סיכום מרתון סביליה 2025
מאיפה להתחיל. כנראה מאחרי המרתון האחרון בולנסיה לפני שנתיים.
התחלנו לדבר על המרתון הבא (ככה זה עובד אצל מכורים, קצת מוריד את הדאון של אחרי האדרנלין וההתרגשות) אז כבר מכוונים ליעד הבא. ויש למה לצפות.
הלכנו על מרתון במילאנו, שנה פלוס אחרי. מספיק זמן לנוח לאגור כוחות, לפתח רעב לעונה של מרתון. ולצאת לדרך, לבנות בסיס, וב4 חודשים האחרונים להיכנס לתוכנית רצינית שתוביל אותנו מוכנים ליעד הבא.
כמו שכולנו יודעים תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כשנפח הריצות והאימונים התחילו להתגבר, הגיע ה-7.10 כבר בשלהי אוקטובר הבנתי שלא אצליח להגיע למילאנו השנה, וזה בסדר. כי יש דברים חשובים יותר. נפלה בחלקי הזכות לפקד על פלוגת לוחמים במילואים בזמן כל כך גורלי לעם ישראל. ועם כל הכאב והצער בתקופה הזאת. אני שמח על הזכות.
אחרי שלושה חודשים ללא ריצות, הצלחתי לשים נעלי ריצה לרוץ קצת, בשדות ניר עם, בחולות של מפלסים, במטעי האבוקדו של קיבוץ ארז, סביב כפר עזה. גם קצת בשדרות. להריח את אדמת העוטף בחורף, לבכות על הדם שנשפך, לגעת ברגבי האדמה. ולהרגיש מחובר.
בין הסבב מילואים הראשון לשני, אחרי שמרתון מילאנו עבר, היעד הבא הוגדר. מרתון סביליה בפברואר 2025. עוד 9 חודשים. יש מטרה ואפשר לחזור לרוץ, חוזר להרים של הגוש, לחברים בירושלים, במילואים בשומרון (אפילו עם עמיחי זיוון), בקיץ הלוהט (עם בקבוק כמובן) במילואים בבנימין. אחרי עוד סבב מילואים באוקטובר 2024, נראה שאפשר לחזור להתאמן, מגבירים את נפח האימונים והקילומטרים.
אחרי מרתון ולנסיה על 2:41 התיאבון להחליף ספרה גדל. זוכר חברים ותיקים מהמועדון עושים את זה כשאני הייתי בתחילת דרכי, כמה הערכתי אותם על ההישג שהיה נראה לי חלום:
סאב 2:40.
אבל צריך להדגיש. הסיפור העיקרי אינו המספר. אלא להגיע לתחושה של היכולת לרחף, סוג של דאיה באויר מתמשכת בקצב כזה, תחושה בגוף של קילומטר אחרי קילומטר של ריצה במהירות הזו, זאת תחושה מיוחדת. תחושה שהחיים קלילים, שאפשר קצת לרחף. לדאות, לעוף עם כמה נגיעות בקרקע, להרגיש את הרגליים קלילות את הרוח בפנים, בלי שום גורם חיצוני שעושה את זה. מוציאים את המיותר גם בגוף וגם בנפש. זמן כל בוקר לזכך מחשבות, לנקות את הראש. לנשום אויר של גוש עציון או ירושלים, הגוף מעצמו מתנקה. מבריא. זאת התחושה שחיפשתי. זה הדרך באימונים שבהתחלה זה נראה בלתי אפשרי ועם המון המון התמדה, התקדמות, הרבה ריצות, הרבה קילומטרים, והרבה אימונים חזקים, זה מתקדם.
נכנס לשגרה, ימי ראשון קבוע 5:45 בכפר עציון עם עלי רם (סאב 2:50, פשוט מדהים). יום שני אימון באיצטדיון גבעת רם (איזה כיף אינטוולים). ימי רביעי בבוקר פארטלק לפי תוכנית של עמית. לפעמים בגוש לבד, לפעמים עם חברים בירושלים. ימי שישי הריצות הארוכות כמובן עם התרגיל הגברה בסוף.
