מרתון אמסטרדם 2009 / ארז נוטה
תכנון הריצה שלי היה להתחיל בצורה שמרנית ולראות איך אני מרגיש וללכת עם זה. מתקופת ההכנה (החורקת פה ושם…) לא היה אפשר לגזור זמן יעד אופטימאלי ולכן הגדרתי את המרתון הזה כמרתון שאני הולך “ליהנות” ממנו. כל קצב בין 4:03 ל 4:12 אפשרי ותלוי ביום.
5 ק”מ ראשונים של גישושים ומצאתי לעצמי צמד שהתאים לי בערך לקצב. 10 ק”מ ראשונים הקצב לא מרגיש לגמרי קל אבל זורם. באחד הסיבובים ליד האמסטל אני רואה את שלישיית המופלאים ומוציא צעקת “יאללה פלנגה”.
לאחר כמה ק”מ איטיים אחרי נק’ ה-15 אני מחליט לעזוב את החבורה ומחפש לעצמי פייסר חדש. אנחנו כעת על האמסטל, יש מעט רוח, המשטח מרוצף כרחוב הולנדי(מפתיע!) ואני כמה לאספלט רך. דקותיים לאחר שעזבתי את הדבוקה, אני מסתכל לאחור ורואה שאני מוביל ראש חץ שמתאים יותר לדבוקת אופניים. הקיצר ק”מ 17 כולם מלאים בחששות ואף אחד לא מוכן להגביר ל4:05.
בחצי אני על 1:27:10 ואני מרוצה מרמת הקושי שאני חש. בנק’ זו אני אומר לילד הולנדי שרץ איתי זהו, רק חצי נשאר לנו והוא עונה לי “so lets do it!”.
מנק’ זו אני רץ כמעט עד הסיום עם אחד שנראה לי כמו מבוגר אחראי. מראה לטיני עם שרשרת שיניים. כנראה שהשתתף באיזה טקס קרקוף אינדיאני לפני המרתון. אני פוגש בנק’ ה25 את יעל ותמר והעידוד מביא לי שמחה ואנרגיה.
ק”מ 32 והקצב מתאפס כל הזמן על ~4:09. אני מבין שזה הקצב שהרגליים מאופסות עליו ואולי בסיום אצליח להרים רגליים טיפה. שותפי לריצה מתחיל להראות סימנים של עייפות(או שאולי בטקסי הקרקוף עוברים לנשימות קצרות ורדודות לפני שמורידים את הפטיש), והנה הוונדל-פארק, החצר האחורית שלנו ביומיים האחרונים ואני יודע שאסיים את המרתון עם שיא אישי. בתחושה שלי אני מגביר אך בדיעבד האטתי מעט. אני לא רואה כלום, עוקף רצים(כולל את האינדיאני), עוד 400 מ’ לפני האצטדיון רץ אנגלי עוד שואל אותי איזה ק”מ אנחנו אני מהנהן וממשיך ושומע את הצעקות של רועי יוסי ועמיחי וכל כך שמח לראות אותם. השעון נעצר על 2:55:06.
הספליטים:
Name Erez Nota
City Jerusalem
Country ISR
Distance Marathon
Category Msen
Overall place 268 / 6902
Category place 89
Speed 14,459 Km/Hour
Gross time 2:55:29
Net time 2:55:06
Net split times (difference)
5 Kilometer 20:38 (20:38)
10 Kilometer 41:19 (20:41)
15 Kilometer 1:02:01 (20:42)
20 Kilometer 1:22:44 (20:43)
Half marathon 1:27:11
25 Kilometer 1:43:03 (20:19)
30 Kilometer 2:03:59 (20:56)
35 Kilometer 2:24:48 (20:49)
40 Kilometer 2:45:50 (21:02)
לסיכום – הגעתי למרתון זה בתחושה פחות טובה מלמרתון טבריה האחרון, שיפרתי את שיאי האישי תוך כדי ריצה יציבה. אני חייב להגיד שאני גאה בזה. ומאוד מאוד מרוצה.
