(הפעם יהיה ארוך, אבל אני מבטיחה שהסיכומים הבאים יהיו קצרים הרבה יותר. בכל זאת אני מנסה לסכם כאן כמעט שנה… לא פשוט העסק הזה)
את המרתון הקודם, טבריה 2010, סיימתי בתחושת אכזבה אדירה. התרסקתי לגמרי, סיימתי ב 4:06 והרגשתי שלא התקרבתי בכלל למצות את היכולת שלי. בעיקר הייתי מתוסכלת מחוסר המשמעת שלי תוך כדי הריצה. בקילומטר ה 33 נשבעתי שאני לא רצה עוד מרתון אחד, בקילומטר ה 34 כבר התחלתי לתכנן את המרתון הבא.
אחרי המרתון היו שני אנשים, או למעשה שתי נשים, שלא דיברתי איתן הרבה זמן. אחת מהן פחות קריטית (המאמנת, תאמינו או לא), אבל השניה קריטית ועוד איך – וזו רונה. בתקופה שלפני המרתון קיבלתי ממנה המון המון תמיכה ועזרה, אבל אחרי סיום המרתון כעסתי. עליה, על עצמי, על זה שהמרתון היה כ”כ מאכזב. אני חושבת שרק איזה חודשיים אחר כך, באיזה בוקר אחד, פשוט חייגתי אליה מהאוטו. היא חזרה בדיוק בזמן להיות שם ושוב לתמוך, כשהחיים שלי התפרקו לרסיסים בסוף מרץ.
זוגיות שחשבתי שזהו, מכאן זה כבר חתונה (או המקבילה) ילדים וכו, התפרקה בכאב רב ובהפתעה גדולה. במקום לבנות חיים משותפים מצאתי את עצמי אורזת את כל הדברים שלי ומחפשת דירה. בהחלטה עקשנית משהו החלטתי להישאר באותה שכונה שבה גרנו – הדר יוסף – ומצאתי דירה קטנה ממש צמודה לפארק. החלטתי שלא משנה מה, אני רוצה לחזור לרוץ.
בערך שבועיים אחרי שהתבקשתי לעזוב את הדירה המשותפת ועברתי לדירה משלי, חגגתי יום הולדת 32. זה היה יום די מחורבן, למען האמת. כמה ימים לפני נפצעתי במשחק טניס ונקעתי את הקרסול (שלושה חודשים אחר כך גיליתי שלא נקעתי אותו, אלא קרעתי שתי רצועות), הייתי על קביים, שבורת לב ואבודה לגמרי. הדברים הטובים היחידים שהיו בו הם החברים שהתגייסו ובאו לנסות לשמח אותי. ורד והראל (מהסוללים), דנה (פלוטו), וגם רונה, שטרחה והגיעה מירושלים רק כדי לאכול איתי צהריים. תוך כדי שישבנו במייקס פלייס סיפרתי לה על הדילמה שיש לי בעניין הריצה. ידעתי שאני לא רוצה להמשיך בקבוצה שבה הייתי, כי הרגשתי שאני לא מתאימה לקבוצה, ולא מקבלת את האימון שאני רוצה לקבל. ואין כאן ביקורת על הקבוצה או על שיטת האימון – – זה פשוט לא התאים לי. היו אופציות שפסלתי מיד, כמו אנדיור; הציעו לי כל מיני מאמנים ידועים יותר או פחות. בסופו של דבר, רונה הקשיבה להכל, חשבה רגע ופסקה – את צריכה להכיר את יורם איינר. הוא יוציא ממך את הפוטנציאל שלך. יורם איינר? מועדון ארוחת הבוקר? אני?!
כן! רונה התעקשה, שכנעה, ושעתיים אחר כך ניסחנו ביחד את המייל הראשון ששלחתי לחלושעס.