חודש דצמבר מגיע ואיתו עוד סבב קצר יחסית של מילואים, אבל האימונים מתפספסים, משתדל לרוץ כמה שאפשר (כולל ארוכות של 36 קמ בגוש) אבל מבין שיצאתי משגרת האימונים, שאני לא בכושר של לרוץ פארטלק על 3:50. מחליט שהפעם אני לא מוותר על המרתון, גם אם הוא יהיה קצת יותר מתון בשביל הכיף והחוויה ולא סביב הרצון לשפר את השיא האישי.
מהמקום הזה, בתחילת ינואר חוזר להתאמן ברצינות, כדי לראות מה יהיה אפשר להספיק. יש איזו אגדה במועדון שאני לא מתאמן, אז זהו, שלא. התאמנתי, חזק. נכון, יש לא מעט במועדון שרצים 140 קמ בשבוע ויותר. אבל הגעתי ל7 שבועות מעל 100 קמ בשבוע ואפילו 120. כולל אינטרוולים, פארטלקים ותרגילים בארוכות.
עם הזמן, והשבועות הרציפים הכושר משתפר, תחושת הריחוף והקלילות חוזרת, יחד עם העייפות של הצטברות העומס. מה שדורש להתמקד, באוכל בריא, בשינה מוקדמת. בהשכמה ב5 בבוקר שנהיתה די קבועה. ומההחלטה לבוא למרתון בשביל הכיף, חוזרת התחושה לרחף על המסלול. לאתגר את השיא האישי, ולתהות על המטרה שרציתי.
הימים שלפני המרתון מלווים בהתכווננות, ריכוז, ריצה, אוכל, שינה. לא לפספס את האימונים האחרונים תחושה של העומס המצטבר ברגליים, אימונים קשים, אבל גם הבשלה שאני מסוגל להגיע למטרה. היא קצת יומרנית, אבל מתבשלת אצלי ההחלטה שאני הולך על זה. ומאמין לחלוטין שזה אפשרי ויכול לקרות. מודע לבלתמ"ים של הרגע האחרון, מבין שפתאום יכול להיות יום חם מידי, רוח חזקה מידי. נפילה קטנה או פציעה קלה של הרגע האחרון, אלה דברים שיכולים לקרות, אני מכיר את זה. וזה חלק מהספורט. אבל גם מבין שאם התנאים יבשילו, אני אתן לזה לקרות.
הראש מחליט והגוף מוכן לבצע, כמובן יודע שיהיה קשה. אפילו קשה מאוד. אבל זה לגמרי אפשרי.
יש משהו במרתון בחו"ל שמחבר את החברים ביחד. נמצאים כמה ימים אחד עם השני, מחזקים את החיבורים, נהנים מחופשה ושחרור אחרי תקופה לא פשוטה בכלל. מרגישים את הטוב. שבת מרוממת (פספס מי שלא הגיע אלינו לארוחת שישי). ומוכנים לצאת לדרך.
הבוקר של המרתון, חימום קליל ברחובות השקטים עדיין של סביליה. התארגנות, טלית תפילין ותפילה. ארוחה קלה. הרבה שתייה ואז להפסיק לשתות מספיק זמן מראש. התנהלות שכבר מוכרת לי היטב, אמנם עברו שנתיים, אבל זה הפעם ה-12 שזה קורה. התרגשות.
המרתון מקבל את פנינו בצורה יפה. מזג אויר טוב, מסיימים התארגנויות אחרונות בלי תקלות. נפגשים עם חברים ישראלים על הקו זינוק. עוצם את העיניים. נושם. מודה לה' על הדרך, על המתנות הרבות. על כמה דברים יש להגיד תודה. יש כל כך הרבה טוב. הלב מתרחב ושמח.