את ההישג של השלישייה אני עדיין מעכל.
רועי עמיחי ויוסי – למרות שלא רצתי איתכם אני מרגיש חלק מההישג ושמח שהייתה לי את הזכות להיות שם כשפרצתם שיאים אחד אחרי השני, באימונים ולבסוף במרתון. במשך ארבעה חודשים כל יום היינו בקשר.
חברים, אנחנו קודם כל חברים.
מי שלא ראה את ארוחת הפסטה בערב לפני לא יוכל לדמיין (אולי יורם) את המתח והדריכות שרבצה עליהם. והם שיחקו אותה.
אני חייב תודה ענקית ליורם. כבר כמה פעמים לא ראיתי את עצמי מגיע לקו הזינוק ויורם תמיד נתן לי את ההכוונה, העצה והעידוד במקום הנכון. אז תודה לך יורם, שוב, אני מרגיש זכות לרוץ לידך למרות שיוסי מסתלבט עליך שאתה גמור… יאללה יורם, מרתון הבא אני רץ איתך ועם חיים(ז”א אני מקווה).
ותודה למועדון ארוחת הבוקר שנותן פלטפורמה להגשמת חלומות. אני ראיתי בלייב שלושה חלומות מתגשמים.
מרתון אמסטרדם 2009 / עמיחי זיוון
סיפור המרתון, מעבר לתקופת האימונים כמובן, מתחיל בארוכה האחרונה, 2 לגים תמימים בואדי שהשאירו אותי עם כאב מציק מתחת למותן שמאל. הכאב הקרין לכל רגל שמאל ולמרות שרצתי עליו בלי בעיות לאורך השבוע, הוא לא תרם לתחושת המתח.
ביום חמישי בבוקר, נסענו ארז ואני לפאריס להופעה של הפיקסיז. מעבר לכך שההופעה היתה בינונית, היה כיף לעצור בעיר האורות לפני ההגעה לאמסטרדם.
יום שישי בבוקר, עולים על הרכבת ונוסעים לפגוש את החבורה. הרגל עוד כואבת, אני מתוח ומתחיל להתבעס, אבל עדיין יש עוד 2 לילות שינה בהם המצב יכול להתהפך. מתיחות ועוד מתיחות בתקוה שמשהו יזוז.
קבענו לרוץ ל”חמי טבריה” בשבת בצהריים. הייתי דרוך לפני הריצה הזו – רציתי לראות כיצד הרגל תגיב. הרגל הגיבה סביר אך לא יותר מזה. כאבה אך ללא השפעה על הסגנון. מה שהדאיג אותי(נו) יותר לאחר מכן זה הק”מ על קצב מרתון ששילבנו על 3:50 שהרגיש יותר כמו אימון אינטרוולים… השמש שקעה, הכוכבים יצאו וכולנו נכנסנו למוד של מירוץ. בארוחת הפסטה העצבים בלטו אצל כולנו וזה ללא ספק המירוץ שהייתי הכי מתוח לפניו מעודי.
ראשון בבוקר, מ6:00 אני מסתובב במיטה. מה יהיה היום? מה השיעול הזה? למה הכאב ברגל עוד שם? האם אני שווה 2:45 במרתון? לעזאזל – למה זה קורה לי?!?
בדרך לאיצטדיון, הדבר האחרון שחלמתי עליו זה להתחיל את החימום. חששתי מאיתות שתתן הרגל שיאשש את האפשרות הפסימית. אמרתי ליוסי שיוביל בק”מ הראשונים כי אני רוצה להכנס למירוץ לאט ואני לא בטוח לגבי מצבי.
נאספים על הקו – ההתרגשות בשיאה, השמש יוצאת ואיתה גם התחושה שיתכן שיש כאן יום מיוחד. החימום הלך טוב ומשאיר אותי עם אופטימיות.