הרבה אנשים הרימו גבה כששמעו שאני במועדון ארוחת הבוקר. זה מועדון שסובל או נהנה, תלוי איך מסתכלים על זה, מתדמית של מועדון אליטיסטי ולא מתפשר. זה נכון ולא נכון. היום למדתי להכיר שזה מועדון שמיועד לאנשים שנהנים לרוץ, ומוכנים להשקיע ולעבוד קשה מאוד כדי לקדם את הריצה שלהם. פשוט מאוד. הוא לא מיועד רק לרצי שלוש שעות ומטה, אלא לכל מי שהריצה היא חלק בלתי נפרד מחייו. אזרתי אומץ ולקחתי את אחת ההחלטות הכי משמעותיות עבורי בשנת 2010. אם לחזור שניה למשפט הראשון, לא רק שהרימו גבה אלא שהסתכלו עלי במבט כזה של “וואו, מועדון ארוחת הבוקר”. זה הצחיק, אחר כך הלחיץ, ובסופו של דבר הגבתי באדישות, מגובה בתחושת סיפוק של – כן, אני שם. מקנאים? בצדק. נורא כייף לי.
את השינוי הגדול באמת בגישה שלי לריצה חולל אדם אחד, ואדם אחד בלבד. אמיתי גיסר.
לריצה הראשונה שלנו ביחד הגעתי בחיל ורעדה. רץ כזה מהיר רוצה לרוץ איתי? וזו היתה אחת הריצות הכי כייפיות שאי פעם רצתי. למעשה, כל ריצה איתו היתה כזו. איך שהיינו מתחילים לרוץ כבר הייתי מתבאסת על סיום הריצה הקרוב. רצנו בפארק, רצנו בהר איתן. דרכו למדתי את הכיף שבלרוץ, לשחרר, לזרום. קצת סגנון ריצה (תרחיקי את הכתפיים מהאוזניים. את יכולה לבחור מה קל לך יותר להזיז, את הכתפיים או את האוזניים). הוא השריש בי בטחון ורוגע שלא היה לפני כן. בעיקר, הוא עזר לי לא לפחד. בזכות חוסר הפחד מצאתי את עצמי מחכה לריצות בהר איתן, לריצות ארוכות לתוך הפארק. רצה עם אנשים שהמהירות שלהם עולה על שלי אלפי מונים. איתו הבנתי שבמקרה הזה עדיף להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים. להקת האריות שלי, בכל אופן, אימצה אותי לחיקה ואני השתדלתי לספוג ולספוג כמה שרק יכלתי. ביטוי אחד שחזר על עצמו שוב ושוב היה – טוב, אם זה מה שצריך לעשות אז זה מה שנעשה. כל דבר שהונחת עלי פשוט עשיתי. כל החבר’ה יוצאים לריצה? גם אני שם. מקסימום מה יקרה? אני ארוץ לבד? אבל זה אף פעם לא קרה, ואף פעם לא הזניחו אותי.
ההנאה שחשתי בריצה היתה כזו שלא הרגשתי כבר שנים. כמעט ולא היו אימונים קשים ממש או לא מוצלחים, אפשר ממש לספור אותם על כף יד אחת. בכל זאת, בחודש יולי מצאתי את עצמי עם ספקות בנוגע לברלין, ספקות שהלכו והעמיקו ובסופו של דבר הביאו אותי להחלטה לוותר על הטיסה ולהתכוונן לטבריה. המשכתי לרוץ, בעיקר בזכות חברתי לירז שהמשיכה להתאמן לברלין. רצתי איתה את הארוכות בשבת ובניתי בסיס יפה לקראת תחילת האימונים לטבריה.
בחודש ספטמבר קיבלתי את תכנית האימונים לטבריה מיורם. אחרי שעברתי עליה, נבהלתי באמת. אבל באמת. לא היה שם ציון של קילומטרז’ שבועי, אבל ספרתי את כל הריצות מעל ל 30 ק”מ (וארבע מתוכן ריצות של 36 ק”מ). אימוני האינטרוולים, ריצות הטמפו… רציתי להחזיר לו את התכנית ולהגיד – שמע, זה לא בשבילי. גדול עלי, באמת. אבל הזכרתי לעצמי שאני זו שרצתה להשתפר, ואי אפשר להשתפר בלי לצאת מהקווים. לפחות תתחילי, שכנעתי את עצמי. תמיד תוכלי להפסיק.
פיתחתי לי לו”ז פחות או יותר קבוע למשך שבוע האימונים, ומצאתי דרך לשלב בין ריצה לבד, ריצה עם המועדון (סניף מרכז) וריצה בסופי שבוע עם קבוצת יש אומרים, שילוב של רצים ממועדונים ומאסכולות ריצה שונות שפשוט נהנים לרוץ ביחד.