יוצאים לדרך:
5 ראשונים יחד עם חבר'ה מרצי הבירה (מתן, ארז, נדב, מאיר- אתם תותחים אחד אחד כיף אתכם), על 3:50, מרגיש שהכל בסדר, מרגיש טוב, אבל מוקדם עדיין להגביר, ממשיך בקצב של 3:50, אביחי עבר קדימה, ישי מתקדם אבל בסוף מתייצב גם על הקצב איתי. אחרי 10 מרגיש מצויין. רצי הבירה ממשיכים בלי להגביר. ואני מחליט להגביר. ישי בעקבותיי. לא מתמקד יותר מידי בזמנים ובשעון אבל רואה דבוקה די גדולה מלפניי, לאט לאט מתקרב אליהם, ונכנס לדבוקה. מסתכל על החולצות, על הפרצופים, מחפש את מי שנראה לי רציני ונחוש שימשיך בקצב הזה ולא יאט, ורץ לידם.
בשלב הזה יש זמן למחשבות, להתבונן על התהליך. נזכר ב7.10 ב-5 חודשים בסבב הראשון ומאות ימי מילואים שבאו גם אחריהם.
עולים לנגד עיניי יקרים ואהובים: הלל סעדון, אלחנן קלמנזון, אבירם חריב, אבי גולדברג. אני רחוק מארץ ישראל, לקחתי רגע הפסקה מהטרללת שהתרגלנו אליה, אבל מרגיש איזו רוח נעימה, איזה ליטוף שמלווה אותי.
ממשיך במקביל לישי, לפעמים הוא קצת קדימה, לפעמים אני. בשלב מסויים מזהה את אביחי קצת מלפנינו, אין למה להגיע אליו, זאת תהיה הגברה מיותרת. אבל נחמד לראות עוד פנים מוכרות ובטוחות מהמועדון. נזכר במרתון ולנסיה לפני שנתיים. זוכר כמה הייתי ממוקד ולא הרמתי את הראש מהכביש. עכשיו אני מרים את הראש, מרגיש ורואה את העיר ואת האוירה, העיר יפה. הריצה זורמת, נמצא בתוך הדבוקה וזה לא קשה מידי. מתקרב בהתרגשות לחצי המרחק. 10 אחרונים במגמת הגברה מתונה. עובר את חצי המרחק ב1:20:15 יחד עם ישי. מרוצה מזה. את החצי השני צריך לרוץ ככה, עם ספליט של 30 שניות יותר מהר כדי להגיע למטרה הנכספת.
זוכר מולנסיה קמ 18 התחיל להיתפס ההרמסטרינג, בחצי זה כבר מאותת, וכאן עובר את ה-18, עובר את החצי, מרגיש קצת מיחושים, לא נותן לעצמי להתרגש, מדבר אל הגוף, נותן לו רגע מקום, מתמקד בראש, במקום, ומרגיש שזה נרגע.
ג'ל ב21, הג'ל הבא ב28 והחגורת ג'לים שקצת מציקה, תהיה ריקה, ומחליט שאחרי ה-28 אזרוק אותה. ב26 מוותר על השרוולים שחיממו את הידיים עד עכשיו, אבל מרגיש שאפשר להוריד אותם. נותן תחושה משחררת
בקמ ה-22 עמית נותן לי בקבוק מים קטן, הוא לא כבד, זה מחיה, ואני ממשיך לרוץ איתו (כמובן רגיל לזה) ממשיך להחזיק אותו וזה גם נותן לי את האפשרות לא להאט כדי לקחת מים בכוסות מהשולחנות.
בקמ ה-27 גילי התותח חיכה לי עם בקבוק איזוטוני, אבל לא הייתי מוכן לזה, והייתי בצד השני של הכביש ממנו. גילי צעק לי ואני סימנתי לו שאני מוותר כי לא רציתי להאט ולחצות אליו, אז אני ממשיך, והנה פתאום גילי מגיע ספרינט מאחוריי מדביק אותי ומגיש לי את הבקבוק. מברך אותו בקול ובלב, נזכר איזה מועדון יש לנו כמה עזרה הדדית כמה פירגונים, כמה אכפתיות אחד כלפי השני. כמה טוב זכות גדולה.
קמ 28, עובר 2/3 ואומר לעצמי שאני ממש בסדר, שאפשר להמשיך ככה. ושמח בזה מאוד. וגם משחרר את החגורה. יש עוד ג'ל אחד בכיס וזה מספיק.
השרירים מאותתים שמתחיל לכאוב, אני שומע את זה. מדבר עם עצמי, מדבר עם הקב"ה, מתפלל לקבל כוחות, ולא להאט.
