למירוץ האפניים המתקיים מדי שנה במעלה ה – “Auto Road” המפורסם המוביל לפסגת הר וושינגטון במדינת ניו המפשיר הדביקו המארגנים שם תיאורי משעשע: Newton’s Revenge (“נקמתו של ניוטון”). מדי שנה מתקיימת גם תחרות ריצה אל פסגת האתר המושכת רצים רבים להתמודד עם האתגר הסמלי. הייחוד, כך נראה, איננו תולדה של טופוגרפיה בלבד (מן הסתם קיימים אתגרים פיסיים לא פחות קשים בעולמם של המטפסים), אלא מקיומה של מעין “מסורת” ומן היופי המדהים, שמושך מיליוני מבקרים לאתר בכל עונות השנה. פרסומו של ה – Auto Road בכל אופן, ממחיש את שיווק האתר כמקום שנועד לספק חווית נהיגה-נסיעה מיוחדת במינה (וקיימת גם אופציית רכבת הקיטור, אם יש לכם 60 דולר לאדם להוציא עבור הנסיעה). ולכן, המבקשים להגיע אל הפסגה בדרך האחרת – בדרך שמן הסתם הנחתם שתתואר כאן – ירגישו אולי סוג אחר של “נקמה”: לא בניוטון או בכח הכבידה, אלא בעיקר בקונפורמיזם השבע, המוקף מכל עבר בשלטי פרסום של McDonald’s, והמעלה אותנו אל פסגות הרים באמצעות רכבל (ski lift) ורואה נהיגה של עשרים דקות במעלה כביש סלול כאתגר חוויתי אולטימטיבי… כמובן שהאמת הפשוטה היא שהעפלה אל פסגת הר בנסיעה לעולם לא תוכל להשתוות לתחושה של פנים שטופות טל וזיעה, שמרגיש מי שרגליו נשאוהו למעלה.
על כך הרי באתי לספר.
וגם תמונות יש.
אז קודם כל, אחת ולתמיד, תשיב הסקירה הזו על השאלה מדוע ישנם תשעה סעיפים ב”קיץ של שוחט“. מדוע תשעה? איזה מן מספר זה תשע? נכון? כשעורכים רשימה, אף פעם לא עוצרים בתשע, גם אם צריך להמציא תוספת בנאלית ומלאכותית שתשלים לעשירייה עגולה. זה נכון – התשע הוא תשע לציון חוליה חסרה. וכאן ההסבר: במקור נכתב הקטע בקיץ 2006, בצפייה נלהבת לחופשה משפחתית בארה”ב, והסעיף/העקרון העשירי (הסעיף שהושמט בפרסום שנה לאחר מכן) היה Mount Washington. המלחמה גררה ביטול כרטיסי הטיסה ואת דחיית הנסיעה בשנתיים. הנה נפתרה לה חידה ראשונה, והנה אנחנו בדרך לסגירת המעגל.
בשנת 2001 עליתי את ה – Auto Road כפי שכולם עושים זאת – באוטו (Chevy Cavalier שכורה, למי שחייב לדעת). נדהמתי מהנופים והצטלמתי עם חיוך גדול ועם המדבקה המפורסמת (This Car Climbed Mt. Washington). אני מודה שנהניתי כבר אז.
אבל מאז שחזרתי לרוץ, בערך שנתיים מאוחר יותר, תכננתי לחזור למקום כדי להיפגש שוב עם השיפועים, והפעם ללא הסיוע של מנוע מתוצרת דטרויט, פולט אדים מרעילים. פרוייקט הריצטיולTM של האביב, בחסות “קובי”ש הפקות” רק חידד את הרצון לעשות זאת. ומכאן, התקבלה ההחלטה לשינוי התכנית לנסוע לאיזור ה – Finger Lakes בניו יורק לטובת חזרה לאיזור המדהים של ה – White Mountains בניו המפשיר.