ק”מ ראשון על 4:09 בנסיון לפלס דרך לשלושתינו. חברים, מה שמאפיין מירוצים באירופה זה שג’וגר אצלם זה 2:50 במרתון. כמות הרצים שפותחים על קצב 3:55 היא עצומה! הק”מ הראשון לא מלחיץ אותנו אך לאט לאט אנו עוקפים ומגיעים למרחב פתוח. ק”מ שני 3:46, מרגיש קל. אני חושש מהתגובה של יוסי. גם השלישי והרביעי היו מהירים והגערה של יוסי אכן מגיעה בוונדלפארק. לאט לאט הקצב מתיישר על 3:53-3:55 עם קילומטרים מהירים מזה מדי פעם. מה קורה ברגל שמאל? האכילס מדבר אלי אך בפרחים, לא כאב אך גירוד עקצוץ מובחן. אני בוחר להתעלם ולהסתכל קדימה. בנקודת ה10 אנו פוגשים את תמר ויעל אשתי שמגישה לי בקבוק מים איתו אנו מורידים את הג’ל הראשון.
ק”מ 15 מחליקים ידיים עם ילדים הולנדים חביבים ונפגשים עם ארז, ואח”כ עם גיסר מהעבר השני. האכילס רגוע אבל הכאב המקורי מעל רגל שמאל מתחיל להבהב. יש עוד יותר משעה וחצי של ריצה!? פתאום מתחילה לכרסם בי המחשבה שאולי על היום הזה בכלל כתוב DNF…
אני מעסה את האזור כל כמה דקות וממשיך להוביל את הדבוקה שגדלה בינתיים. רועי זורק לי, “הפכת להיות פורסט גאמפ – תראה כמה אנשים רצים אחריך…”. למרות הכאב הקל שמתגבר לאיטו הריצה מרגישה טוב ובשליטה (כן יוסי, בשליטה…) ואני מרגיש שאני יכול להכניס הילוך מתי שאני רוצה.
מגיעים לנקודת החצי ב1:22:04. בבוקר המירוץ חשבתי לעצמי, תן לי להגיע לנקודה הזו בקצב המטרה ואני אמשיך משם, אז הנה הגיע תורי. אני מחליט להתמקד בנקודת ה25 ולקוות שהכאב, שמתחזק בינתיים ישאר נסבל. ב28 ו29 (3:48, 3:49) הזרקנו טיפה קצב לקראת ה30. אני חושב שמיד לאחר ה30 הגברתי עוד, או שרועי ויוסי האטו ומצאתי את עצמי לבד. זה לא נמשך הרבה זמן כי ב32 עצרתי להשתין (מהק”מ השני אני מתאפק!) – הפסד של לפחות 30 שניות ונכנסתי לפיגור מולם. החלטתי שקודם אגיע ליוסי, ושאעשה זאת לאורך כמה קילומטרים. בפועל, לפני ה34 הגעתי אליו והוא חייך (או גיחך) ומייד עקפתי אותו. באותו שלב חברתי לרץ הולנדי נחמד שהציע שנרוץ יחד. שאלתי אותו 3:55 per kilo? והוא ענה שכן אך האחרון היה מתחת ל3:45… רצתי איתו תוך שהוא מוביל עלי מעט, ואח”כ אני מוביל עליו לסירוגין. נקודת ה35 היתה סמלית עבורי כי זה השלב שב2007 נתקלתי ב”קיר” והאטתי. עברנו את המזרן ונקודת היעד הבאה היתה העליה לפני הוונדל פארק בק”מ ה37. כבר בתחילת המירוץ סימנו את הנקודה הזו וחיכיתי מאד להכנס לפארק. לפני העליה אני קולט את רועי מאט ותוך כדי ריצה מעסה את הרגל שלו. אם עד עכשיו ויתרתי על לתפוס את רועי, המראה הזה נתן לי תיאבון והגברתי עד שתפסתי אותו כדקה אחרי העליה. עם רועי נכנסתי לוונדל פארק ודחפנו אחד את השני עד הק”מ ה41 שם הוא פתח בספרינט לקו הסיום (קצב 3:20 עד לסיום…). הכניסה לאיצטדיון ריגשה אותי מאד ואת ה200 מטרים האחרונים ביליתי בניפופים ונשיקות לקהל. לעזאזל – הרווחתי את זה ביושר!
