" רציתי להודות לכולם על התמיכה העצומה. כל-כך כיף להיות חלק מסביבה של רצים שלכולם יש את אותו השגעון (פחות או יותר) ושלכולם חשובה כל-כך ההצלחה של החברים השותפים לאימונים. מרתון ברלין היה המרתון הראשון שלי והיום המאושר בחיי (עד כה…).
המטרה היתה לסיים בפחות מ-2:40. ולכן תכננתי לרוץ בקצב של 3:47 דקות לק"מ פחות או יותר עד לק"מ ה-32 ומשם לנסות להגביר כמה שניתן או לפחות לשמור על הקצב עד הסיום. פחדתי להתחיל בקצב מהיר יותר יחד עם נחשון (שוחט), יוחאי (בר-שביט) וחיים (זרגרי) כיוון שזה היה המרתון הראשון שלי ולא ידעתי איך הגוף שלי יגיב אז העדפתי ללכת על בטוח. סיבה נוספת שהחלטתי ללכת על בטוח קשורה לפציעה שלי, רגע לפני מרתון טבריה 2005 לאחר שהתכוננתי רק אליו למשך 8 חודשים (!!) האכזבה של ההחמצה היתה כה גדולה ולא התכוונתי לתת לזה לקרות שוב- הייתי חייב לוודא שאני מסיים את המרתון.
לפני הזינוק:
2:45 בבוקר, אני כבר לא יכול לישון מרוב התרגשות, לא מאמין שיום המרתון באמת כבר הגיע. לרוץ מרתון היה אחד החלומות שלי בחיים מאז שהייתי קטן. ויתרתי על לנסות לחזור ולהרדם, ידעתי שאין סיכוי, אז הקשבתי באוזניות למוסיקה (רוקי…) עד הבוקר. לאחר שכולם הגיעו לחדר שלנו לארוחת בוקר, יצאנו במטרו אל עבר המרתון. בנסיעה במטרו התחלתי להבין את המשמעות של 40,000 מתחרים: כל-כך הרבה רצים עם אותם שקיות להפקדה, בגדי הריצה ומשקאות ספורט. ביציאה מהמטרו זה נראה כמו קן נמלים שמתקדם לאותו הכיוון- נקודת הזינוק.
נחשון נפרד מאיתנו מוקדם וביצע חימום לבד כדי להתרכז ולהתכונן מנטלית. אני, חיים, יורם ויוחאי יצאנו להתחמם יחד והרגשתי שהלב שלי הולך להתפוצץ מרוב התרגשות! כבר כל כך רציתי לזנק ולטרוף את המסלול! אך ידעתי, בזכות חבריי בעלי הניסיון לאימונים, שסבלנות הוא שם המשחק. הייתי נחוש לדבוק בקצב המטרה שלי.
זינוק: איכשהו אני מצליח להגיע לאזור זינוק B ואנו מזנקים כולנו יחד- הרגשה פנטסטית! יצאנו לדרך, כל-כך הרבה אנשים סביבי שאין לי שום מושג באיזה קצב אני רץ אך אני שומר על קשר עין עם חיים ומקווה שאני פחות או יותר בקצב הנכון. פספסתי את סימון הק"מ הראשון והשני ובק"מ השלישי אני על 11:27, שמחתי מאוד שלא פתחתי מהר מדי והייתי רק 2 שניות לק"מ איטי מקצב מטרה- מושלם.
בשלב הזה פתאום הרגשתי שאני חייב להשתין… כל-כך פחדתי שזה יקרה לי, החלטתי שאין שום סיכוי בעולם שאני יעצור. בכוח חשבתי על דברים אחרים כדי להתעלם מזה וזה עבד! פתאום הק"מ התחילו לעוף במהירות, בדיוק כמו שיורם, חיים ונחשון תמיד סיפרו לי. כמעט בלי לשים לב 7- 8 -13 -15 ק"מ עברו, אני מעט מהיר מקצב המטרה ואני מרגיש שאני מרחף על פני הקילומטרים. איזו אופוריה! אנחנו אפילו עוברים בדיוק מתחת למלון שלנו בק"מ ה-16, אני שותה את הג'ל הראשון שלי והכל מרגיש מושלם.
בק"מ ה-17 החלה בעיה נוספת, החיבור של הרגל השמאלית של עם האגן החל ממש לכאוב. הרגשה שהרגל כאילו מתחילה להתלש מהגוף, פחדתי שזה יחמיר, המשכתי לרוץ והרגשתי נורא, אך הצלחתי לשמור על קצב המטרה. בק"מ ה-20 אתם כולכם בעצם הצלתם אותי. נזכרתי שבחצי הדרך ישלחו לכולכם SMSים עם זמני הביניים, ולמרות שלא הייתם שם באופן ממשי, הרגשתי שכאילו כולכם שם יחד איתנו. עצם המחשבה על זה שתקבלו את ההודעות ממש ריגשה אותי, עד כדי כך שהצלחתי לא להתייחס כלל לכאב ברגל.
ידעתי שאני חייב לשמור על הסבלנות שלי עד הק"מ ה-32, עד אז רצתי בסביבות 3:44 דקות לק"מ כאשר הקהל בברלין היה פשוט מדהים! היו נקודות מסויימות במהלך הק"מ הללו שהקהל הריע בעוצמות מרעישות וזה נתן כל כך הרבה אדרנלין ודירבון שהחזירה את ההתרגשות שלי כל פעם מחדש.
