ביום חמישי, 15:45, כמה דקות לפני הזינוק, תופס אותי שפנייר בצד, אחרי הסתחבקות עם אבידב שבא להגיד שלום לחבר מהטירונות, ואומר לי: “אתה השתגעת? נפלת על הראש? להביא אותנו לזינוק בשעה ארבע עם כל התותחים האלו!”. שלא כהרגלי, שתקתי.
לא הייתה לי זאת השתתפות ראשונה. שנה שעברה רצתי בקבוצה של קוביש. היה כיף אדיר מבחינה חברתית, אבל מנטאלית לא הרגשתי מוכן והתחושה הייתה שאני רוכב על הגב של נרז ופליקס, שהיו עימנו בקבוצה. היינו שמינייה עם שבעה רצים והגעתי למסקנה ששישייה זה השילוב האידיאלי בין הצד התחרותי (קשה, אבל לא מפרק כמו ברביעייה), לצד החברתי. איפשהו בפברואר, יעקב הרשקוביץ הודיע לי שאת הר לעמק הוא רץ בשישייה “עם הרפים”. הודעה קצרה לאטינגר ולשפנייר (הרפים, למי שלא בעניינים). ערן זלר חזר לרוץ וישר גויס גם הוא (הוא חייב לי מאז שהוא נפצע לפני טבריה 2010) וכמובן בני זר. המכנה המשותף של כולנו היה, מטרה ששווה להתאמן אליה. לתשובות בנוסח, “אני לא בכושר”, הפטרתי בצורה ההורית הרגילה – “זו הסיבה שאתה רשום להר לעמק, על-מנת להיכנס לכושר”.
רצף התוצאות המגוחכות שהבאתי בעונת מרוצי ה-10K, התקבל בבית בהבנה הרגילה (“זהו, מיצית את הריצה, סימן שאתה צריך לפרוש..”). אבל היה ברור שהר לעמק זו המטרה האמיתית. אני סבור שזהו מירוץ המשלב, בין המהויות החשובות של הריצה – דרך להכיר ולאתגר את עצמך, תוך השתלבות ויצירת אינטראקציה חברתית עם הסביבה. מכיוון שכך, הדרך להר לעמק, חשובה לא פחות מהמרוץ עצמו והיא חלק בלתי נפרד ממנו. מנקודה זו, פשוט חפרתי לאנשים במיילים ובטלפונים, עד שהם רק ביקשו עוד. אטינגר היה מתקשר – “אני זקוק ממך לשיחת מוטיבציה השבועית”, בני זר נזף בי על הנוכחות הדלה בריצות בהר איתן, שאפילו אריות מחמד ג’ינג’ים כמו יוני יודעים להגיד שיש רק דרך אחת להתאמן להר לעמק – 3 הקפות בהר איתן. שפנייר מודיע שהוא איתך בצורה האלוהית המודרנית, הודעה בסמס: “כל הכבוד, לא אהיה זמין בשום אמצעי תקשורת בין התאריכים..” וכאן לא משנה מה הוא כותב הכוונה היא שזה בין הק”מ ה-21 במרתון ברלין ליום חמישי ה-20/5 בשעה 11:30 בצומת אלונים. שלושה שבועות לפני התחרות ערן זלר הופך לאבא בנוהל מקוצר של 30 שבועות, השאלה שלי לגבי השפעת האירוע על השתתפותו, מבהירה לי סופית שהחבר’ה באים לעבוד. רק יעקב לא מוכן לדבר איתי עד שאני לא מפרסם תפריט.
אקסל הזמנים נשלח לחבר’ה, הם מבקשים לרכך את זמני היעד, פרט לבני זר ויעקב. ההבהרה לכולם היא שאנחנו מתחרים מול האקסל, לא מול אף קבוצה. למזלנו קיבלנו במתנה את “זר אדום” והיה פשוט תענוג להתחרות מולם. ימים אחרונים אינטנסיביים במיילים ובטלפונים. ערן מקצר זמנים בפגייה וקופץ לשתי הקפות בהר-איתן – נראה בסדר, הקטעים שהוא קיבל תאמו לחוזקות שלו, יש מהירות אבל הרגליים עדיין לא יכולות לשאת יותר מידי עליות וירידות אחרי הניתוח (מיניסקוס). חלוקת הקטעים נעשתה על-פי בקשת האנשים ונבעה מראייה מפוכחת של מצבם. אטינגר מזמין אותי למסעדה על-מנת לתחקר אותי על כל הדרוש (“כן, תחליף חולצה כל קטע”). יעקב מלמד עד 13:30 והסיכום הוא שהוא מגיע לאגמון עצמאית עד 16:45. יוסי, עם הקבוצה השניה מתכנן לצאת ב-14:30 מירושלים, אני תולש שערות ומסמס לו שרק על המנהלות הדפוקות שלו הוא משאיר שעתיים זמן מיותר על המסלול. חרא הרגשה להיות צודק.
