המרתון מנקודת מבט של עסקן מתנייע
כל מרתון טבריה שאני מחמיץ עושה לי צביטה בלב. אני נמצא בטבריה כל תחילת ינואר משנת 1990 (למעט שנתיים בשנות ה-2000). אני מסכים עם אמיר, כבודם של המרתונים בחו”ל במקומם מונח אבל המרתון שלנו בטבריה הוא הכר שעליו צומחים סיפורי “הגבורה”, המיתוסים והמסורת. ואצלנו בשנה השניה צמחו עוד סיפורים לעתיד. היה לי מאד חשוב להיות עם הרצים שלנו ולחוות מקרוב את הריצה ביחד איתם. נהניתי מאד מכל האווירה, מהנחישות מההתלהבות ומהכל (ולא, לא צריך לבקש מאף אחד לרוץ עם תלבושת המועדון…)
המצטיין שלנו השנה היה ללא עוררין אמיר הדדי שעבר תקופת אימונים מדהימה, הגיע עד המטרה וביצע את המשימה בצורה מושלמת. הוא עוד למד משהו בשמרנות ממני והעריך את עצמו על 2:38:30, בפועל זו הייתה ריצה מרשימה ומתוכנתת כולל פינאלה מרשים ביותר שהביא אותו ל-2:36:55 משובח. זו עדיין לא המילה האחרונה.
הדבוקה אחריו הייתה מורכבת מהותיקים + יוסקה – חיים, מימון, ברוך ויוסקה עשו עבודת צוות נהדרת. בסופו של עניין הם גמרו בסדר מהוותיק לצעיר.
 |
 |
|
עוד סיפור גבורה של חיים התווסף לאוסף והפעם גם ליוסקה נולד סיפור גבורה. הבחור היה בפורמה של חיתוך עוד 2-3 דקות אך מה לעשות (במרתון כמו במרתון) האנרגיה הסתיימה קצת מוקדם מהמתוכנן (ולא בגלל משהו ספציפי). למרות זאת, יוסקה נלחם וסיים בגבורה (לו רק הייתם רואים אותו בק”מ ה-36 סוטה ימינה עד גדר הבטיחות, כמו מטוס שהגה הכיוון שלו נפגע … המשך יבוא) על חיים אין מה להוסיף אלא להוריד את הכובע וללמוד (תחזיותי השחורות רק מעודדות אותו וכך אמשיך…). מימון וברוך עם ריצה אגרסיבית ומשובחת ניפצו את שיאם האישי. גם אצלם, תוצאה זמנית.
רועי – הרבה עבודה השקיע הבחור ואכן קטף את הפירות. ממרוץ למרוץ הוא משתפר בכל האספקטים וברגע שהוא יגיע לרגיעה מוחלטת, הזמנים עוד ישתפרו. גם אצלו היה מאבק הרואי בקילומטרים האחרונים. הוא היה במצוקה מספר קילומטרים לסיום אך קיבל אנרגיות מחודשות וסיים בתוצאה נהדרת.
 |
 |
 |
הצמד הבלתי נפרד והחמוד מכל – ארז ועמיחי. הם רק בתחילת הדרך אבל ניפצו את שיאם בצורה מעוררת כבוד תוך כדי עזרה הדדית לאורך כל הדרך (היה כיף לראות את זה). הם ממש בהתחלה ותוצאתם זמנית בהחלט. היה כיף להכיר את משפחתו של עמיחי ואת אימו ה”קולית” (3:18 במרתון !!!! – היא בגילו של חיים …) שתמכה בו לאורך הדרך – איזו משפחה !
ורד – מקום שלישי בנשים הישראליות ! – שיא אישי יפה לאמא ל-4 בנות (אשר שתיים מהן בגילאי 2-3). ההתחלה המהירה קצת פגעה בה לדעתי אבל היא סיימה תקופה חלומית של חודשיים של שבירת שיאים.