היו רגעים לא קלים, בעיקר באימוני ההפוגות שעשיתי לבד. אין מה לעשות, זה לא אימון קל ופשוט. מאוד מאתגר, דורש המון נחישות. אבל התחושה בסיום… מדהימה. בכל סיום אינטרוול הייתי רצה עם חיוך גדול ודבילי, מאושרת עד הגג.
המהפך הגדול ביותר היה סביב ריצות הקצב. בהתחלה הגעתי לריצות האלו בחשש גדול, איך אצליח להחזיק מעמד 12 ק”מ על קצב 5:10? נראה לי נורא קשה. ריצה אחת רצתי עם משהל שבישר לי שרצתי קל מאוד כל הדרך ואין לי מה לדאוג. לאחר מכן גיסר הצמיד אותי לדורונום. לי גיסר אמר לא לדאוג, שיהיה לי קל על 5:10-5:15. לדורון הוא אמר לרוץ בקצב 5:05! (כמובן שאת זה גיליתי רק בסוף הריצה…) וככה רצתי, בעקשנות, וגיליתי שהיי – זה לא כזה קשה. היה לי כ”כ כיף. הרגשתי חזקה ומהירה, בראש ובגוף. כמו אדם רעב, התנפלתי על כל ריצה כאילו היתה ארוחת גורמה. רצתי ולא שבעתי. מדורון למדתי איך לרוץ בנחת, בלי דאגות ובלי להסתכל על השעון, להקשיב לגוף. חיכיתי לריצות המשותפות ונהניתי עד הגג. אחרי שתי הריצות של 16 ק”מ שהיו מפתיעות בכמה היו קלות הייתי בהיי אדיר.
הקילומטרים נערמו, וגיליתי שהגוף מסתגל להכל. בלי מאמץ מיוחד רצתי 100+ ק”מ שבוע אחר שבוע. בלי פציעה, בלי להיות מותשת. השבוע היחיד שהיה באמת קשה היה השבוע שבו כל אימון היה פצצה של אימון, ואז לפני ה 36 ק”מ בשבת עוד דחפתי שתי הקפות על הר איתן. זה היה קצת מוגזם… אבל בהחלט חוויה!
מרוץ אשדוד היה הטסט הראשון המשמעותי עבורי. הייתי מאוד במתח לקראת הריצה, כי נורא רציתי לשבור את ה 50 ל 10K. זה נראה היה לי כמו מחסום אדיר. מילא לרוץ סאב 25 ל5K, זה הרבה יותר קצר והרבה פחות כואב. אבל 10? זה מטורף.
היתה ריצה מעולה. הרגשתי שאני רצה קל כל הדרך, למרות שידעתי שזה לא אמור להרגיש כ”כ קל. לא יכול להיות שאני רצה בקצב ממוצע של אזור ה 4:50 ומרגישה שאני בריצה קלה בפארק! אבל ככה בדיוק זה היה, וכשאמרתי לעצמי – אוקי, תגבירי – ואז גם הגברתי. סיימתי ב 48:53 ולא האמנתי שעשיתי כזה זמן טוב. פשוט לא האמנתי. הדקה האחרונה בריצה שבה ליוו אותי החברים מהמועדון היתה נפלאה, למרות שרציתי לרצוח את כולם. אני לא יודעת מי שם את העליה הזו בסיום… אבל ההרגשה לסיים את המרוץ היתה מעולה.
את מרוץ אייל פספסתי בגלל שפעת כך שהטסט המשמעותי הבא היה רק בחצי מרתון בית שאן. ההנחיות שקיבלתי לקראת המרוץ היו פשוטות: 7 ראשונים 5:05, 7 נוספים 5, 7 אחרונים להשתדל לשמור על הקצב. שבוע לפני היתה ריצת קצב 16 קמ ראשונה שהיתה הצלחה מסחררת, והגעתי לבית שאן עם הרבה בטחון ורוגע.
בזינוק פגשתי את בועז, עמי וענבר (חברים מהקבוצה של שבת) שתכננו על קצב 5 Flat. החלטתי ברגע האחרון לרוץ איתם, מתוך תחושה שהחבורה תעזור לי לשמור על עצמי. ענבר נעלמה אחורה יחסית מהר, עמי היה קצת מקדימה, אבל בועז ואני רצנו כתף אל כתף. לקחתי על עצמי את הפייסינג לריצה, ושמרתי אותנו פחות או יותר סביב קצב 5. שוב, אותה תחושה של “איך זה יכול להיות שאני רצה ככה על קצב 5 אבל מרגישה כאילו אני רצה קל?” ובעיקר החשש שאוטוטו מגיעה ההתרסקות.
