהילה של אבבה ביקילה זכה חניך נוסף של לידיארד, בריאן מאגי במדליית הארד בריצת המרתון והשלים את הסנסציה הניו זילנדית.
אם עושים rewind, הסיפור סביר עוד פחות. מי היה ארתור לידיארד, ואיך בכלל הוא הגיע לריצה? ומניין הגיעו הרצים הללו, world beaters אחד אחד?
לידיארד בעצמו מעולם לא התאמן במסגרת רצינית. בגיל 27, כמו רוב האנשים בגיל הזה שאינם פעילים, הרגיש שהוא משמין ושכושרו הגופני יורד. בריצה קלה למרחק 6 מייל עם חבר הוא הרגיש לא נוח, שהדופק עולה. וכמו רבים כל כך – מאות אלפים ברחבי העולם – שיילכו בעקבותיו עשורים לאחר מכן בטרנד הג'וגינג, הוא פשוט החליט לקחת את עצמו כפרויקט. התחיל להתנסות, לרוץ יותר ויותר, להשתפר. תוך כמה חודשים כבר רץ ריצות יומיות של עד 15 מייל, ולא עצר שם. מתוך אמונה בריצה הארוכה, הרצופה, החופשית, הוא ערך ניסויים עם מרחקי ריצה שבועיים שונים. התובנה העיקרית שאליה הגיע היתה שהריצות הארוכות הביאו לשיפור משמעותי ביכולותיו בריצות למרחקים הקצרים. זה היה היסק קאונטר-אינטואיטיבי ומנוגד לעקרונות שהודגשו על-ידי רוב אלופי התקופה עליהם דיברנו בפרקים הקודמים, ששמו את הדגש על ריצה מהירה, קבועה, יום יומית.
לידיארד הגיע לרמת ריצה מכובדת בהחלט לתקופתו. עם תוצאה של 2:39ש' הוא היה לרץ המרתון הטוב ביותר בניו זילנד. הוא סיים במקום ה-13 במשחקי האימפריה של 1950 והיה אלוף ניו זילנד למרתון בשנים 1953 ו-1955. אך אלו הערות שוליים בלבד, קוריוזים כמעט, בביוגרפיה שלו.
האתלטים המקומיים התחילו לשים לב. בזה אחר זה הם הצטרפו אל שגרת הריצות שלו ונוצרה קבוצה, או "דבוקה" מבלי שמעולם הוקמה קבוצה רשמית. מבלי שנערכו "גיוס" או מבחנים. מבלי שהוגדרה בכלל פונקציה של מאמן. לקראת המחצית השניה של שנות ה-50 הצטרפו לחבורה, בין השאר, לאורי קינג, ג'ף ג'וליאן, ביל ביילי, ג'ון דייויז וכמובן האלברג, סנל ומאגי. לידיארד היה עבורם סוג של מנטור. מייעץ. מדרבן, מדריך. וכך, על בסיס החבורה הזו ומתוך השגרה שלה, החלה להתהוות השיטה. אותה השיטה שלאחר מכן תוצג בפירוט מלומד בספרים. שתועתק על-ידי מאות מאמנים ואלפי רצים ברחבי העולם, שתזכה לאינספור ניתוחים, דיונים ופיתוחים. זה התחיל הרבה יותר פשוט: מריצת 22 המייל השבועית המפורסמת ל- Waiatarua, עם טיפוס של 500מ', ובחזרה. מבחנים של קילומטרים, קילומטרים של מבחנים.
סיפרתי על המשחקים של 1960. אבל הסיפור של לידיארד, של סנל ושל שאר רציו, לא היה רגע סינדרלה חד-פעמי.
בארבע השנים הבאות היה פיטר סנל לאחד מגדולי הרצים שהעולם ראה. בינואר 1962 הוא שבר את שיא העולם לריצת המייל (של הרב אליוט האוסטרלי) בעשירית השניה – 3:54.4דק'. בפברואר, על מסלול הדשא בכריסטצ'רץ' הוא רץ את אחת הריצות המרשימות בהיסטוריה, כשקבע באותה הריצה שיא עולם ל-800מ' – 1:44.3דק', וגם את השיא ל-880 יארד. שיא ה-800מ', בהתחשב בתנאי הריצה (עד דשא) שקול לתוצאה מהירה מ-1:43 על מסלול טרטן מודרני. כלומר כבר בשנת 1962 רץ סנל ברמה שהיתה מותירה אותו תחרותי (במירוצים הגדולים ביותר) גם בשנות ה-80 ולמעשה אפילו היום.
באותה השנה מארי האלברג קבע שיאי עולם לשני מייל ושלושה מייל (פעמיים) ופספס בשתי עשיריות השניה את שיאו העולמי של קוטס ל-5,000מ'.
ההישגים והניצחונות נמשכו. סנל היה בלתי-מנוצח למרחקים של 1500מ' ו-800מ' בין 1960 ל-1964. גולת הכותרת היתה, כמובן, הדאבל האולימפי היוקרתי – 800 ו-1,500מ' במשחקים האולימפיים בטוקיו. חברו לאימונים וחניך נוסף של לידיארד ג'ון דייויז, זכה במדליית הארד ב-1500 כדי להשלים את החגיגה (סנל היה בליגה משל עצמו).
בדצמבר 1964 סנל שיפר שוב את השיא העולמי למייל והעמיד אותו על 3:54.1דק'.
ב-1965 פיטר סנל פרש מריצה תחרותית. הוא המשיך ללימודי דוקטורט בארה"ב בפיזיולוגיה של הספורט והינו פרופסור חוקר במחלקה לרפואה פנימית במרכז הרפואי של אוניברסיטת Texas Southwestern.
סנל נבחר בין 24 החברים הראשונים בהיכל התהילה של איגוד האתלטיקה העולמי.
בשנת 1990 נבחר ארתור לידיארד כאחד מבין 20 חברי ה- Order of New Zealand – תואר הכבוד הגבוה ביותר בניו זילנד. לידיארד וסנל שניהם נושאים בתואר OBE.
אז אלו הקבלות וההצדקות, ההישגים והדרמות. לאורם נוכל לעבור להסבר העקרונות והשיטה. על כך בפרק הבא, שיפורסם במהלך השבוע הקרוב.
מקורות והפניה לקריאה נוספת
Nobby Hashizume, Arthur Lydiard's Athletic Training The Lydiard Foundation – האתר המקיף והבהיר ביותר המסביר את גישת האימון של לידיארד (הנושא המרכזי של הפרק הבא). נכתב על-ידי המאמן היפני נובי השיזומה מקורבו וממשיך דרכו של לידיארד.
Peter Snell @ Garth Gilmour , No Bugles No Drums – אחת מביוגרפיות הריצה הטובות ביותר.
Garth Gilmour, Arthur Lydiard- Master Coach
Peter Snell Profile @ Racing Past
Garth Gilmour, A Clean Pair of Heels – The Murray Halberg Story (עוד לא קראתי…)