גיסר – “הנשמה” – איזה נכס יש לנו – לא סתם הרוח החיה אלא הנכונות התמידית לעזור, ההתלהבות, הארגון ותאמינו לי – הוא עוד ירוץ מהר מ-3 שעות. פגשתי אותו בק”מ ה-38 כאשר הוא קצת מאחר ביחס לזמן המתוכנן אבל נראה מצוין והמשיך כל הדרך עד הסוף בצורה יפה מאד.
רפי אטינגר – ביצע קאמבק יפה מאד השנה. הצטרף לאימונים מאוחר ועשה ריצה מתוכננת ושני חצאים שווים והיה ממש לא רחוק משיאו האישי. אין ספק שרפי יכול לשבור את שיאו ומרתון טבריה 2010, מחכה לו.
רפי איילון – ברכות לסיום המרתון הראשון. רפי, הזמן הסופי ממש לא היה חשוב (עוד לפני שהתחלת). הצטרפת לדרך. ניצוצות של יכולת יש לך ואתה עם הפנים למרתון הבא !
עמית – שותפי לחדר בשנתיים האחרונות, הגיע עם הכנה לא אופטימלית ובתוספת מחלה שבועיים לפני המרתון – אני משוכנע שגם הוא עוד ישבור את שיאו.
קוביש – תודה אישית על האופניים. בלעדיהם הייתי מחמיץ את עיקר החוויה. קובי היה חולה שבוע לפני המרוץ, עובדה שכנראה, בדיעבד, גרמה “להתרסקותו” במרוץ. קובי היה בכושר מעולה ושבר את שיאיו (בגלגול השני) במרחקים עד המרתון. נחכה לשנה הבאה עם מזרחיות או בלעדיהן.
 |
 |
 |
 |
 |
ולסיום פרק המרתון, תודה מיוחדת מכל הלב לשני רצים שנוכחותם במרתון מדגישה בעייני את רוח הקבוצה – אלחנן (שפתח לנו מזנון משובח) ונחשון. בשנה שעברה שניהם קבעו תוצאות מצוינות (2:51:59 ו-2:38:33 בהתאמה). השנה, שניהם הגיעו ללא אימונים, נחשון גם לאחר ובמהלך מחלה. לשניהם היה חשוב מאד להגיע למרות שברור היה שלא הולך להיות להם קל במרוץ. לי זה ממש עשה טוב ואני רוצה להודות להם על כך.
 |
 |
גם במרוץ ה-10 היו לנו הישגים יפים מאד: אביחי שהולך ומשתבח, מקום שלישי כללי עם תוצאה של 31:43, ציפצף הבלתי נלאה 33:12, גולן שמתכונן למרתון פריס – 34:34 , אמיתי אברמסון 39:11 ועקיבא יעקובסון שהצטרף אלינו השנה וחוזר לאחר פציעה – 46:35.
 |
 |
 |
סיכום: 8 שיאים אישיים ושיא אישי אחד ב-10.
תודה מיוחדת לאיל גרונר על התיעוד והתמיכה, תודה לכולם וממשיכים הלאה.
יורם
סיכומי החבר’ה
אמיר הדדי -2:36:55
מה הופך את מרתון טבריה למיוחד? למה בעצם אנחנו ממשיכים לבוא אליו למרות הבדידות בריצה והקטנות של המרוץ הזה בהשוואה למגה-מירוצים אחרים בעולם ?
בשבילי התשובה היא הביתיות. להתפנק במיטה עד שמונה לפני שמתגלגלים החוצה לכיוון הלובי.
לישון טוב בלילה לשם שינוי, במקום מוכר. ללכת בדיוק חמש דקות לקו הזינוק. לשבת 25 חבר’ה ביחד בבית קפה בערב לפני ולהרגיש פשוט בבית.
בוקר המרוץ נפתח בקימה מוקדמת לצורך שתיית משקה איזוטוני ב-6:30 בבוקר. הורדתי יותר מליטר בלי למצמץ, והשלמתי את העמסת הפחמימות האינטנסיבית של הימים האחרונים. לקח אחד מההעמסה – לא לאכול קילו סושי ביתי תוך פחות מיממה, מסתבר ש-150 מ”ל של חומץ שיש בכמות כזו זו לא שמחה גדולה בבטן.