קמ 30 מדבר עם ישי, "עוד 12 קמ לסיום" תחושה שזה אפשרי. ממשיכים עדיין פחות או יותר עם הדבוקה, אמנם היא קטנה, אבל הפרצופים והחולצות המרכזיים עדיין שם.
קמ 32 יש "רק" עוד 10 קמ. רוצה (לעשות אביחי) להוציא את החולצה ולהגביר, מגביר קצת, השרירים כואבים, אבל ממשיכים, ועכשיו כל קילומטר זה מתחיל להיות יותר קשה. אם עד עכשיו הרגשתי שזה קל יותר מפעם קודמת, עכשיו כבר לא, עכשיו זה קשה. מצליח להחזיק את הקצב, אבל נכנס החשש להמשך, אני יודע שכדי לעמוד ביעד אני צריך להמשיך באותו קצב ולא יכול להאט.
עובר קמ 33, קמ 34 עכשיו הקילומטרים עוברים יותר לאט, לא מתמקד בשעון, משתדל להחזיק את הקצב, אבל מרגיש כמה זה קשה. עייפות גדולה משתלטת. הגוף מדבר ומבקש "תאט קצת, לא מבקש ממך לעצור, אבל קצת יותר לאט" וזה מפתה. אבל מזכיר לעצמי את המטרה ששמתי. ויהיה לי קשה לסלוח לעצמי אם אקשיב לו. הראש אומר לגוף- ממשיכים. מנסה להתמקד לרגע בגוף, לתת לו יחס, לתת לעצמי כוח. ומרגיש את השדים, והם מתחזקים. ואני לא מוותר. הג'ל האחרון תוכנן לקמ ה-35. והמחשבה על הושטת היד לכיס, הוצאה, ולהתחיל לבלוע אותו, מעלה בי את המחשבה לוותר עליו. אבל אם השדים כבר עכשיו לוחצים, מה יהיה בהמשך. אז אני לוקח אותו. מידי פעם מציץ בשעון, מנסה לחשב כמה אני צריך לרוץ כדי לעמוד ביעד. ומבין שאני גבולי. ששום דבר לא בטוח.
דמיינתי את עצמי בשלב הזה מצליח להגביר יותר. האמנתי שיהיה יותר קל. אני זוכר בראש מרתונים קודמים- את ולנסיה, את טבריה, את ורמונט, את ניו יורק, את ירושלים, זוכר את הקיר, אבל התחושה מעומעמת, עד שפוגשים בה שוב. אומר לעצמי: "איך שכחתי כמה זה קשה". אני משתדל כמה שאני יכול לא להאט. מגיע לקילומטר ה-36 ישי המשיך הלאה. שמח בשבילו, מגיע לו. עובר הרבה רצים, רואה כאלה שגם עצרו או עברו להליכה. וגם רואה כאלה שרצים מהר ממני. מנסה להדביק אותם, לפעמים מצליח, לפעמים לא. עובר את הקילומטר ה-37. השרירים ברגליים עכשיו זועקים. זה כואב. אומר לעצמי, נשאר רק עוד 5 קילומטר. אחרי אלפי הקילומטרים שרצתי בעונה הזאת, מה זה כבר עוד 5 קמ? אבל התחושה היא שזה אינסופי. מנסה להחזיק את הקצב. מרגיש שהאטתי קצת, עדיין בטווח האפשרי להגיע ליעד. אבל לא יכול להאט עוד, פשוט לא מוכן. מאבק פנימי נדיר. שני רצונות חזקים כל כך והפוכים כל כך. מרים עיניים לאבא שבשמיים. מבקש "תן לי כח, תעזור לי".
עובר קילומטר 38, רק עוד 4. זה כמו הלוך חזור בסכר. אבל הגוף לא מצליח להבין איך זה אפשרי. בינתיים נלחם להחזיק את הקצב. לא מסתכל על השעון, אבל הגוף מרגיש את הקצב. ויש עוד רצים סביבי. בנאדם תמשיך. "עלה למעלה עלה, כי כח רב לך" איפה הכח? מתמקד בנשימה, בצעדים. כל צעד כואב. דורך על הכאב, מנסה לחבק אותו. ללטף אותו. לשכנע אותו שאני לא נגדו. אני איתו, פשוט הגוף חייב להמשיך. לא מוכן לחשוב על אפשרות אחרת.