התרגשנו עם כניסת יוסי ארז ואמיתי וחגגנו איתם על קו הסיום. זו היתה חויה אדירה שאנחנו ייצרנו בדם יזע ודמעות ובעיקר בדיבוק חברים!
מעבר לתוצאה, אני מאד שמח מהאופן שמשאיר טעם לעוד. נגטיב ספליט (שאם מתחשבים בהפסקה הוא אף גדול יותר) ומהתחלה עד הסוף ריצה בתחושה שהיום אני לא שומר כלום תוך שליטהבקצב. לשמחתי זה עבד.
Results Amsterdam Marathon 2009
Bib number 1247
Name Amihai Zivan Sussholz
City Revava
5 km 19:25 (19:25)
10 km 39:00 (19:35)
15 km 58:23 (19:23)
20 km 1:17:49 (19:26)
21,1 km 1:22:04
25 km 1:37:04 (19:15)
30 km 1:56:39 (19:35)
35 km 2:16:01 (19:22)
40 km 2:35:21 (19:20)
Net time 2:43:49
Gros time 2:44:11
Speed 15,454 Km/Hour
Distance Marathon
Place 57 / Msen
תודות:
לארז, רועי, יוסי ואמיתי שהקשר היומיומי איתם עזר לצלוח את תקופת האימונים הזו ולהנות ממנה כמו שלא נהניתי לפני כן. איך ארז כתב: חברים, אנחנו קודם כל חברים. לגמרי.
ליורם היקר שהיווה גורם מיעץ, מפרגן, תומך, מבקר ובעיקר מדרבן. הנוכחות שלך מוציאה מאיתנו את המיטב!
ואחרונה חביבה, לאשתי היקרה יעל שמעבר לכך שהתלוותה אלי לסופהשבוע באמסטרדם תוך ויתור אישי גדול, התמיכה והפירגון שלה היו הבסיס להצלחה.
מרתון אמסטרדם – הזיה ומציאות / יוסי שוורצפוקס (חלושעס)
מה ניתן לכתוב עוד על המרתון? בעידן אוטוסטרדת המידע הסיכום הופך לחסר משמעות. חלקכם זוכרים את האימונים שלי יותר טוב ממני. אני בטוח שאנטוני עבר על הספליטים שלי לפני. ראיתם גם את הסרטים ואת התמונות. לא זו אף זו – יש לכם את הפריבילגיה של הצופים מהצד ואתם יכולים לדעת טוב ממני את מצבי האובייקטיבי בכל שלב במרוץ. אז מה נשאר לסכם?
ולמרות זאת. חוויה שכזו חייבת להשאיר אחריה ממואר (memoire).
המרתון הזה לא עומד בפני עצמו. יש לו התחלה והוא מהווה המשך ישיר למרתון טבריה הקודם בה התגבשה החבורה שלנו – ארז רועי עמיחי ואני. מרתון טבריה הקודם היה אמור להיות עבורי מרתון פיצוי. בשנה שלפניה החמצתי את הזמן שיורם קצב לי. בשתי הפעמים הרגשתי בשל למרתון בקצב של 4 דקות לקילומטר (בשני אף ליותר מהיר), והמחשבה שייתכן שבפעם השלישית אהיה חשוף ל”שארקיה” של מזרח הכנרת דיכאה אותי. במקביל לכך, נוצר צומוד בינינו (ארז, רועי, עמיחי ובהמשך גם גיסר) שהפך את השאלה “האם לרוץ יחד בחו”ל” למיותרת. נותר למצוא רק מקום ותאריך. ברלין נפל על יום שני של ראש השנה, ואמסטרדם נשמע כמו ה-second best. עמיחי שכבר רץ את אמסטרדם כמרתון ראשון נתן את ההכשר והפור נפל.