3 ג’לים בכיס, מפגש עם ההורים בלובי וחימום משותף בדרך לקו הזינוק. קטעתי את החימום בשביל לפטפט קצת עם לירן פז שיצא לי להכיר אותו ואת יכולותיו לראשונה העונה. קו הזינוק צפוף-צפוף, מיימון מעביר אותי ‘בכבוד’ מקום אחד לפניו ואני צמוד לקנייתים. ציון נגר לפני כל רצי העלית..
צפירת הזינוק נשמעת ומתחילים. התכנון הוא לרוץ 3:45 ולנסות, אם יהיה כוח, להגביר מעט בחצי השני ולרדת מ- 2:38. ק”מ ראשון בירידה על 3:32, קצת מהיר. לפני נוצרת קבוצה שמובלת ע”י רסקאי עם רצות העלית ואיציק לוי במאסף. ציון נגר יחד איתם. תוך מספר ק”מ החבורה לפניי הולכת ומתרחקת ואני תופס את ציון. הקצב יציב, הכל מרגיש בסדר ואני סוגר לאיטי על איציק שהחליט להיפרד מחבורת הרצות. בק”מ ה-9 אני תופס אותו. יום לא טוב שלו ,הוא לא סיים את המירוץ, ותוך ק”מ אני חולף על פניו וממשיך הלאה. החבורה מקדימה ממשיכה להתרחק. ק”מ 10 מגיע ב-37:39. זה אומר שהאטתי ל-3:50 למשך 4 ק”מ ביחס לקצב המתוכנן. לא טוב, צריך לשמור על הקצב. זה לא ממש עובד ואני מאבד עוד 25 שניות תוך 4 ק”מ. עכשיו מתחילים השדים להתרוצץ. אם אני ממשיך ככה אני לא יורד מ-2:40 ומאכזב את עצמי קשות. רבאק, לא קרעתי את התחת בשביל לתת לקיר האימתני להפחיד אותי. למרות ש-3:50 מרגיש מהיר (אין מה לעשות, זה מהיר עבורי), אני מגביר וחוזר לקצב של 3:45. יופי. אני סוגר לאט-לאט על הרצות מקדימה ועל רסקאי. חצי המרתון מגיע ב-1:19:26. זה אומר ששמרתי על הקצב מרגע שתפסתי את עצמי. כמעט מיד אני מגיע לחבורת הרצות ולדוד שלווה ע”י פאלורו באופניים. שלושה מסוקי קרב חולפים ממעל ואני מפטיר לפאלורו שזה לא סימן טוב ומגביר בכיוון דרום. איכשהו, ממש לא ברור איך, אני מוצא את עצמי סוגר את הפער של 20 שניות מהקצב המתוכנן תוך 3 ק”מ. השעון לא מסתדר עם התחושה ואני נזכר במרתון ההוא לפני 3 שנים שבו בנקודת החצי העברתי שני הילוכים. גם הפעם זה עובד. הקצב חזק מאוד, ואני נהנה לראות סופסוף רצים לפניי, קצת להפיג את הבדידות. רק חבל לי שתוך כמה זמן שוב אישאר לבד בלי נפש חיה בסביבה והמון לרוץ. מפתיע אותי איך אני רץ במאמץ גבוה מאוד ובכל זאת אין סימנים של חולשה עדיין. מי אמר שמרתון זה מירוץ איטי ?