עובר קילומטר 39, עוד 3. תחנה אחרונה של מים. לוקח עוד כמה לגימות. וממשיך. כל קילומטר יותר קשה מהקודם. אני עדיין בטווח המטרה, אבל לא יכול להאט. שומע מידי פעם אנשים צועקים "Go Meni" ומידי פעם שומע גם חברים צועקים "מנחם" . זה קרוב, אבל זה גם רחוק. בשלב הזה כל מה שמעניין זה להגיע לקו סיום. נגמר הטיול, נגמרו המראות היפים. מתפלל שלא יהיו עליות, שלא יהיו פניות חדות. בלי אבנים משתלבות. בלי שמש. רק לא להאט.
מכין את עצמי לקילומטר ה-40. משם חייב להגביר. בקו של ה-40 לוחץ פעם אחרונה על lap בשעון. רואה שהקצב ב-5 האחרונים הואט קצת. אבל עדיין בגדר הסביר.
גם למי שלא רץ, 2 קמ לא נראים כמו הרבה, לכן קשה להסביר איך כשאני מגיע לקילומטר ה-40, שני קילומטרים במצב הזה נראים אינסופיים. מסתכל על השעון. מבין שאני עדיין גבולי. אם אני מאט, אני יכול לפספס את המטרה. יש לי מרתון טוב. יש לי שיא אישי. אבל החלטתי מה אני עושה. ואני נחוש לעשות את זה. זה כואב, ה-4 ראשי זועק. ההמסטרינג מרגיש כמו ברזל, הקרסוליים כואבות בכל צעד. התאומים "בשוק". מרגיש את הדופק גבוה בצורה חריגה, אם הייתי ככה כמה קילומטרים קודם הייתי נלחץ, אבל עכשיו אני ממוקד להמשיך בלי להאט. מתמקד בנשימה, רואה מישהו לפניי ומחליט שאני עובר אותו. זה לוקח זמן, הרבה זמן, אבל עובר. ועוד מישהו. מרים את הראש. יודע שיש מבע של סבל על הפנים. אבל אני מזדקף. ממשיך.
שומע צעקה "מנחם" רואה את עמית בטירוף (מי שמכיר את עמית, יודע כמה זה נדיר) ומרגיש את האנרציה מגבירה את הצעדים.
מתקרב לקילומטר ה-41, אין כח להסתכל על השעון. רק יודע שאין מצב שאני מאט. הכאב גובר. מכל מקום. אין לי כח או אנרגיה לכלום. אבל ממשיך לגלגל רגליים, מוודא שאני לא מאט
שומע את הקהל מעודד, מבין שאני לקראת הסוף. אבל הסוף עוד לא נראה. מנסה להגביר, מצליח באופן חלקי. אני מגביר. רוצה יותר, אבל לגוף בסוף יש גבול. ממשיך בהגברה. לא יודע בדיוק איפה קו הסיום. בשעון שלי זה יכול לצאת אחרי 42.3 42.5 או גם 42.6. לא יכול לשער שיהיה בסדר. חייב להמשיך לסחוט את מה שיש. אני קרוב. אני לא מוכן לוותר. ואז אני מזהה את הרצפה הכחולה של הסוף, את השער סיום. הרגליים בספרינט. רואה את השעון אני בתוך ה2:39 ממשיך לקו הסיום, ורואה מיד את אליעד, חגי ישי ואביחי מחכים לי עם ידיים מונפות באויר, לא מאמינים אבל מבינים שהצלחתי, קורס לחיבוק קבוצתי של סאב 2:40. ללא ספק הרגע המרגש ביותר הדמעות חונקות את הגרון. אפשר לשחרר, לקרוס. המשימה הושלמה. המטרה הושגה. וזה קרה לתוך קבוצה של חברים (שרוטים כמובן) שחולקים משהו משותף אבל משהו שאני מאמין שעושה אותנו טובים יותר.
