3 באפריל 2013
Slow Twitch Muscle Fibers הם סיבי השריר האיטיים, האדומים.
צפופים ברשת של נימים, מיטוכונדריה ומיוגלובין, הם הסיבים המצטיינים בנשיאת החמצן וניצולו, מתכווצים במתח שאיננו גבוה אך למשך זמן ארוך. לא מקפיצים אותנו אל השחקים, לא מטיסים אותנו בקצבים מסחררים, אלא מקיימים את ההבטחה: "לעולם חיים, לעולם קדימה". הסיבים האדומים הם התכונה המגדירה של הרצים למרחקים: תכונה פיסית, שהופכת עם הזמן לתכונה פסיכולוגית; תכונה של ביוכימיה, אך גם של אהבה.
רצי הסיבים האדומים – ה – Slow Twitch – הם, אם תרצו, ה"סטוקטונים" של עולם הריצה. בלי coast to coast של יוהרה דרך ארבעה שחקני הגנה, בלי צעד ראשון דמיוני ובלי הטבעות טומהוק בשיא העוצמה. הסטוקטונים מנצחים בזכות התבונה, המשמעת והניסיון. אם נחדד את השוואה: מינימום טעויות לאורך מקסימום זמן, ואסיסט בהקפצה לשחקן שבתנועה בדיוק בעצמה הדרושה ואל היד הנכונה. כל כך בסיסי, כל כך פשוט, שתמיד נותר להתפלא איך זה שאף אחד חוץ מג'ון לא ראה.
אנשי ה – Slow Twitch הם אנשים של תהליכים. של עקביות, של יסודיות, של עבודה סבלנית ומסודרת. את פרצי המהירות, האדרנלין והכח הם שומרים כרזרבה, לשימוש אך ורק בתזמון מחושב היטב. עד אליהם יעברו מאות בקרים ואלפי קילומטרים נטולי תהילה, אבל עמוסים במחשבה ודמיון. אצל הסטוקטונים הדרך לנצחון זהירה, מדודה ומתוכננת. היא נבנית לאיטה.
אנשי ה – Slow Twitch מתבססים על שרידות עדיפה. הקצב לא נראה או מרגיש מרשים בהתחלה אבל ככל שהמירוץ מתמשך כך הקושי גובר והולך. ה – dunkers וה – slashers נמוגים, אבל הסטוקטונים משוחררים, נהנים, מחייכים. היכן שהשאר נשברים, הם רק מתחילים.
דחיית סיפוקים – זהו השיעור הראשון של הרץ למרחקים.
Slow Twitch לכן איננה תופעה פיסית בלבד אלא גישה כללית לחיים. היא דרך לחוות ולהתבונן על תהליכים. היא מלמדת אותנו מדי יום. בעיקר על עצמנו. ואלו שיעורים חיוניים.
חווית ה- Slow Twitch מחייבת הכרה בסיסית שלך וליכולת שלך יש גבולות, והגבולות מאד ברורים. אם מתנגשים נגדם ראש בראש – אז מפסידים, ובהכרח מפסידים. מצד שני, חווית ה – Slow Twitch היא גם חוויה מתמשכת של שיפור ושל גילוי, של מחזוריות ושל התחדשות. וכתוצאה ממנה, הגבולות שלנו נקבעים מחדש ומתייצבים במקומות שאפילו לא העזנו לדמיין.
Slow Twitch היא מקלחת שדה עם בקבוקי ליטר וחצי ליד שער הבסיס הנטוש מתחת לעין כרם -הדרך הסמלית והיחידה לפתוח את היום. אחרי ריצת הבוקר, כמובן. Slow Twitch זה להסתכל על הנהגים הכלואים בכלובי הרכבים היפניים, בפקקים שמובילים למשרדים, תמיד למשרדים ותמיד כל כך ממהרים. ולדעת שבעוד כמה דקות נצטרף אליהם ונהיה כמוהם, אבל להתעקש שלפני כן יש לנו כמה דברים לעשות. לא פחות חשובים, לפי עולם המושגים שלנו לפחות.
Slow Twitch זה להתחבר למוסיקה פנימית, לקצב שהופך טבעי, מוכר, הכרחי לא פחות מהחמצן. Slow Twitch הוא מזג האוויר המתחלף, ואיתו הצעדים שנפתחים. Slow Twitch הוא רצף של בקרים קפואים בואדי ואחריהם אופוריה של תחילת האביב.
וברגעים אחרים, Slow Twitch זה לשבת בבית בערב עם כוסית של אייריש קרים, כשברקע מתנגן אנטוניו קרלוס ז'ובים.
Slow Twitch הוא חיפוש המשמעויות בפרטים, אבל מתוך מטרה להבין את התמונה הגדולה יותר. דיברנו כבר על תהליכים. Slow Twitch הוא רצון מתמיד ללמוד, לנתח ולהבין.