כמה נתונים סטטיסטיים: הפסגה בגובה 1,917 מ’ (6,288 רגל). זו הפסגה הגבוהה בחוף המזרחי של ארה”ב, אם כי הגובה בפני עצמו איננו האלמנט המיוחד בסיפור (נתוני הגובה אינם מעוררים התפעלות יוצאת דופן, אפילו בהשוואה לחרמון). הכניסה ל – Auto Road, בקרבת העיירה גורהם ולא רחוק משמורת Pinkham Notch (Notch הוא הכינוי ההיסטורי של המקומיים, שנשתמר, למעבר בין רכסי הרים) הוא 464 מ’ (1,408 רגל). אורך הכביש המתפתל אל הפסגה הינו כ – 7.6 מייל (12.2 ק”מ). כלומר, מדובר בשיפוע ממוצע של למעלה מ – 11.6 אחוז, ובנקודות מסוימות עד 22 אחוז. הטיפוס פחות או יותר רצוף, ללא איזורי מישור (בשבעה אחוז מרגישים “התמתנות” וסוג של “הפוגה”). לשם השוואה, הטיפוס אל פסגת החרמון (בצד הישראלי) מן הבניאס הוא טיפוס של 1,760 מ’ על פני 26 ק”מ, שיפוע ממוצע 6.7 אחוז (תודה לקובי על הנתונים). פרט טריוויה נוסף הוא שעל פסגת הר וושינגטון נמדדה ותועדה לפני שנים הרוח החזקה ביותר על פני כדור הארץ. הבדלי מזג האויר בין נקודת תחילת הכביש לבין הפסגה בהחלט מורגשים (המטיילים הרגילים, שעושים את הדרך למעלה ברכב, נחשפים להבדל לא פעם בתדהמה מטופשת).
פרופיל #2 (כולל מזג אויר)
בואו נכנס קצת לאוירה. הגענו לאיזור “ההרים הלבנים” ביום שני אחה”צ במיני ואן שכור עמוס בשתי משפחות (ושלושה כסאות ילדים-תינוקות). עברנו דרך שמורת Crawford Notch בכביש התוחם הצפוני של השמורה וכבר מן הרכב הבחנו בהרים המיוערים, בזרימת הנחלים הצלולים והנקיים ובמפלים הקסומים המציצים בין הסלעים או מתנפצים מגובה המצוקים. זהו איזור שבו הטבע מתפרץ, מתהדר, מתגאה ומשוויץ. בנו אנשי המדבר, הוא גם מתריס ומתגרה. זה כל כך כל כך יפה. כל סיבוב וכל נקודת עצירה מזמינים אותנו אל אגמון, אל נקודת תצפית או אל מפל נוסף. ואנו נפעמים – גם מן השורות הבלתי נגמרות של המיני ואנים נציגי ה suburbia האמריקאית הצרכנית בחניונים, אבל בעיקר מן הנופים ומקולות פלגי המים המזמינים.
ביום שלישי בבוקר אני משכים ויוצא מהמוטל לנסות למצוא שביל לאורך נחל ה- Saco. אני מוצא עצמי נשאב אל מעבה החורשה, מתפעל מן השלווה שבה דיירי המקום חיים, משתעשע במשחק מחבואים דימוני עם סנאים וארנבות, ולא מוצא גישה אל הנחל. לאחר שאני חוצה את הגשר המסמן את הגבול עם מדינת מיין, אני מסתובב וחוזר לטבילה מהירה בבריכה הצוננת. כי חווית ריצת הבוקר תישאר תמיד היתרון המוחלט של המטייל-הרץ, שיתוודע את האיזור קצת-הרבה יותר מן המאחרים להשכים, בוודאי יותר ממי שיטייל לפי מפת התיירות הפופולרית שאסף מדלפק הקבלה במלון. אכן, זו הרגשה של אופוריה, מלווה קצת ברגשי אשמה.