ק”מ 30 מגיע ב-1:52:29. בול בזמן. בנקודה הזו הגוף מבין את מה שהראש מסרב להאמין לו, ואני מגביר ל-3:40 לק”מ. אני מאוד קשוב לגוף והוא משדר לי שדרים מנוגדים. מצד אחד הרגליים כואבות, תחושה שהמאמץ חזק מאוד, מתנשם ומתנשף, אבל בכל זאת אותו הגוף שכ”כ מתאמץ לא מראה סימני שבירה. הראש אומר להאט אבל המציאות שלמדתי בברלין היא שגם במאמץ כזה אני מסוגל לעמוד. אז אני ממשיך. הק”מ ארוכים, עוד אחד ועוד אחד. חולף על פני רץ זר כלשהו בשלב מסויים. איך לעזאזל אני רץ פחות מ-3:40 עכשיו ? איפה כל מנגנוני העייפות האלה – מיקרו-נזק בשרירים, מחסור בגליקוגן, המסטרינג תפוס, למה הם לא מתחילים לשבור אותי ?
ק”מ 40 מגיע שם סבטה, יוחאי, ניר ואברמסון. אני חולף על פניהם במהירות שנושקת ל-3:30. עוד מקננת בי תקווה קטנה לתפוס את ניר כהן, אבל הוא, מסתבר, הצליח לעשות מירוץ יפה וסיים יותר מ-2 דקות לפניי. עולה את עליית הסיום ורואה את אבי שקורא “אני לא מאמין”. גם אני לא. מאמץ קטן והצלחתי לעבור את הציפיות האופטימיות שלי. 2:36:55 בסיום עם ידיים מונפות אל-על. לקח קטן מה-2:47:56 של לפני 3 שנים אז התרכזתי בספרינט הסיום.
תודה לכל חברי המועדון שעודדו, תמכו והתלהבו. כבוד להיות במועדון שלנו.
ברוך דניאלי – 2:48:29
הסיכום שלי למרתון מתחיל שעה מסיום מרתון אמסטרדם כאשר הודעתי לרעייתי שאת התיקון למרתון שהיה מאכזב מבחנתי אבצע בטבריה.
ההכנות למרתון התבצעו כמתוכנן ואת השיפור בכושר ראיתי מאימון לאימון ומתחרות לתחרות ,לקראת המרתון ניהלתי מספר שיחות יעוץ עם יורם ויוסי ובעצת יורם החלטתי להצטרף לחבורת יוסי וחיים. תחילת המרוץ הקצבים ניראו לי מהירים מידי 3.53 ד’ לקמ’ והשריר ברגל מזכיר לי ריצת דילדול לא מבוקרת. מחליט להשאר עם החבורה ולראות את התפתחות הריצה בהמשך מגיעים ל-10 מהר מהמתוכנן עבורי אבל מרגיש בסדר מצנן את השריר בכול תחנת מיים וסוחב עם החבורה, לחצי מגיעים ב- 1.22.40 מרגיש שהקצב הזה ישחט אותי בהמשך ואני אשלם את המחיר ממשיכים כאשר חיים פותח מבער ובורח ונשארנו יוסי מימון אמנון ואני ב- קמ’ 26 מחליט להאט טיפה ולהתיישר על קצב של 4 ד’ לקמ’.
החבורה בורחת לי קדימה אך מתחילה להאט בקמ’ ה-29 חברתי אלהם שנית תוך שאנו שומרים על קצב סביר ב- 31 מימון רץ קדימה אני נישאר על קצב של 4 ד’ לקמ’ ומחליט לא לנסות להגביר ולהמשיך עם יוסי בקצב הזה. בקמ’ ה-33 יוסי נחלש ואני המשכתי עוד 2 קמ’ על קצב 4 לפני שנאלצתי לשלם את המחיר של הקצב המהיר בחצי הראשון.
הקצב יורד ואני נילחם להגביר חזרה ל- 4 ד’ ללא הצלחה ב- 36 יורם מעודד אותי להמשיך כך ולרוץ מרוכז עד לסוף, ניסיון אחרון להגביר מבהיר לי שאם אני מעוניין לסיים עדיף לשמור על הקצב וכך אני שומר על 4.07 אחיד. קמ’ 42 – מלחמה אמיתית עם הגוף אבל מרגיש את הסיום מתקרב שער הסיום. מבט בשעון 2.48.29 תחושה מדהימה של עשיתי את זה. 7 וחצי חודשים של אימון
ומטרה שהושגה.