בקילומטר ה 18 בועז ואני מגבירים קצב ויאללה. שוב – כמו באשדוד – אני אומרת לעצמי להגביר, ומגבירה. ההילוך הנוסף רק חיכה שם. אמנם היתה לי נפילת מתח דווקא בקילומטר ה 20, אבל תוך שניות ספורות חזרתי לפוקוס והקילומטר הזה היה המהיר ביותר. למעשה, את חמשת הקילומטרים האחרונים במרוץ רצתי בקצב שהיה איטי בשניה מהשיא שלי ל 5K!
המבחן האחרון שנשאר לי, בעיקר מבחן מנטלי לתחושתי, היה ריצת 10,000 באיצטדיון בגבעת רם, יחד עם המועדון. ערב מדהים שהשאיר אותי עם אמוציות ובטחון אדיר, ובעיקר עם הרבה אהבה לחברי המועדון, ששמחו על הזמן שלי כאילו שברתי שיא עולם. ההקפה האחרונה היתה מדהימה – הקולות של כולם מהדהדים מסביב, אני מרגישה הכי ערה והכי חזקה בעולם. מדהים. 48:30, ובלי מאמץ מיוחד, למעט שני הקילומטרים האחרונים.
את הטייפר העברתי בעיקר בלהיות חולה. שכנעתי את עצמי שזה רק taper madness, ושכל הנזלת והכאבי ראש ובעיקר החולשה יעלמו במרתון. הריצה המהירה האחרונה שעשיתי ביום ראשון הרגישה מצוין, והיתה לי תחושה שהמוג’ו חזר בדיוק בזמן.
אבל התחושה הפיזית לא עזבה אותי.
ערב יום ד’, ארוחת הפסטה של המועדון אצל ברוך בכרכום. האוירה מצוינת, כולם צוחקים. אני יושבת שקטה, ראש מתפוצץ ועם בחילה. מכריחה את עצמי לאכול שתי צלחות פסטה מתוך מחשבה על מחר ועל זה שזהו, אלו שתי הצלחות האחרונות בהעמסה. מגיעה למלון ופשוט מרגישה זיפת. אפרת עושה לי טיפול שעוזר קצת, אבל אני הולכת לישון באותו לילה בתחושה רעה מאוד.
קמה בבוקר עם קקטוס בגרון, כאב ראש נוראי וחולשה. אוי לא. אוכלת שתי לחמניות עם ריבה, כוס מים חמים עם נענע ומרגישה טוב יותר, אבל לא כמו שאני אמורה להרגיש. מודאגת, אבל מחליטה לשמור את התחושות בבטן. אולי זה רק לחץ? אולי רק התרגשות? שאר הבוקר עובר די מהר, ורגוע. אני מחכה לשיפור בהרגשה והוא לא בא. שני אדוויל חצי שעה לפני הזינוק, עוד לגימת מים. זהו, אין יותר מה לעשות.
על קו הזינוק אני לא רגועה. ורד מגיעה רגע לפני ואני פשוט מתחילה לבכות כשאני רואה אותה. אומרת לעצמי להירגע מהר – אני מבזבזת אנרגיה!
לאורך עשרת הקילומטרים הראשונים הייתי מודעת לכך שאני ממש לא רצה בקלות שאמורים לרוץ בה בשלב הזה. הקצב, שאמור להיות לי קצב קל מאוד (5:25 – 5:30) מרגיש קשה. אני מתנשפת ומזיעה נורא. תחושת הדאגה הופכת להבנה שהיום לא יהיה מרתון פשוט. אני חולה, באמת. הגוף רחוק מלהיות 100%, ואין מה לעשות. מוותרת על התכנית המקורית שהיתה אמורה להביא אותי לסיום באזור ה 3:40, וחוברת (שוב) לבועז, ענבר ועמי ולמישאל, הפייסר ל 3:45.