יוצא מהבית, דרך כפר-אדומים ובית-זית, שם אנחנו אוספים את ערן ואת ארז שהקים את קבוצת “בוסר וחבריו”. זו קבוצה שבנויה בנוסח הסיילונים מ”באטלסטאר קלגקטיקה” – ארז והכפיל שלו, יוני והכפיל שלו, פליקס והכפיל שלו (הוכחות בתמונות של קוביש). בני זר חובר אלינו עם הרכב שלו בכביש שש ואת שפנייר, עם מדי ההסוואה שלו בצומת אלונים. מגיעים לראש-פינה – המסבחה והפלאפל המסורתיים. דיון מנהלות קצר על האקסל שלי ומחליטים לעבוד בפורמט הראשוני של שתי שלישיות, אחת בכל רכב, ללא צורך בהחלפות מתוך הבנה שלפחות בחלק הראשון של המירוץ, יהיו מעט רכבים מסביבנו ולא יקפידו עימנו על הכלל של רכב בתחנה. קלעת נמרוד – ים פרצופים מוכרים, מגיעים גם ערן גיא ודורונום, מהקבוצה השנייה של המועדון, לחוצים מאי-הודאות לגבי הגעתו של עמיחי לשמיר במועד. לתפיסתי, חלק מהחוויה באירוע כזה, המורכב מעשרות אם לא יותר דברים העלולים להשתבש ולהתקלקל, זה להגיע אליו רגועים תוך צמצום מרחבי האי-ודאות והידיעה, שלא משנה מה יקרה החבר שלך יחכה לך בתחנה להחלפה מהירה. תמונת המירוץ שלי התרחשה בצינת הבוקר של תחנת היוגב כשרועי מגיע במהירות בלתי נתפסת, רק כדי לגלות שחיים לא מחכה לו.
התחרות עצמה זכורה לי כאוסף של הבזקים הקשורים יותר לקטעים בין התחנות מאשר לקטעי הריצה עצמם – השילוח והאיסוף של יעקב ורפי, המפגשים עם הקבוצות האחרות, שתי ההפסקות המשותפות של אטינגר, יעקב ושלי – באתר ספיר ובזרזיר, בני שפנייר הענק מגיח מחשכת הליל, בלי פנס, חזק, מהיר ומאושש ואתה קולט פתאום שזה איש שהלילה הוא ביתו ולחם חוקו. בני זר משתגר לדרכו בעוצמה. הטלפונים מערן, במהלך הקטעים, המבהירים לי שחלוקת העבודה בשלישייה השנייה אידיאלית. יעקב, החותך דקות מהאקסל באכזריות, פעם אחר פעם עד שרפי כמעט מפספס את החילוף עימו בערבה. ההגעה לתחנת ההחלפה, משה פרץ מחכה ליערה, שחותכת מאחורי דקות ומקפיד להחליף איתי כאפות. קוביש בג’יפ, רועי לולב מגיע בטיסה כששוב ושוב הקטע נגמר לו לפני הזמן, חיים זרגרי עוקף אותי בתחילת הקטע ליוגב ונעלם באופק, בני זר יושב בחשכת הליל ומאכיל את ערן זלר ושפנייר, המכווצים בזוג גוזלים בחתיכות פיתה מרוחות בסילן. כצפוי, החברה רק הלכו והשתבחו ככל שעברו הקטעים.
ומפה לרפי השני (קטעים ממייל ששלח לשישייה): “ניסיתי להיזכר בסוף השבוע בכל מיני רגעים מתוקים, יש הרבה. אבל לא אשכח את הרגע בו לאחר עליה מסריחה וזוועתית שלא נגמרת מיפעת, ולאחר שאני מחשב שארוץ 8.5 ק”מ ב-55 דקות ופתאום אחרי 36 דקות, ברחובות הישוב תמרת, אני מגיע לשלט “עוד 1 ק”מ” – אני שועט בירידה מתמרת לכיוון נקודת הסיום, עובר שני בתי קברות, עוקף רצים בטירוף ומקווה שמשה פרץ לא יפתיע אותי מאחור. ואז – פתאום נגלה לעיני אי שם למטה איזור הסיום, ושם, ונשמעת השאגה: “יאללה אטינגר, כל הכבוד!!”.