ולתודות : לחברי המועדון על תחושת הבית למרות המרחק.
ליורם ויוסי שעזרו לי לגבש את ההחלטה לגבי זמן המטרה.
לשי בית הלוי שהאימונים המשותפים והחברה עזרו לי רבות בתקופה הלא קלה של הריצות ועל האוזן הקשבת היומית לשגעון הריצה (ושי ה-2.57 עוד שם מחכה שתיגע בו מי יודע את זה יותר טוב ממני).
רפי אטינגר – 3:08:58
למרתון הזה באתי לאחר תקופת פגרה של כשנתיים,בה רצתי רוב הזמן כ-20 עד 40 ק”מ בשבוע. ההחלטה לחזור היתה מאוחרת, לפני קצת למעלה מחודשיים. בזמן מירוץ אשדוד הייתי עדיין על 40 ק”מ בשבוע עם כושר ירוד ביותר, ובכלל לא ידעתי שיש מירוץ.
מבחינתי העונה באמת התחילה בבית שאן. לא מבחינה פיזית, אלא בעיקר מנטלית. התעודדתי מהתוצאה – 1:30:30. הורדתי 4 ק”ג, עשיתי ריצת 36 טובה ובעיקר התכוננתי נפשית.
הבנתי שכנראה שיא לא יהיה אבל שזה לא יהיה רחוק משם. החלטתי שאני מהמר על זמן יחסי טוב מזה שעשיתי בבית שאן. לפי מקמילן הייתי אמור לרוץ 3:11 בטבריה, אבל ידעתי שהנסיון, הירידה במשקל והחידוד יאפשרו תוצאה של מתחת ל-3:10. לכן החלטתי להתכוונן על קצב של 4:30 לק”מ שנותן 3:10, וכמעט כרגיל לעשות את ההגברה בקילומטרים האחרונים ואז יש אפשרות לתוצאה של 3:09 – 3:08, ואולי בסתר הלב האמנתי שיהיה גם שיא.
זה היה המרתון הכי מהנה שלי, משתי סיבות:
1) בגלל שהייתי משוחרר מלחץ על תוצאה, הריצה הייתה מלאת שליטה, בלי מאמץ מיוחד – חוץ מהק”מ ה-35 ואילך בהם היה קשה אבל ממש לא גיהנום.
2) דווקא בגלל מה שמסביב למרתון. בגלל החברה המדהימה – חבר’ה איכותיים ביותר, שממש כיף להיות איתם: האימון הקצר ביום רביעי, הפסטה, ה”קיוסק” של אלחנן בחדרנו המשותף, הפרגון. נהדר!
בפתיחה רצתי עם נחשון והמג”ד שלו. הקצב היה מעט מהיר מידי, ולכן בסביבות הק”מ ה-9 נפרדתי מהם לשלום. אסור להתפתות לקצב של אחרים. הגוף מרגיש שאסור ללחוץ עכשיו. בכל זאת ניצלתי את הירידה הקלה והיעדר הרוח בצד המזרחי, וחשבתי שמותר לעשות חצי ראשון על שעה שלושים וארבע, מכסימיום החלקים יהיו שווים. לא ידעתי כמה דייקתי. חצי ראשון: 1:34:20.
התעודדתי ובלי לשים לב הגברתי לקצבים מטורפים בק”מ ה-22 – 23 ואז התעשתתי.
אחרי צומת מעגן, במקום בו אני רגיל להגביר – התחלתי וקצת הגזמתי: 4:07 וכו’. ב-33 – 34 עם קצת עליות האטתי בהתאמה; הספליטים מה-35 ואילך: 4:28, 4:27, 4:33, 4:37, 4:28, 4:28, 4:35, 4:39 ו-45 שיות בסוף. בהחלט לא נפילה אבל גם לא הגברה כפי שחשבתי.
שני החצאים יצאו ממש שווים (השני איטי ב-18 שניות). למרות שזה לא היה המרתון הכי מהיר (3:08:58 – דקה ורבע לאט מהשיא), זה היה מרתון מדהים, עם תחושה של שליטה מלאה, יישום הנסיון (בכל זאת – מספר 6), ואפילו – החבר’ה לא האמינו לי – הצלחתי ליהנות.
