28 במאי 2014
"שני אוהבים מדברים זה עם זה בירושלים
בהתלהבות של מדריכי תירים ומצביעים ונוגעים ומסבירים:
אלה עיני אבי שאת רואה בפני,
אלה הירכים החלקות שירשתי מאמי הרחוקה בימי הבינים,
זה קולי שהגיע מלפני שלושת אלפים שנה, זה צבע עיני,
זה פסיפס נפשי, ואלה שכבות נפשי.
אנחנו מקומות קדושים".
(שורות משירו של יהודה עמיחי, "ירושלים, ירושלים, למה ירושלים", מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח")
***
עבור רוב האנשים, בעיקר אלו שמכירים אותי דרך הריצה והכתיבה (סליחה, היום זה כבר הכתיבה והריצה), אני "ירושלמי". אפשר להבין. חמש עשרה וחצי שנים מדי יום כמעט במשרד במרכז העיר, ברחוב הלל. שתים-עשרה שנים בקבוצות ריצה ירושלמיות. מעל אתר הבית שלי, ממש כמו על גופיית הריצה, מתנוססות המלים "מועדון ארוחת הבוקר ירושלים" (בשתי שפות, שלא יהיה ספק). מרתון ירושלים יזוהה לפני כל האחרים כ"מרתון הבית" שלי. והספונסר הבלתי-רשמי שלנו (או לפחות "יקיר המועדון") הוא פלאפל מולה, בשוק. אין מקום אחר.
אבל זו פרספציה שגויה. מקום העבודה, ההשתייכות הקבוצתית, המיקום הגיאוגרפי של רוב האימונים – כל אלו לא יהפכו אדם לירושלמי. ירושלמי זה איך שגדלת. מה שנצרב בך, נחרט באישיות ובהעדפות באופן הכי אותנטי. מה שיעורר בך התניה נוסטלגית רפלקסיבית, יעיף אותך ברגע אחד, בתמונה אחת, או בתו אחד, או בריח מסוים – עשרות שנים לאחור אל הזכרונות והחלומות של הילדות, עם רצון חזק לחזור. ואני? מעמיס שלושה ילדים על המאזדה בשישי אחר הצהריים, שם בסטריאו "אופטיקאי מדופלם" ונוסע לים. כמו תמיד, כמו אז.
אז אני לא ירושלמי ומעולם לא הייתי ירושלמי. אבל אדם לא צריך להיות ירושלמי כדי שתהיינה לו תמונות ירושלמיות. כמו קולונל אאורלאנו בואנדיה הזוכר את היום שבו אביו לקח אותו לראות קרח, גם הוא יחזור על כך כעבור שנים עם ילדיו.
בילדות. שבתות (תמיד) אצל בבא סידה וננה. והבית המלא באורחים ובמאכלים, קטן אך לעולם לא צר מלהכיל. אנחנו יורדים עם כל הילדים למטה, ממהרים במדרגות אל "הבמה" שמעל למרכז המסחרי של רמת אשכול, ממציאים משחקים שלא נגמרים; הטיולים לגבעת התחמושת עם דודה לילי, ז"ל, ולזכור איך שהיא ידעה להצחיק אותנו, ולצחוק בעצמה; הכביש המכושף; הבית הישן ברחוב ברניקי שבו סבא היה מקבל קהל (ועד היום אני מתבונן בו כשאוסף את יוסי לריצה ומנסה בכל כוחי לאסוף זכרונות שבינתיים אבדו עם הזמן שחלף. יש בין השכנים מי שזוכרים ומהנהנים – "כן בטח, הרב אבו דאוד"); ארוחת בוקר מאוחרת ספונטנית של אמא ובנה המתבגר ב"קפה אלנו" לשיחה אקראית על החיים; הפעם הראשונה שאבא (שהוא ירושלמי אמיתי) לקח אותי ל"טעמי" והצביע על הבניין שבו אני היום עובד וסיפר ש"פעם היה פה קלנוע" ועוד על הרפתקאות ילדותו; גן השעשועים הגדול של הגבעה הצרפתית עם סירת העץ הגדולה המוזרה; ביקורים במרפאה של שמעון, הדוד שלי, ואיך הוא לקח אותי בפעם הראשונה לכדורגל, בימק"א; ההתפעלות הראשונית מהליכה בסמטאות שסביב נחלת שבעה.
כנער. היו כמה שנים שבהן הייתי אמריקאי. ובקיץ ההוא הגעתי לירושלים עם קבוצה של אמריקאים. חוויה שצריך לעבור כדי לראות מזווית אחרת את הארץ שלך, ממה מתלהבים ומשתאים אורחים לרגע (גם ממה הם נגעלים). ובסוף זה מתנקז לקבוצה של בנים ובנות שגילו בעצמם התרגשות ונאיביות מפתיעות, לא צפויות. על הדשא של טיילת ארמון הנציב, משקיפים אל החומות ואל עיר דוד. עומדים שם מחובקים על הדשא. חלקם בוכים. רוצים כל כך להיאחז ברגע, לפני שהאוטובוס ייקח אותם לשדה התעופה. מבטיחים לעצמם שיחזרו. בטוחים שכך יהיה. עברו 24 שנים. רובם מעולם לא חזרו, ולא יחזרו. אך את שעת בין הערביים ההיא הם תמיד יזכרו.
עד היום אני אוהב לחזור לשם, בריצות, בקיץ, להתבונן מן הצד על קבוצות חדשות. כאילו מתבונן על עצמי, על הילד שהיה שם אז.
חייל. המסע מתארך. הרגליים כואבות, העיניים נעצמות. האלונקה מכאיבה ולוחצת. זה קשה מעבר למה שאי פעם שיערתי. בגוף עוד פחות מאשר בנפש. אבל הנה השמש עולה. והזמן לא יעצור. ונגיע אל גבעת התחמושת. וכל המשפחה הירושלמית תחכה שם, שוב. וכולם גאים בחייל שיקבל בפרצוף מיוסר את הכומתה, והוא לא מרגיש שום שיא או הישג או שמחה, וכל מה שהוא רוצה זה לישון, המון, ואז לרדת במדרגות, ולחזור לשחק ב"במה". והוא כבר לא יכול. הוא כבר לא יוכל. ובבוקר הזה עם הרגליים הכואבות הוא מפנים זאת לראשונה, סופית. ונשבר לו הלב.
אבא. ודורון התרגש כל כך להגיע אל העיר העתיקה. ביקש לראות את הכותל. ואת כיפת הזהב. ועכשיו הוא מדקלם את שמות השערים שסיפרו לו עליהם בכיתה. צמא לדעת, מבקש לשמוע ולבלוע את המראות. ואנחנו יורדים במדרגות הרחבות של הסמטה, ואני מחזיק ביד הקטנה שלו. ואני מביט בו ובהתרגשות שלו שרחוקה כל כך מכל פוזה או זיוף ורוצה להידבק ומנסה להיזכר בזה. ומתמלא פתאום בכל הרבה תקוה.
זה פסיפס נפשי, אלה שכבות נפשי. אחרי הכל.
הערב בשעה 18:00, כמדי שנה, נפגש בבית משפחת שביד לריצת "אלפי דורות", ירושלים של קובי"ש. נשיל מעלינו את הציניות לשעה קלה, ונרוץ.
טוב, אולי בכל זאת קצת ירושלמי. קצת.