ק"מ 31 וחצי: אני שותה את הג'ל השני והאחרון שלי, מוציא את החולצה מהמכנסיים ויודע שהרגע שחיכיתי לו באמת סוף סוף הגיע. כל-כך הרבה אנשים סיפרו שהמרתון בעצם מתחיל בק"מ ה-32 וזה היה הנקודה הקריטית מבחינתי: אני יכול להתחיל סוף סוף להתפוצץ על המסלול! הרגשתי שכל מה שהיה אגור בתוכי, כל האימונים במשך השנה וחצי האחרונות, כל המאמץ, ההשקעה וסוגי האימונים השונים סוף סוף מתחברים יחד.
אני עובר בין הק"מ ה32 ל33 ב3:26 לק"מ, oops, קצת יותר מדי מהר אני אומר לעצמי, אני מנסה קצת להרגע ולא מצליח, הקהל פשוט משלהב אותי כשהוא קולט שאני רץ בקצב כל-כך הרבה יותר מהר מכל אחד אחר סביבי. התחלתי להכנס לאקסטזה לגמרי. עם כל הקהל סביבי אני כלל לא מרגיש שאני רץ, והק"מ הבאים עפים על כ-3:35 לק"מ, אני כבר עוקף דבוקות שלמות של אנשים ומרגיש שזה כלל "לא כוחות"! אני שואל את עצמי אם זה לא אמור להיות הרבה יותר קשה? ק"מ 35 אני רואה את חיים מרחוק, אי אפשר לפספס אותו, אני מגיע אליו ואומר לו "חיים- בו נשבור את השיא שלך" אך לצערי התאומים של חיים כאבו והוא החל להאט.
באיזה שהוא שלב אני עושה חישוב קצר בראש שלי וקולט שאם אוכל להחזיק בקצב 3:40 לק"מ פחות או יותר, יש סיכוי שארד מ-2:38- כל-כך שמחתי!!! אני ממשיך ללחוץ חזק על הדוושה. הקהל, ועשרות האנשים שאני באופן קבוע עוקף נותנים לי אין סוף אנרגיה! עכשיו קיויתי שאולי, אם אמשיך ללחוץ ולהגביר חזק יותר אולי אצליח לרדת את ה-2:37 ואולי אפילו 2:36. ידעתי שזה כמעט בלתי אפשרי אבל עמדתי לתת את כל מה שיש לי בכדי לנסות לשבור את זה. את הק"מ ה-40 אני עובר על 3:31 לק"מ ועכשיו כבר היה קשה, מאוד קשה. אני מרגיש את כל השרירים שלי בגוף מתפוצצים מכאב אבל זה ממש לא עניין אותי. הרגשתי ששום כאב בעולם לא היה עוצר אותי. קלטתי בק"מ ה40 שאצטרך לרוץ את ה -2 ק"מ האחרונים בערך על 6:40 כדי לרדת 2:36, זה עדיין נראה לי די בלתי אפשרי אבל האמנתי שאצליח. 1.5 ק"מ לסוף ואני קולט את שער ברנדנבורג, אני כבר על קצות האצבעות, רץ בשיא המהירות שאני יכול , עדיין עוקף ועוקף ומתקשה להאמין שעוד רגע זה נגמר.
ק"מ 42: עוברים תחת השער. את הקהל אני כבר לא שומע ואת הגוף אני כבר לא מרגיש. נשארו 200 מטרים אחרונים לרגע שיחלתי לו כל חיי. בספרינט החזק ביותר שיכולתי לתת עקפתי את שני האנשים האחרונים שהיו לפני וסיימתי ב-2:36:07 שע'.
6:48 ל-2 ק"מ האחרונים ו -35:27 ל10 ק"מ האחרונים! (שזה שיא שלי ל-10 ק"מ כביש).
רגע אחרי הסיום (אחרי שעבר לי החשק להקיא) קלטתי את מה שבדיוק קרה, שהגשמתי את חלומי בצורה כל כך מושלמת ודמעות זלגו בעיניים. כל-כך רציתי לחלוק את הרגשתי עם יוחאי ונחשון, התחלתי לחפש אותם ולצעוק להם ואז מצאתי אותם והתחבקנו שלושתינו- רגע שלא אשכח לעולם.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכולם. התמיכה שקיבלנו מכל-כך הרבה חברי המועדון, והאכפתיות של כל כך הרבה מכם נגעה לליבי. אני רוצה להודות באופן מיוחד לשותפי לאימונים, ההנאה הגדולה והסיפוק שלי מן האימונים לא פחות חשובה מן המטרה עצמה. תודה ליורם וחיים, שלימדו אותי מהניסיון העשיר שלהם כמעט כל מה שאני יודע על ריצה, איך להתאמן והעיקר איך לשלב את הריצה בחיים היומיים. לנחשון ויוחאי שבלעדיהם האיכות של ריצות הקצב והאינטרוולים שלי היתה בטוח כמה רמות פחות. שיתוף הפעולה איתכם באימוני האינטרוולים ועם חיים באימוני הקצב היה פשוט מדהים.
תודה.
עכשיו- הכל מהתחלה".
