מברלין באהבה / אברום בורג

   על קו הזינוק התייצבנו ארבעה, אבא (אני), רוני (הבת), אריאל בן זוגה ונחשון. די מהר החבילה התפרקה. אריאל רץ קדימה עם הגנטיקה הפרטית שלו, רוני ואני נשארנו יחד עד תחנת ההשתנה השניה. היא המשיכה ואני שלא רציתי להאיץ ולשבור לי את הקצב המתוכנן  נשארתי לבד עם נחשון מהק”מ ה15 עד הסוף המתוק.

חכם הנחשון הזה. מנוסה אבל צעיר, אתלטי ובעיקר יושב בבית ומסתכל על התוצאות שלי שנשלחות הישר מהשטיח האדום והצ’יפ הצהוב אל הטלפון הנייד שאיתו. ואני אידיוט. רץ כל הדרך ותוהה מה בעצם אני עושה כאן?! בעשור השישי לחיי, מעל תשעים קילו, נכה צה”ל וכנראה דפוק בראש. באין תשובה מבפנים חיפשתי שאלות אחרות בחוץ. והנה מקבץ מהתשובות: המחקרים בדבר העלמותן של הבלונדינים והבלונדיניות מהעולם לא תקף בברלין. לא רק לישראלים יש שערות ברגלים גם לכמה אתלטים ואתלטיות ממקומות אחרים. ברוקס נפוצות יותר מנייקי, האירופאים לא רצים עם אי-פוד והגרמין נדיר עד כדי סכנת הכחדה. לא רק לנו יש קרחת ורק שלשה רצו עם רסטות ושיער ארוך, אחד מהם הוא אריאל הנ“ל. הדנים מעודדים את הרצים שלהם עם החולצות האדומות כל הדרך אל הבננות והמשקאות, כאילו הם הקומץ של גיידמק, דדש וקורנפיין. האיטלקים היו ערסים והינם: לבושים בק”מ השלושים וחמישה כאילו עוד רגע יש להם דייט עם ההולנדית הגבוהה והמוזרה שפתאום רצה אחורה, מסורקים ומתוקתקים. ואפרופו  מוזרים: הנה הזקן שרץ עם מטאטא של מכשפות, החתיך  החלק שלבוש כמו רקדנית בטן וסוחט גניחות התפעלות מזקני ברלין שבאו אל שולי הדרכים כדי לעודד וחזרו הביתה מעודדים, המשיגנער שלבוש בבגדי קלגס רומי, כולל הקסדה ושיריון העור ועוד חברים רבים במקבץ נפלא של המטורפים הכי מהירים בעולם.

אבל אני, איך אני הגעתי לכאן? עד הלום הביא אותי יאיר קרני ומהלום לקח אותי נחשון שוחט. כמו שאמרו פעם במפד”ל: אם לא נהלום בשאול, שאול יהלום. ובמקרה שלנו אם לא הייתי עושה נגטיב ספליט, פרוגרשן וספרינט בסיום לקינוח, נחשון שוחט כבר ישחט. בחגורתי אשר במותני היו עד היום שלשה מרתונים: טבריה עם 4:05, ניו יורק עם 3:56 ונציה עם 4:06. אחרי ונציה בשנה שעברה, שאלתי את עופר שלח: למה אני כזה כבד, למה אני רץ ורץ והזמן רק מתרחק? תשובתו היתה מדעית ומדוייקת: “אני לא יודע”. אחר כך בא “אבל” מהורהר: “אבל, יש אחד נחשון שוחט, שאמר לי שכדאי להוסיף ריצה ארוכה אחת נוספת לאימונים, דבר איתו”. זאת היתה תחילה של טינה נפלאה; הלוואי וזה היה נגמר באחת ארוכה. עופר שכח את 16 ביום שני וה18 ביום רביעי ואת ה70 דקות בקצב מרתון ועוד פרוגרשן בריצה הארוכה ועוד כמה מכות לא ראויות בסגנון “ואתא שוחט ושחט”. נחשון בנה לי תכנית שיש בה מספיק עומק כדי לטבוע בה כל יום מחדש. הכניס לי לראש מושגים שלא היו בו קודם, ובייחוד גילה איכפתיות כלפי השגעון האישי שמשגע את כל סביבתי ואין עם מי לדבר. ואילו אתו אפשר – כל יום, כל היום, כאילו כבר אין עבריינים ראויים בירושלים הפלילית שלו. קרני ברא לי את הארץ ונחשון גילה לי את השמים ועל כך אני אסיר הכבול בתודותיו. (רק צער אחד גדול הצטערתי במהלך 16 השבועות האחרונים. ב’מעריב’ התפרסמה תמונה שלי מתאמן על החוף בתל אביב, לא ראיתי את העיתון אבל אמרו לי שבכיתוב שתחתיה הוזכר רק יאיר קרני כמאמן ולא נחשון שעליו פיטפטתי עם העיתונאית בלי די. חבל וסליחה)