ו – Slow Twitch זה לדעת שכשאתם רואים כמה עשרות אנשים עומדים על קו הזינוק, במילותיו של המאמן האולימפי ברוטוס המילטון, אל תרחמו עליהם, מוטב שתקנאו בהם, כי הם מפיקים את המירב מעצמם, מהגוף הבריא שלהם. וברגע הזה בדיוק, בפשטות שבו, ביצר הילדותי הבסיסי לרוץ ולהתחרות, הם כל כך חופשיים ומאושרים.
Slow Twitch זה לאהוב את רוג'ר ווטרס ואת דיוויד גילמור בדיוק, אבל בדיוק, במידה שווה. ולהבין שהחיבור בין ניגודים הוא שמייצר את הגאונות השלמה.
Slow Twitch זה לדעת שאם התאמנת עם מישהו משך שנים, אחרי כל מה שעברתם וגיליתם ביחד, אז הוא חבר שלך לכל החיים. אתה אוהב אותו וצריך אותו ותתגעגע אליו תמיד.
Slow Twitch זה להבין את הריצה כמערך של פרדוקסים (על זה אני מבטיח שעוד יגיע פוסט נפרד) וכך אולי גם לא מעט הקשרים אחרים בחיים: המפתחות להצלחה הם לא מה שאנחנו חושבים, ולעתים קרובות הם לגמרי הפוכים.
והפרדוקס הגדול מכולם הוא שבסוף לא אל קו הסיום אנחנו שואפים, אלא אל עוד ועוד זינוקים חדשים.
Slow Twitch זו התשוקה לגלות ולדעת. זו התשוקה לפוטנציאל, לעוד ועוד חיים.
Slow Twitch זה לא לרוץ לאט, אלא לרוץ מהר לאורך זמן!
Slow Twitch הם מבחנים של קילומטרים. וקילומטרים של מבחנים.
והנה תיכף מתחילים.
ג'ון סטוקטון רץ מייל בתיכון בארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. (עכשיו אתם יודעים.)
*****
שמי נחשון שוחט. אני מקווה שלאורך זמן נשוחח כאן לא מעט – לפעמים תסכימו איתי ולפעמים תתווכחו, תעבירו ביקורת ואפילו תכעסו. זה בעצם הקטע. אז לפני כן, כדאי אולי שאציג את עצמי גם בדרך יותר שיגרתית, בכמה משפטים. כמה עובדות ונתונים שממש (לא) חיוני להכיר כדי ליהנות מהבלוג הזה:
את החברים הקרובים שלי אתם עלולים לשמוע קוראים לי גם "שמנטול" (בהתאמה להתדרדרות תקופתית בכושר) או "אדי" (ע"ש אדי מרפי או אדי ודר, לפי מצב רוח או העונה, ובשני המקרים אין שום קשר לכשרון, והרוב יטענו שלהיפך, תכלס די בצדק).
אני נשוי ליעלה, אהבת נעוריי שהיא גם אהבת חיי. תמצית הסיפור: כשהאהבה האולטימטיבית של גיל 15 חוזרת אחרי כמה שנים כדי להציל אותך, ובאותה עוצמה, אתה מבין שהיא אמת בסיסית ותכלית קיומך. לילדים שלנו, אהובי נפשי, קוראים אריאל, דורון וליאור. וכמובן שאני מתכנן להם קריירות ספורטיביות מזהירות. אבל בעיקר שימצאו משהו לא כל כך חשוב וקריטי, שהם מאד יאהבו ויתעקשו לעשות, בלי צורך להסביר. עניין של סדרי עדיפויות.
במקצועי אני עו"ד (מבחינתי פרט מלא לבטים בקורות החיים), אני כותב דוקטורט במשפטים (איך מתקדם? נו, Slow Twitch, כמו שהסברתי) ואני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אבל בינתיים, כמו שג'ון לנון הבטיח, החיים מתרחשים.
הבית האינטרנטי שלי (שימשיך להיות בית ראשון) הוא אתר "מועדון ארוחת הבוקר" – האתר של קבוצת הריצה המשוגעת בעולם (ובין המשוגעות בישראל). אנחנו רצים חובבים די אדוקים ושרוטים (ואם מי שמפקששים את המסר קוראים לנו "אליטיסטים", אנחנו לאו דווקא נעלבים). בשנים האחרונות כתבתי הרבה מאד בנושאים הקשורים לריצה, בכמה מקומות. גם כתיבה מקצועית שכוונה כלפי רצים השואפים להשתפר ולהבין את העקרונות והדגשים מאחורי האימונים, גם כתיבה חוויתית המכוונת אל "הנפש", וגם סקירה ופרשנות של אירועי אתלטיקה ומירוצים. הכתיבה כאן תהיה למעשה הניסיון המשמעותי הראשון שלי לפנות אל קהל קוראים כללי ורחב יותר – אל קוראים שאינם בהכרח שותפים לאובססיה הזו לריצה. יתכן שיהיו מעט פערי שפה, אבל מצידי יש הרבה סבלנות ורצון להסביר וגם לשמוע ביקורת, הערות ודעות אחרות. בסך הכל, ה – mojo הוא אותו ה – mojo, חוצה מקצועות וענפים.