20 מטרים אחרונים, החיוכים הענקיים שפתחתי, כולל עקיפה של שני רצים, אמרו הכל.
זהו, עכשיו נתחיל קצת להתאמן.
רפי איילון – 3:22:17
המרתון שלי, איננו מנותק מתקופת האימונים שקדמה לו, ותקופת האימונים איננה מנותקת מהיומיום בתוכה היא מתנהלת. הכנה איננה רק פעולה גופנית, כי אם גם פעולה נפשית.
למעשה היווה המרתון והאימונים אליו את נקודת העוגן והמשען לתקופה מאוד סוערת, לא פשוטה ומאתגרת שעברה עלי בחצי שנה האחרונה – בעבודה, בבית וגם בקיבוץ. להתחיל את השבוע בידיעה מה אתה אמור לעשות באותו שבוע, לקום בבוקר לקראת מטרה מוגדרת וברורה. כל זה מסתיים ב-6:30, אז עולים על רכבת השדים (נהגתי כ-45,000 ק”מ בשבעה חודשים), שמסתיימת למעשה רק בהשכמה למחרת.
תקופת האימונים עצמה לא היתה מאוד קשה, כי נזהרתי לא ללחוץ מידי וגם בשל “התקלות” מצד הבית או העבודה שהפילו לי אימונים, אותם השתדלתי לא להחזיר בכוח. האימונים בירושלים והארוכות בואדי או עם גיסר (ואחת עם קובי), היו רגעי ההזדככות והשיא של השבוע. בשאר הזמן רצתי לבד, זה נוח, לעיתים נוח מידי.
תקופת הבסיס לא היתה מספקת, במיוחד היה קשה אוגוסט שהתעקשתי רק לרוץ, במקום לשלב גם אופניים, במזג-האויר בעין-גדי זה היה סבל וסיוט מתמשך. בספטמבר עוד לא נכנסתי לעיניינים, הייתי טרוד עד מעל הראש בשלבים האחרונים של סגירת עסקאות מורכבת במסגרת העבודה. באוקטובר התפנתי והיה לי חודש לא קל באימונים של הסתגלות לקילומטראז’ שהיה חדש לגופי. הארוכות היו לי קשות מאוד בסוף ולא הקפדתי מספיק על אלמנט ההגברה בסיומן. בנובמבר, ביחד עם הסתגלות הגוף וירידת הטמפרטורות, התחילו לזרום לי האימונים, עדיין לא הרגשתי שהדברים מתחברים וגם התחרויות לא היו משהו, אבל יומן האימונים, הפורום ואימונים המשותפים חיפו על-כך ויותר מזה. התחלתי לאט, לאט להבין שכנראה לא אוכל לקצור את הפירות במרתון הזה. בשלב זה ניסיתי להוריד במשקל, אבל הקושי באימונים ובמירוץ אייל הפחידו אותי והחלטתי שזה לא הזמן. בדצמבר היה פשוט כיף, הארוכות היו הרבה יותר קלות וגם המהירות מעט השתפרה.
הורדת העומס בטייפר, לא הביאה לי את בשורת הרגליים הקלילות, אבל הרגשתי שאני מספיק חזק לעמוד ביעד שיורם צפה לי. התחושה התחזקה עוד יותר לאחר הבדיקה אצל רפי שהראתה יכולת גבוהה יותר אבל גם הוא המליץ על אזור ה-3:14.