(התמונה בערך 10 קילומטרים לסיום. מאחורי ענבר בחולצה הלבנה ומישאל, הפייסר. כמה דקות אחרי כבר הסתכלתי על הגב שלהם)
לאורך כל הריצה היו לי בעיקר שתי מחשבות עיקריות, שרדפו זו את זו. מחשבה ראשונה היתה המודאגת, זו שקיבלה את כל הפידבקים מהגוף והבינה שלא קל; המחשבה השניה היתה זו שניתחה באופן רציוני את הכל והבינה שהי – גם לא כ”כ קשה, ובטוח לא קשה כמו בשנה שעברה! אני מרשה לעצמי להיות קצת אופטימית, ומקווה שבכל זאת אוכל לתת מכת קצב חמישה קילומטרים לסיום ולפחות לרדת מ 3:45. כאן אגב אני נותנת את כל הקרדיט לריצות הארוכות ולקילומטרז’ הגבוה. הבדל של שמיים וארץ מהשנה החולפת.
ובכן, אופטימיות לחוד ומציאות לחוד. קשה לי להגיד שפגשתי את הקיר, כי הקצב שלי ירד בסך הכל ב 5 שניות בערך לקילומטר. פשוט לא היה לי כח יותר. לא כאב לי יותר מדי (הרגליים קצת הציקו לקראת הסוף, אבל לא משהו דרמטי), לא הרגשתי שפוכה, פשוט… לא היה לי כח יותר. נמאס לי. בעיקר התבאסתי.
מי שהציל אותי היה דורון וייזל. ריצות עם דורון היו תמיד פינוק מיוחד. הוא עשה איתי את ריצות האימון הראשונות שבהן הייתי צריכה להגביר, ותמיד עבדנו ממש טוב ביחד. הגישה שלו, החיוך, האופטימיות, הרוגע וההנאה האמיתית שלו מכל ריצה… התברכתי, פשוט ככה. לפני המרתון עשיתי לו כזה ריגשי עד שהוא הבטיח שילווה אותי בסיום – ומבחינתי ליווי של דורון לסיום זה פחות או יותר מבטיח סיום טוב. ודורון לא איכזב, ופשוט סחב אותי עד הסיום. היו כמה קטעים שבהם רציתי לעצור, והוא פשוט לא הסכים להקשיב. ידע בדיוק מתי להגיד מילה טובה, לדרבן, מתי להתעלם. רצנו בעיקר בשקט, אבל אני זוכרת המון דברים שהוא אמר, בעיקר בין הקילומטרים 37-40 שבהם נלחמתי כדי לצאת מהבור המנטלי שנכנסתי אליו. השבעתי אותו שלא יעזוב אותי עד הקילומטר ה 42, באנוכיות מוחלטת. הוא כבר היה עייף באיזשהו שלב, אחרי 30 קילומטרים, אבל ידעתי שברגע שהוא יעלם אני אקרוס. אוקי, אולי זה לא היה קורה, אבל אתם יודעים, יש איזשהו שלב שכבר אי אפשר לחשוב יותר מדי.
השיא היה בקילומטר ה 42. די! אמרתי לדורון. אני לא מסוגלת יותר! 200 מ’ לפני הסיום… לכו תבינו. בכניסה למשפך דורון עזב והתחלתי את הירידה לקראת הסיום.
שמחתי. אולי חייכתי, אולי צעקתי. אין לי תמונות מהסיום. רק תמונה אחת, מטושטשת, ואני לא נראית בה שמחה במיוחד.
בניגוד לשנה הקודמת לא תיכננתי כלום, לא חשבתי איך יהיה הסיום. התגובה היתה מאוד ספונטנית, מאוד מתפרצת.
עצרתי. מיד התחיל לרעוד לי הרגליים ואמרתי לעצמי להמשיך ללכת. רגע אחרי ראיתי את יעקב. התגובה המיידית – בכי בלתי נשלט וקריסה. הוא מיד תפס אותי, חיבק אותי חזק ולקח אותי הצידה. הצלחתי להירגע אבל אז ראיתי את גיסר והבכי חזר, רק חזק הרבה יותר. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם ובכיתי עליו. לא בכי שמח, פורקן היסטרי כזה. התפרקות מוחלטת.
בכי נוסף שכמעט ברח אבל הסתיים בחיוך גדול – המפגש עם דורון אחרי הריצה:
את המעגל סגרתי כשפגשתי את רונה בסיום. רונה היתה הראשונה שהאמינה בי וביכולות שלי, והיא זו שעזרה לי במיוחד בתקופה שאחרי הפרידה. לעולם אוקיר לה תודה על כל מה שעשתה, ועל זרעי הבטחון והאמונה העצמית ששתלה בי.