כל יתר חמישיית רפיי ארוחת הבוקר עומדת שם ומעודדת. וגם יתר חברי המועדון. ואז – עוד מבט אחורה לוודא שאף אחד לא מתקרב אלי, ומגביר קצב לספרינט מטורף, ממש כמו בטבריה או בברלין, ובישורת האחרונה כולכם מתחילים לרוץ איתי (סליחה שלא חיכיתי). כל אחוות הלוחמים שעברנו ב-24 שעות האלה (כולל הנסיעה) מתמצית ברגע המתוק הזה.
אי אפשר שלא להתייחס לתקתוק המושלם בפיקודו של רפול:
הרי יש פה המון פרטים שמספיק שאחד יתפשל – והכל לא הולך. לא חסרות דוגמאות:
ברבור של אחד הרצים (לא היה!); ברבור של האוטו בדרך לאיסוף (היה מושלם!); לא מתעוררים בזמן להחליף (קוסה מחשי); שניה של חוסר תשומת לב בריצת לילה על שביל מלא מהמורות – והופה נפילה ופציעה; סתם פציעת ספורט אחרי מאמץ מצטבר, ועוד ועוד.
ופה – פשוט היה מושלם!
והרוח הקבוצתית, של מלחמה עד הסוף, עם כיף ודאחקות. כמו שאני אוהב.
וכמה מילים אישיות:
יעקב – רק בקטע השני הבנתי שכדאי שאקדים לנקודת החלפה, כי אתה מנפץ את כל התחזיות (גם בזכות העובדה שרפול הלך באקסל לפי המסלול של שנה שעברה…). תותח-על ובנאדם אהוב. היה כיף להיות איתך ולנקום ברפול בבוקר ע”י הכנת קפה משובח, היה כיף לשמוע אותך מסנן מידי פעם תוך כדי נסיעה איזה טקסט מיצירה ספרותית, וגם– על רקע נחירותיו של רפול ללמוד איתך תנ“ך תוך כדי הכנת השיעור של שבת בבוקר (היה טוב!);
בני זר – המהיר של הצוות, וסבבה של בנאדם. חבל שלא זכיתי לחוות את מה שחוו שפנייר וערן. כל פעם שהעברתי לך את הצ’יפ ידעתי שעכשיו תתקן את הנזקים מול שאר הקבוצות.
ערן – סוף סוף הכרנו, אחרי דשים ממכרים ושלום שלום. אחלה בנאדם וממה שקצת התרשמתי – גם “עוגן” כמו שקורא לו בני, וגם פרטנר מרכזי מבחינתי בהכנות לטבריה 2012;
שפנייר – אחי היקר, הרבה עברנו מאז ההיכרות בק”מ השמיני של מרתון טבריה. הצלע השלישית ברפים, שגם כשהוא לא בכושר נותן ריצה מעולה ונותן את הנשמה. בנאדם נדיר ומתוק.
רפול – מה היינו עושים בלעדיך? 90% מההצלחה רשומים עליך!! (וגם הכשלון אינו יתום: כולל הפשלות עם הקפה והאוכל וכו’ וזה שגרמת לי לחכות ליעקב חצי שעה בנקודת ההחלפה בבית שערים, מרוב לחץ שנאחר).
ורפי – אני אישית הגעתי למירוץ הזה בחששות. גם מתאמן מעט מאוד (סביב 40 ק”מ בשבוע), גם כאבים. וכבר שבועיים אני חי בתחושה שאני הולך לפשל ולדפוק לרפול ולכולכם את כל העניין. איך רצים ריצת טמפו 3 שעות אחרי ריצת טמפו? ועוד אחת? ועוד אחת?
ארוחה עם רפול ברוזה, הזריקה לי מוטיווציה ואמנם, לפני כל ריצה השרירים כואבים! אבל ברגע שיעקב מוסר לי את הצ’יפ – אני שוכח הכל. יודע שהחבר’ה מחכים לי בנקודת ההחלפה ושרפול הולך להתחשבן איתי על כל סטיה מהאקסל (של שנה שעברה…). אסור לפשל”
תם ולא נשלם. למרות החששות של שפנייר מתחילת האירוע, אנו מסיימים ב-16:18:34, מעט מעל התכנון באקסל, מקום שני בשישיות, מקום שישי כללי. קצת מאוכזב, שלא הגענו ראשונים אבל גאה על הרוח הקבוצתית שנחה על כולם. הידיעה שאני חולק חוויה עוצמתית ומעצבת שתלווה אותי עוד שנים ארוכות עם חבורה כה מיוחדת של אנשים. תודה לכם.