את יום הטיול הקדשנו לאחד הכבישים היפים בעולם – ה – Kancamagus Highway – דרך של 34 מייל המשתרעת מן העיירה Conway לעיירה Lincoln, שכוללת נקודות עצירה מסומנות, שכל אחת מהן מזמינה לראות, להרגיש ולנשום. כאן טבילה בבריכות זהובות. שם טיפוס קצר וחיפוש פטריות צבעוניות עד ההגעה אל המפל המרשים. ועוד תמונת נוף של מעבר הרים. בילינו בשמורת Franconia Notch, כולל הטיפוס ברכבל אל פסגת Cannon Mountain. הנופים עוצרי נשימה. הגובה הוא סביב 1,400 מטר בלבד. בינתיים התחלתי לחשוב על הריצה של מחר.
את גי’ם, רץ חובב תושב קונקורד ניו המפשיר אותו הכרתי בשנים האחרונות בשם “גרמבו” (באתר נגיש לקבוצה מצומצמת של רצים) פגשתי בשעה 530 אחה”צ של יום שלישי בפאתי העיירה לינקולן. זו פגישתנו הראשונה והוא מבטיח לקחת אותי ל”ריצטיול” בסגנון המקומי, אבל הפעם בלי יותר מדי עליות, כדי שנוכל לרוץ בקלילות ולשוחח. ריצה לעומק היער לצידו של נחל ה – Pemigewasset (בתרגום מאינדיאנית: swift rapids). אנו מתקדמים על שביל צר (single track) המוקף מכל עבר בעצים הגבוהים. מלבד שיחתנו הערה, הצליל היחידי הוא קול זרימת הנחל, שאותו אנו שבים וחוצים מספר פעמים. מדהים. 90 דקות של ריצה בה מצאנו שיש לנו הרבה מן המשותף, וג’ים משתף אותי בהרפתקאות הספורטיביות המיוחדות של האיזור (כולל “טריאתלון” המשלב חתירה בקייקים, רכיבה וריצה, בתוך כל הנוף המשגע הזה).. ג’ים גם נותן לי שתי עצות חשובות לקראת הריצה של בוקר המחרת, בתור מי שטיפס את ההר באותה תדירות שבה אנו מטפסים את העלייה של יער ירושלים, בערך: אחת, להגיע מוקדם, לפני שעה שבע, כדי לא להיתקל בתנועת רכבים. ושתיים, לקחת fanny pack.
הגעתי מוקדם. לא לקחתי fanny pack…
(בכל זאת, הצטיידתי במצלמה – הפעם הראשונה בחיי שבה עשיתי זאת – וגם בחולצה של מירוץ התבור, לשמירת חום הגוף בפסגה, וכמובן – להשראה).
בערב, חזרה ב – North Conway אנו מגלים שרובן של המסעדות נסגרו בשעה 10, כך שנותר לנו להסתפק בארוחת הכנה מאכזבת במיוחד: McNasty. לקחתי קוורטר-פאונדר עם גבינה (רבע פאונד יותר מדי), צ’יפס עם טעם לוואי מעורר בחילה וחלחלה ומילק שייק שוקולד דליל ומזויף (בשביל הפחמימות, עאלק). עם הגועל נפש הזה הלכתי לישון, כשאני אומר לעצמי שמישהו חייב לגלות לאמריקאים את האורז. ויפה שעה אחת קודם.
הריצה אל ההר:
בשעה 5:45 חציתי את המחסום בפתח ה – Auto Road מבלי שהצלחתי לזהות את הפסגה מנקודת ההתחלה. הקפדתי מראש להגדיר את החוויה כחלק מסדרת הרפתקאות הריצטיול. כלומר (עבור הקוראים שלא היתה להם עדיין הזכות להתנסות בחוויה) אכן מדובר באתגר פיסי, אבל בשום אופן לא בתחרות (לא מול השעון ולא מול האגו). אם אגיע אל הפסגה מבלי לחוות את האוויר, את הנופים, את האלמנט של הטיול, אחטיא את עיקר החוויה. דברים שלמדתי מקובי…
ההר כולו היה שלי. מלבד עובד השמורה שעסק בגננות סביב נקודת המייל הרביעי, לא ראיתי במקום נפש חיה. על הפסגה (הנה הרסתי לכם את המתח – הגעתי לפסגה) המתנתי כרבע שעה בתקווה למצוא אדם שיצלם אותי עם השלט לציון ההעפלה. אבל במהרה נכנעתי לקור, צילמתי כמה תמונות חסרות פרופורציה ודי מגוחכות בעצמי, והסתובבתי כדי לעשות את הדרך המענישה במורד אותו הכביש. בדרך חזרה כבר ראיתי מכוניות ספורות שמטפסות למעלה ונהגים שהביטו לעברי בתדהמה. כואב כואב אבל שוב הנוף עוצר נשימה.