תוכנית המירוץ היתה לשבת על הגב של קוביש בקצב של 4:40 ולהגביר ב-32. פתחתי עם קליידר ולאחר ק”מ חברו אלינו קוביש, רם וצוקרמן (חבר של קוביש). קליידר ורם הרגישו קלילים והתנתקו מאיתנו סופית אחרי מעגן. הרגשתי נח בקצב, אבל לא יותר מזה. בסיבוב של החצי, שיצא ב-1:38:25, קובי התחיל לגלות קושי וב-25K הוא סימן לי ולצוקרמן להמשיך, בק”מ ה-30 היינו בדיוק בקצב של 4:40, אבל כבר אז לא הייתי בטוח שיש לי את היכולת להגביר. השיא של המירוץ הגיע בחזרה במעגן, בהחלקת “כיפים” עם איתי ונדב שחיכו עם ההורים שלי. באזור דגניה, התחלתי להרגיש שאני נופל מהקצב, צוקרמן והקבוצה שהתגבשה התקדמו קדימה והבחנתי בקליידר מקדימה שגם הוא נתקל בקשיים. באוהלו עברתי את אלחנן, גיורא וקליידר. עד הק”מ ה-37 זה היתה האטה ומשם פשוט עברתי להשרדות. קליידר ניסה לאסוף אותי מאחור בק”מ ה-39 אבל מהר מאוד ראה שהיום לא בונים איתי מדינה, יורם הגיע עם האופניים וליווה אותי כמעט עד הסיום, הספקתי לנופף לשלום לאבישג ויובל ובסיום חיכה לי חבר מהעבודה, דני גור עם כוס תה וחיבוק, 3:22 ולמרות המרחק מזמן המטרה תחושת סיפוק גדולה.
כפי שפתחתי, זה היה מסע נפשי, לא רק גופני. הרגשתי שבמשך תקופה זו קיבלתי המון מאנשים רבים, שאפילו כאן לא מספיק המקום להודות לכולם. אני סבור שזו רוח המועדון שלנו, שמייסדיו השכילו להבין זאת. לא רק אחדות הגוף והנפש, אלא גם כל אלו כחלק ממארג חברתי רחב יותר המעצים אותך ואת סביבתך.
אלחנן בראלי – 3:35:01
תודה לכל המברכים.למה באמת לרוץ מרתון ללא אימונים? ועוד יותר כאשר ברגל יש כאבים? פשוט כי זאת ההזדמנות היחידה במשך השנה!
חוויתי את החוויה הזו לפני 3 שנים, אז רצתי דקה מהר יותר, הפעם קבעתי שיא שלילי, ידעתי בדיוק לקראת מה אני יוצא, הבנתי את משמעות המרחק שעליי יהיה לעבור, וכמו בפעם הקודמת הבנתי שאם ברצוני להיות כמה שפחות זמן על הרגל שגם כך כואבת יהיה עליי לרוץ מהר ככל האפשר את החלק הראשון של המירוץ, חישוב פשוט מאוד, ההאטה לכשתגיע תבוא עקב הכאב ברגל ולא מאי יכולת ההגברה כי השרירים תפוסים.
לכן החצי הראשון היה מהיר יחסית, – 1:30:30 , כאשר בקצב זה המשכתי עוד כ-4 ק”מ, מכאן החלו הכאבים ובעקבותם ההאטה, הגעתי לקילומטרים של כמעט 8 דקות, זה לא פשוט, אבל כאשר אתה מגיע עם הידיעה – כי כבר היית בסיפור הזה אז זה הרבה יותר פשוט. חצי שני בזמן של 2:05 שעות!!!
בפעם הקודמת לאחר המרתון עברתי ניתוח ולאחריו שברתי את השיא, הפעם ימים יגידו מה יתפתח לקראת הפעם הבאה.
השתדלתי לא לפספס אף אחד שחלף על פניי, לברך, לעודד. חברים עוברים אותך ולפעמים מרגישים לא נוח בשבילך, אז ממש לא, תמיד תרגישו בנוח לחלוף על פניי,,,
נהניתי מהקבוצה,מברוכ לכולם,תודה לכל העושים במלאכה, ואין צורך בשמות, זה ברור במי מדובר!!!! קחו לכם גם כן מעטפה עם תשורה – גם אם אתם עצמכם ההנהלה!
אני מאשר!!! מגיע לכם!!!
שוב הרבה תודות והמשך עשייה והצלחה!