כשחשבנו איך לבנות את תקופת האימונים חשבתי שהפעם, במקום לבנות בסיס אירובי רחב משופע בריצות חסרות תהילה – אני מעדיף להיכנס לכושר במרחק של 10 ק”מ שייתן לי בסיס למהירות, ואת שאר העבודה של הקילומטראז’ נעשה במהלך ההכנות הספציפיות למרתון. וכך עשינו. קבענו תאריך לטסט 10000 על המסלול (עם טסט ביניים ל-5000) כשבהמלצת יורם – את הארוכות עשינו בהר-איתן. ריצת קצב אחת בשבוע של שמונה ק”מ בקצב שנע סביב ה-3:45 בממוצע – לפעמים מהיר יותר ולעיתים איטי יותר. בנוסף היתה לי ריצת קצב בינוני נוספת של 8 ק”מ בסביבות 4:03 שרצתי עם אמיתי בימי שלישי. לשמחתנו האימונים הלא-עצימים הללו נתנו כבר סימן מבשר טובות בטסט ה-5000 שהתנהל בנוחות על קצב של 3:33 (במבט לאחור, הרמזים למה שהולך לקרות לעמיחי במרתון נבטו כבר אז…) ואכן ה-10000 לא הכזיב – 36:24 בריצה שקולה ונוחה – שיא אישי. שבועיים פגרה (כולל רכיבת אופניים קסומה עם ערן זלר לבר-גיורא) – ולתוכנית האימונים למרתון. 14 שבועות למנאייק.
על הפרטים אדלג, כיוון שהם מתועדים באופן מלא בשרשור שפתחנו. אוסיף רק את מבט העל: הרבה קטעים הרריים (הר-איתן) היו בה. גם יער ירושלים. חלק גדול מהארוכות היו בהר-איתן, וגם פארטלקים לא קצרים אחת לשבועיים. ריצות קצב על המסלול כמובן (הפייבוריטיות שלי). ריצות קצב ארוכות. וכמובן – אינטרוולים מ-1000 ועד 3000. הכל תפור היטב, מלאכת מחשבת בידיו האמונות של יורם. האימונים בהם הרגשתי הכי נוח היו ה- אינטרוולים של ה-2000 (פעמיים) אינטרוולים של 1000 בחידוד וריצת הקצב למרחק 26 ק”מ. הטייפר, לראשונה בחיי – היה מוצלח. אחרי שבפעמים הקודמות טיפסתי על הקירות – הפעם הצלחתי למלא אותו בריצות משמעותיות.
ולתחרות עצמה:
רועי ואני הגענו לאמסטרדם כבר ביום רביעי בלילה (טיפ: שווה להתעקש על טיסת יום. אי-אפשר להפריז בחשיבות של השינה המסודרת בימים שלפני המרתון). הגענו למלון חביב ומיד ירדנו לשתות בירה בפאב שמתחת למלון (הזכיר לי מאוד את האוירה בפאבים הירושלמים של פעם). למחרת בבוקר רצנו את הסיבוב הפנימי של המרתון (50 דקות) שנסך בנו המון אופטימיות – גם התאהבנו בעיר וגם היתה לנו תחושה שהקצב שלנו הוא יחסית מהיר למרות שאנחנו במאמץ ג’וג. בהמשך עשינו סיור של הכרת המסלול על אופניים – ב-30 הקילומטרים הנוספים שהיו – מומלץ ביותר! חזרה למלון לשלאף שטונדה ויציאה למסעדה לארוחת ערב. המסעדה שבחרנו היא מסעדת marius – שיש הטוענים שהיא המסעדה הטובה ביותר באמסטרדם. כשהגענו – המארחת החצופה הסבירה לנו שכיוון