האם אני מרוצה מהמרתון? כן, כי אין מה לעשות. סתם מזל נאחס עם השפעת הזו. הוצאתי 100% מהגוף שלי באותו יום, רק שזה לא היה 100% מ 100%. נאחס, לא יותר.
התקופה הזו, מאז אפריל ועד היום היתה מדהימה. נבניתי בה מחדש בזכות המון תמיכה מסביב, אבל בעיקר בזכות האמונה שלי בעצמי. ועוד דבר – חוסר הפחד. אין מה לפחד. צריך לנסות וצריך להתנסות. בסופו של דבר אנחנו מכתיבים את החיים של עצמנו, ולא שום דבר ולא אף אדם אחר. זו האמת האמיתית.
למדתי לקחת אחריות על עצמי, על האימונים שלי. בריצת הקצב הראשונה עם דורון, 12 ק”מ, אמרתי לו שאני חייבת לעצור ולשתות. “אם את רוצה לעצור ריצת טמפו לשתות, אין לי בעיה” הוא אמר, אבל הבנתי בדיוק מה הוא אומר – זה פוגע במטרת האימון, אבל אם זה מה שאת מרגישה שאת צריכה, זה מה שנעשה. לא עצרתי יותר בריצות קצב.
במוצ”ש אחד כתבתי ליורם שאני שפוכה לגמרי. מיד קיבלתי הוראה לקצר את אימון ההפוגות של יום שני. לא הבנתי למה, ידעתי שכל שאר האנשים עושים 10*1000, אז למה אני עושה רק 7? בסוף כתבתי ליורם ושאלתי. תגובתו: “אמרת שאת הרוגה לגמרי”. הא לי. הרי לא הייתי כ”כ הרוגה, סתם קיטרתי. עשיתי את האימון המלא, והוא אפילו לא היה קשה. אבל המסר עבר שוב – את אחראית על האימונים שלך. את אחראית להעביר את המידע נכון. אם את יכולה, תעשי. אם את רוצה להתעצל – בבקשה, אבל תזכרי שזו הבחירה שלך.
זו הבנה מאוד חשובה, שאנחנו בוחרים איך להתאמן (או איך לחיות, לא חייבים לעצור את זה שם). אנחנו בוחרים לפצוע את עצמנו כשאנחנו עובדים לא חכם ולא עוצרים כשיש פציעה. אנחנו בוחרים עם מי לרוץ, איך לרוץ, מתי לרוץ. אף אחד לא מכריח אותנו, אף אחד לא מחייב אותנו. אין צורך להתבכיין – פשוט צריך לעבוד. זה לא אומר שלא מותר לקטר J מותר ואף הכרחי!! אבל צריך להבדיל בין קיטור לבין פריקת עול ובריחה מאחריות.
בעיקר בעיקר, החודשים האחרונים לימדו אותי לא לפחד. לא לפחד לרוץ מהר. לא לפחד לרוץ לאט. פשוט לרוץ.
לכל חברי מועדון ארוחת הבוקר שהפכו את הריצה למוחשית ואמיתית וכייפית, ולקחו אותי קדימה בכל כך הרבה מובנים… לכל אחד ואחד מכם יש חלק בשינוי שעברתי. אני יכולה לעבור אחד אחד ולהגיד מה קיבלתי מכל אחד מכם, וכמה אני שמחה שהכרנו.
בכל זאת, מילה לשניים מיוחדים:
יורם – אמנם יורם לא מרשה לקרוא לו מאמן, אבל הוא חתום על כל צעד שעשיתי, ואלמלא הוא והתמיכה וההבנה ובעיקר הסבלנות לקשקושים האין סופיים שלי… מחכה כבר להמשך הדרך!
וגיסר. בלעדייך, כל שנת 2010 היתה נראית אחרת לגמרי וכפי הנראה הרבה פחות חיובית. אתה יחיד ומיוחד .
It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity, it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair, we had everything before us, we had nothing before us, we were all going direct to heaven, we were all going direct the other way – in short, the period was so far like the present period, that some of its noisiest authorities insisted on its being received, for good or for evil, in the superlative