יש בי צריבה חזקה של ספורט אמריקאי מהילדות. גרתי במיאמי בתקופה של דן מרינו (ואהדתי את ג'ו מונטנה, איך לא). גרתי בשיקגו בתקופה של מייקל ג'ורדן (לא! נו, נראה לכם? ברור שהערצתי את ג'ורדן, ושכל אירוע ספורטיבי נשגב שהייתי עד לו מאז נשפט בהשוואה לרגע ההוא במשחק מספר 2 בסדרת הגמר מול הלייקרס. ועוד לא מצאתי השוואה שהצדיקה את עצמה). גרתי גם בניו ג'רזי ולמדתי לאהוב מאד את ניו יורק אבל לא את קבוצות הספורט שלה.
זכרון ילדות מעצב היה היום שבו כמעט פגשתי את מייקל ג'ורדן (תזכירו לי לספר לכם על זה פעם. אי אפשר הכל בדייט הראשון).
אה כן, אני מכור לבדיחות צ'אק נוריס. (אגב, כשצ'אק נוריס מספר בדיחות צ'אק נוריס, הוא מספר אותן על תבורי).
איך הגעתי לדורפן? "חלפס" הביא אותי, ועוד כמה חברה' מהקבוצה. נכנסתי וראיתי, לפני שנתיים, שיש איזה מבולבל שכותב על "מסע האליפות של הפורטי-ניינרס", הרמתי גבה אבל ברור שנשארתי. ובמו פיו הוא גאל אותנו מעונשו של אלכס סמית'. והשנה כבר סופרבול. ובדרך קראתי, נהניתי והחכמתי. מדי פעם גם הגבתי. בעיקר מאד התרשמתי, מהכתבות, מהתגובות, מן האווירה.
ואיך דורפן הגיע אליי? אני חושב שזה התחיל מפוסט שכתבתי אחרי שפטריק מקאו קבע את שיא העולם במרתון ברלין 2011, על שאלת הסיכוי לראות בזמן הקרוב תוצאה של שעתיים במרתון (בתגובה לפוסט של רונן). כדי לסגור מעגל, אעלה את הפוסט כאן לבית החדש בהמשך השבוע (עם כמה עדכונים והתאמות על מה שקרה מאז). אוטוטו אנחנו במרתונים הגדולים של האביב, ולא הייתי יכול לבקש זמן מתאים יותר להתחיל לכתוב את הבלוג.
את ההזמנה להצטרף אל צוות הכותבים המוכשר של דה-באזר ראיתי כמובן כזכות וכבוד ונותר רק לקוות שאצדיק את ההזמנה ואעמוד בסטנדרט. לפני שבועיים נפגשתי עם תבורי שסגר את הדיל (ויש לציין את המשקל הלא מבוטל שהיה לפוסט המצוין שלו על שמוליק קראוס ז"ל).
על מה נדבר כאן? על אתלטיקה קלה בעיקר, המלכה היפהפייה של הספורט שרוב הישראלים ועיתונאי הספורט שלהם בגדו בה ונטשו אותה, והם לא יודעים מה הם מפסידים. בזמן המשחקים האולימפיים ישנה אמנם התעוררות מסוימת, לרוב די שטחית יש לומר, מתלהבת (לאו דווקא מהדברים הנכונים), מנותקת לגמרי מהרקע וההקשר, אבל חוץ מזה יש עוד כל כך הרבה לספר. נעלה כאן חדשות מאירועי אתלטיקה בולטים; נציע הרחבה, ניתוחים ופרשנויות; יהיה מן הסתם bias גלוי וחזק למרחקים הבינוניים והארוכים (מהסיבה הפשוטה שבהם אני מנוסה ומבין), אבל יהיה מקום של כבוד גם לאבירי הסיבים הלבנים; ולפעמים נדבר גם הצד החווייתי והפנימי של הריצה או על ההיסטוריה והמסורת של הענף.
פוטבול, כדורסל, אפניים וכיוצב'? בהחלט, מדי פעם (תבורי הבטיח שמותר). אבל בגדול, אני כאן על תקן הנציג לענייני ריצה.
לסיום אזכיר את המוטו לחיים מהסרט לורנס איש ערב: "כל בני האדם חולמים, אך לא באופן שוויוני".
וזו נראית לי נקודה טובה שממנה אפשר להתחיל. עם אופטימיות, סבלנות ועם סיבים אדומים.