שלא אישרנו את הגעתנו – לא שמרו לנו את המקום (כן כן, חצופה. במסעדות, לשם שינוי, אני מבין). כששאלנו אותה היכן ניתן לאכול היא המליצה על מסעדה לא רחוקה – bickers aan de werf שאליה הלכנו. מעז יצא מתוק – המסעדה התגלתה כסימפאטית וטעימה מאוד – וכך גם מצאנו מקום לחזור אליו לחגוג את סיום המרתון ביום ראשון בלילה. למחרת בבוקר – כמו שני אמסטרדמים ותיקים – רועי ואני על האופניים בדרך לאקספו – לקחת את מספרי החזה. חולצות טריקו של המרתון לילדים במחיר ללא תחרות, הצצה למחירים המזעזעים על הנעליים בדוכנים האחרים, והופ – שוב על האופניים, מתים לראות כבר את כל הג’מעה שהגיעה מפריז ומהארץ. כיפים, צ’פחות – ולמסעדת de kas הסמי-יוקרתית לארוחת-צהריים – לא משהו לרוץ לספר לחבר’ה. משם למוזיאון ואן-גוך (אחלה, אבל קצת עייפה לי את הרגליים הסטיה שלי שמאלצת אותי לעבור עם המדריך הקולי בכל תמונה). לתפילת ערבית בביה”כ של החטיארים באמסטרדם הגענו אחרי שהסתיימה, אבל התנחמנו בקידוש מפיו של בעל מפטיר-יונה וכמובן שלא ויתרנו על בירה נוספת עם הסטלן, רועי והגיסרים בפאב שלמטה. ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.
שבת – מוזיאון אנה פראנק. מרגש מאוד. דע מאין באת, ובפני מי אתה עתיד.
ארוחת צהריים מאולתרת מפרודוקטים שקנינו בשוק האוכל לא רחוק מהמוזיאון (תמר גיסר תדע לתאר אותי מתלהב משווקי אוכל יותר טוב ממני) ולמיטה – “מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח”. עלק. מפלס הלחץ מתחיל לעלות. הדרך היתה נחמדה, הכל אחלה, אבל מה זה שווה אם מחר אני לא רץ כמו שצריך? כבר פעמיים פספסתי את התחזיות. נו טוב, נתנחם בהצלחה של החבר’ה. מקווה שלפחות הם לא יפשלו. לך תדע. אופס – הגיע זמן ארוחת הפאסטה. משום מה לא יוצאים בזמן למסעדה. אני מתקשר לדחות (כדי של יזרקו אותנו כמו ב-marius…) וגם מתחיל להיות עצבני. מגיעים. מחכים בתור. המלצרים איטיים. מפלס הלחץ עולה. הפאסטה של רוב החבר’ה מחורבנת. של עמיחי ושלי סבירה. יאללה חשבון. שתי מוניות והגענו. קצת פורום, צחצוח שיניים, ספר ולישון. לא נרדם בהתחלה. רועי וארז מסביב עושים קולות של גלו-גלו-גלו וכל שתי דקות הולכים לשירותים. בכל פעם – הספוט של האור של השירותים מאיר עלי. אני ארצח מישהו הלילה. אופס, 7:18 בבוקר. אין זמן למחשבות מיותרות – מתארגנים על הציוד, ארוחת בוקר, והופה לאוטובוס. המתנה קצרה באקספו, החלפת בגדים לקצר ולאצטדיון האולימפי. חירבון על הדשא מול 10000 צופים ונכנסים למכלאה. והופ-זינוק.