בגלל שמדובר באובססיה וקשה לפעמים להפריד בין העיקר לתפל אני לא תמיד זוכר מה מסתובב סביב מה: החיים סביב המרתון או המרתון סביב החיים. כשהייתי באדיס אבבה בשבת של ה35 ובגלל הגובה, הזיהום, הטינופת והעייפות הצלחתי לסיים רק 30 ק”מ חשבתי שעולמי חרב עלי. וכשדילגתי על ריצת שיחרור קלה של 12 לא הצלחתי להירגע כל השבוע וביומיים האחרונים כשפתאום, לראשונה בחייהם, התאומים שלי התכווצו וצרחו כמו עוללים מקופחים, לא ידעתי אנא אני בא. וכרגיל בזינוק הצפוף, האיטי, הכל התחבר. לידנו, מעבר לגדר מוזרה ומיותרת עמדו רן ומיכל, ישראלים לא מוכרים שזו להם הפעם הראשונה והשמחה שלהם היתה כל כך מדבקת והיא שחיברה את השלילי והחיובי שהפכו לשלם מלא אנרגיה.

האמת, תכננתי משהו מעט אחר, אבל יצא ככה ואני מאושר. בשבועות הארוכים האחרונים התמקד הדימיון המודרך שלי בכמה מוקדים: להגביר קצב אחרי ה25, ושוב אחרי ה38. לא לתת לדופק שלי לברוח משליטה כמו שתמיד קורה לי במירוצים. ולא להגיד בסוף אם ואם ואם. שני שליש מהמשימות בוצע. ה25 הראשונים בקצב 5:40 אף על פי שרציתי 5:30, אבל הדופק התרגש כל כך, כאילו הוא שייך למישהו אחר, ואני, הייקה הממושמע, התחייבתי לעצמי לאזן כל הזמן בין דופק מטרה למהירות מתוכננת ושם זה התאזן. ה13 הבאים ב5:30 בקלי קלות והחמישה האחרונים ב5:13. ההשתנות המיותרות גזלו לי כמה דקות יקרות (כמו לפאולה רדקליף וכמה מחסידיה וחסידותיה שבאו לרוץ ולהתפנות בברלין), כמה סיבובים איטיים בתוככי העיר גנבו עוד כמה וכך ההתחלה היתה איטית מדי והסוף רחוק מהחלומות המיוזעים. אוי, אם רק…. ואם ואם. אלא שאי אפשר להתלונן על ברלין, על יופיה ומיזגה. ולא על הפסטות שלא תשכחנה בואפיאנו שבכיכר פוטסדאם.  מה עוד שבי נשבעתי שזה המרתון האחרון שלי – די עם הטירוף הזה – ובשביל מרתון אחרון היה שווה כל רגע, לפני אחרי ובשעת. האירגון כמעט מושלם – על פי מיטב המסורות המקומיות, הקמצנות בצ’ופרים – כנ“ל, ההוראות וההנחיות – ללא מתום. והבדיחות של הישראלים צפויות לחלוטין: בסוף לא להיכנס למקלחות, לברוח כמה שיותר מהר – עדיף במתגברות ואינטרוולים, “לעשות נקמה בגויים”, אנחנו הרי לקוחות חוזרים, ממוחזרים, ובכלל למה לא באנו עם בגדי ריצה בפסי שחור לבן? כך לפחות היינו מקבלים קצת הנחות במרחק ואולי אפילו פיצויים בזמן. בקיצור – הומור האצנים נמהל היטב בהומור הגרדומים. ולישראלים שלום, הם כבר מתלוצצים עם מתחריהם.

אי שם באיזור הק”מ ה22 הכרוז אמר כך במפורש ובשפת אבי “והנה אברהם בורג מישראל, וכן גברסלאסי שבר הרגע שוב את שיאו האישי” מחיאות כפיים סוערות נילוו להכרזות ואני אמרתי לעצמי, מסכן היילה, שוב התחרב לו התיכנון, בטח גם לו ברח הדופק.

אחרי כל אלה הגיעה הישורת האחרונה, רוני בטח כבר סיימה עם ה3:56 הנפלא שלה ואריאל מעט לפניה עם מרתון ראשון ו 3:50 .עכשיו נשארנו רק נחשון ואני. הוא לפני מגביר צעד ואני אחריו. הוא אומר לי: יש לך את זה, עוד קצת, בדיוק כמו שאמר לי בפארק הירקון כשעברתי את סף המוות בחצי המרתון הלח והנורא של הקומונה. והוא צדק. היה לי את זה. כענן לבן ועוטף הצטרפה אלינו רוחו של שי דנור זכרונו לברכה שכל כך רצה לרוץ בברלין וריצת חייו באמצע נפסקה, כשמסוקו נפל לא מזמן בשדות גניגר. רוני, אריאל ואני רצנו עם סרט שחור לזיכרו והסרט היה לכנפיים שלקחו אותי עד הסוף המתוק. 3:59. שיפור ניכר מה 4:06 של ונציה. יש עוד לאן לשאוף. ומכיוון שזה היה, כאמור, המרתון האחרון, בהחלט, לא נותר לי אלא לברר האם יש למישהו המלצות לגבי  המרתון הבא?