את הדרך למעלה ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים, כל אחד מהם שונה וייחודי. ארבעת המיילים הראשונים הם מתחת לגובה העצים. כלומר, החלק הזה הוא למעשה טיפוס די תלול על כביש אספלט צר, בשטח מיוער. פלגי מים זורמים משני הצדדים. שקט מוחלט. אוויר נקי. לא ניתן לראות דבר מעבר למעבה העצים, שככל שעולים הופכים פחות גבוהים.
ואז, כשעוברים את נקודת האמצע, ואת ה – tree-line, נפרס הנוף האלוהי של ה – Presidential Range (רכס הרים שבו לכל הר שם של נשיא אחר – ג’פרסון, אדאמס, מדיסון, מונרו, משום מה לא היה להם קצב) במלוא הדרו. הרים שנראו ענקים מלמטה נמצאים ממול, כאילו במרחק נגיעה. זהו קטע הריצה היפה ביותר – שנפרס מנקודת הארבעה מייל עד השישה בערך. חלק מן הקטע הזה אינו סלול (מדובר בדרך כורכר באיכות טובה), ומצדו המזרחי מדרון תלול ומיוער שממחיש היטב את הדרך שנעשתה מלמטה. זה הזמן לשלב יותר נקודות צילום ועצירה וכך עשיתי.
לאחר שעברתי את השלט שציין גובה 5,000 רגל, הריצה הפכה בעיקרה לריצה בתוך ערפל, מתוך הבנה שזה לא אותו הערפל שיורד בבוקר חורפי על מדשאות גן סאקר, אלא יותר כמו הערפל שעוטף 747 בטיסתו. אשכרה ריצה בתוך העננים. וכן, צריך הרבה מזל, מבחינת מזג האויר, כדי לזכות בנוף האולטימטיבי מן הפסגה – מזל כזה לא היה לי הפעם. למעשה, בשלושת הקילומטרים האחרונים, הראות לפנים היתה לטווח של פחות מחמישים מטר וכך גם בפסגה. אבל שם, כבר ניתן להתבונן על העננים מלמטה. בשלב הזה התחלתי להרגיש קצת את הקור, הרגליים נעשו יותר כבדות, אבל האתגר של ההגעה לפסגה משך קדימה. זהו שיא החוויה.
12.2 ק”מ רצתי (בשילוב קטעי הליכה) בקצת פחות מ – 1:24 ש’. הזמן הכולל כלל בערך 12 דקות נוספות של הפסקות לצורך התבוננות וצילומים – לא תוכנן כמנוחה אבל מן הסתם נוצל לצורך מנוחה. כלומר, לאט לאט, אבל קשה קשה… נתוני הזמן האלה מן הסתם חסרי חשיבות לחלוטין אבל אני מציין אותם כדי לספק את הסקרנות.
ארבעה ימים לא הייתי מסוגל לרוץ, גם לא ריצה קלה, בגלל האילוץ של הירידה חזרה באותה הדרך (כך שאת ה”חזור” לא אכלול בהמלצה). את הדרך חזרה עדיף כבר לעשות כנהוג, כלומר באוטו עם מדבקה..
לסיכום, החוויה בהחלט הצדיקה את עצמה והיא לא תשכח בקרוב.
והנה הוספנו מחדש אלמנט לקיץ שלנו. הבעיה היחידה היא שעכשיו צריך לדאוג לתשעה האחרים…