ק”מ ראשון על 4:11, ואז מתחילים לקזז. עמיחי באטרף, ואני מנסה להסביר לו שבקצב הזה אנחנו סוגרים 10 ק”מ על 38 נמוך. נרגעים קצת ועוברים את ה-10 ב-38:57. משם ממשיכים על ק”מ מהירים ואיטיים מ-3:55 שמתמצעים על 3:54. חצי ב-1:22:04 – ובניגוד לטבריה שנה שעברה – התחושה היא שזה הגיוני. רוב הזמן עמיחי מוביל והתחושה היא שהוא ממש מרסן את עצמו. בשלב מסוים אני רוצה לומר לו לך קדימה, אבל מחליט שאסור לי להתערב לו בריצה. עוברים את ה-25 יחד – אומרים שלום לנשים וממשיכים הלאה. בק”מ ה-32 נוצר הנתק – עמיחי לוקח קדימה ורועי אחריו – אני ממשיך בקצב שלי. לפתע עמיחי נעלם לי מהאופק: היכן הוא? נתן סטרייד? פרש? בק”מ ה-34 הוא עובר אותי – זורק איחול – וממשיך הלאה. אח”כ הבנתי שזו היתה עצירת השתנה. הק”מ ה-35 עובר בשלום ואופטימיות קלה מתחילה להתגנב. אני לא על גל, אבל הקצב של ה-3:55 ממשיך להישמר, במאמץ. נכנס לוונדל-פארק – הבית השני שלי בימים האחרונים. הקצב נופל ב-2 שניות לק”מ אבל לא מידרדר יותר. החל מהק”מ ה-39 אני עובר לצד השני של ה-4 דק”מ. לא בהרבה, 4:04 בממוצע, אבל אין אופוריה. הדו-ראשי של רגל ימין עומד להיתפס, ואני מקטין את הצעד של רגל ימין ומגדיל את זה של שמאל. אשכרה ברווז. עובר את הנאצי הבן-זונה שנבח עלי לפרוש בק”מ ה-34 כי אני מזגזג. פאק-יו יא כאלב. 500 מטרים לסיום: יהיה או לא יהיה סאב 2:45? הנה האצטדיון. אני בפנים. לא שומע כלום, מחייך כמו אהבל. רועי ועמיחי, חברי נפש מאושרים מעודדים אותי ב-100 המטרים האחרונים. חוצה את הקו 3 שניות לפני ה-45. איזה כיף להגיע שלישי – יש מי שמחכה לך בסיום! התאוששות קלה ועוברים לחכות לארז. ב-2:54 הוא נכנס לאצטדיון – איזה כיף – שיא אישי רביעי להיום. ארז, נינוח, נופל מאושר בזרועותינו. אני אדלג על תיאור הכניסה של גיסר, אבל לא אתעלם. הייתי מאושר עד הגג באותו רגע. יותר מאשר הייתי מאושר מהשיא שלי. כמה חבל.
מתקשרים מיד ליורם, אח”כ לאורית, לוקחים את החפצים מהשמירה ותופסים מונית למלון (אני חצי עומד בתוכה). נכנסים לפורום והחגיגה רק מתחילה. כאן אני רוצה לציין את כל הסמסים שקיבלנו לפני ואחרי המרתון, כל הפוסטים באתר שלנו ובאתרים של קבוצות עמיתות. חשוב לציין שאנחנו לא פועלים בריק. מעניינת אותנו התהודה של הפעולות שלנו – ומה אגיד לכם חברים – האקוסטיקה היתה מעולה! כולנו מאושרים כמו שהרבה זמן כבר לא היינו. בערב חוזרים ל-bickers aan de werf לארוחה בלתי-נשכחת, משם ממשיכים למלון ולקופי שופ. עושים מה שעושים, מחפשים מסיבה (ולא מוצאים) ומסתפקים, כמו בכל ערב, בפאב מתחת למלון.
אז מה רצינו בסופו של דבר?
בסה”כ רצינו לחזור למגרש המשחקים, להרגיש שוב ילדים. נערים. משוחררים אחרי צבא. רווקים. נשואים טריים. הורים לילדים. ילדים. וחוזר חלילה.
יש מוכשרים ממני בריצה. אני לא יוחאי. לא אביחי. לא אלחנן. לא נחשון. לא יורם. לא רועי. לא עמיחי. אבל עם כל חוסר הכישרון שלי – אני ארוץ סאב-2:40. גם אם אני לא יכול. בי נשבעתי, בראס-בין-אמו!
Everybody can run 39 Km. it’s the last 3.2 that counts…
תודות:
לעמיחי, על ההובלה הבטוחה והאמיצה. מקווה שנדע לטפח את החברות שלנו.
לארז, פשוט כיף לי איתך, ולמדתי ממך המון בנושאים שלא קשורים לריצה. אני מת לרוץ איתך בברלין, תעשה מאמץ, טוב?
רועי, קור הרוח שלך, שיקול הדעת, העצות, השיחות, כולם נתנו לי טעם של עוד. נהניתי מכל רגע איתך.
הגיסרים – אף-על-פי ולמרות הכל. היו הרבה קטעים טובים, ואינשאללה עוד יהיו.
ומעל כולם – יורם. בלעדיך אני חצי בן-אדם.
אמסטרדם 2009 / רועי לולב
את החוויה המדהימה שעברתי אני לא יכול לנתק מהמקרה של גיסר. נודע לי עליו בדרך חזרה הביתה וזה נשמע לי כל כך הזוי, לא-אמיתי, בלתי-אפשרי. התחושות באותו רגע היו קשות במובן האישי ובעיקר הקבוצתי.
הריצה מנקה, מטהרת, מביאה אותנו להתגבר על מכשולי הגוף והנפש, כך אני רואה את הריצה.
אל המרוץ הזה הגעתי מוכן, מוכן מבחינה מנטאלית וכמובן גם פיזית.
מנטלית – כי ידעתי שאני מסוגל לרוץ את כל המרחק על הקצב שנקבע וגם ללחוץ עוד קצת.
פיזית – כי ההכנה היתה מצוינת:
תקופה מרוכזת ולא ארוכה מידי.
עלייה הדרגתית בקילומטראז’ השבועי.
הרבה מאוד ריצות בתוואי הררי.
אל תקופת ההכנה הגענו לא אחרי פגרה ארוכה אלא אחרי תקופת אימונים בעצימות בינונית-נמוכה ובשיאה טסטים ל – 5000 ו-10000 מ’ שהביאו אותנו אל האימונים למרתון עם לא מעט בטחון.
כמה נקודות ציון לאורך הדרך: אימוני דגל לאלפים, לאלפיימים וטסט למרחק חצי-מרתון בפארק הירקון.
אמון מכונן בהכנה זו היה ללא ספק ריצת ה-26 קצב באיצטדיון שהיתה שנויה במחלוקת. ריצה זו, בפרוש, נתנה את הבטחון שהגוף יוכל להתמיד בקצב המטרה. יתרונותיה עלו על חסרונותיה, אם היו.
אחריה הגיע טייפר רגוע וטוב.
לאמסטרדם הגענו מספר ימים לפני המרוץ.התרגלנו למזג האויר, למדנו את המסלול, אכלנו וישנו טוב.
שוב פעם אחזור על זה, אל המרוץ הזה הגעתי מוכן ולכן רגוע ובטוח בעצמי.
כיף היה לחוות חוויה כה מסעירה כמרתון עם החברים הכי טובים שלך.
אחד הדברים החשובים ביותר בריצת המרתון כפי שלמדתי הוא תחושת הבלימה הברורה שצריך להרגיש לאורך רוב המרוץ (מה שנתן לי את האפשרות להוריד את הפטיש בסיום).
בריצה כל-כך ארוכה חווים מן הסתם קשיים וכאבים וגם רגעי אושר, האושר הוא ההתגברות עליהם והידיעה שמיצית כל טיפת אנרגיה כדי לעבור את כל המסלול הכי מהר שאתה יכול.
תודה לכל שותפי למסע
ארז, עמיחי, יוסי וגם אמיתי,שכולי תקווה שאהבת הריצה והנקיון שבה יחזירו אותו לדרך הישר הקשה והמפרכת שאנו כל כך אוהבים.
תודה ענקית שלוחה ליורם – חבר, מדרבן, מורה דרך, חכם. בלעדיך לא הייתי כאן.
