19.4.12
"I traveled miles and miles in bed. Miles and miles playing in my head… Jazz is Paris and Paris is Jazz".
יום ו' 13.4, 9:30 (יומיים לפני המרתון), Pont St. Louis – בכל ביקור אני מגלה פריס חדשה, תמונה חדשה, התרגשות חדשה. לפני שמונה שנים גיליתי יחד עם יעלה את Rue Mouffetard – המדרחוב-שוק הצר ושוקק החיים והטעמים בליבו של הרובע החמישי. נשבינו בקסמו והשנה הזמנו מראש מקום למלון קטן וצנוע בקרבת מקום. הפעם "גילינו" את Ile Saint Louis, האח הקטן והצנוע של ה – Ile de la Cite – האח הפחות יומרני והפחות מפורסם (אולי יש כאן משל?). ללא התהילה של ה – Notre Dame או ה – Sainte Chappelle אבל הקסם שלו כל כך מיוחד. עמדנו בבוקר על הגשר המחבר בין שני האיים שעל הסיין, שמש בצבצה מעל לגגות בתי הגדה השמאלית וכיפת הפנתיאון, גביע של גלידת Berthillon ביד, ועל הגשר פסנתר ומערכת תופים מאולתרת ושני נגני ג'אז שהכניסו כל כך הרבה יופי לרגע הזה. ואני חושב לעצמי שוב (כי הרי שום דבר מכל זה לא היה מתוכנן) "אחח פריס פריס. Paris vaut bien un marathon"(הקרדיט על הציטוט וההשראה מהנרי הרביעי שמור ליוסי ידידי).
בכל ביקור בפריס אני חווה גם מרתון חדש. לפני שמונה שנים זו היתה הריצה המדהימה עם נילי אברמסקי – יום קסום ונפלא שנילי קבעה בו קריטריון לאולימפיאדה ואת שיא ישראל ולי היתה הזכות לחוות ריצה מדהימה ושיא אישי (רוב הדרך) לצידה. הכל היה אז נועז, אינטנסיבי, מרוכז. ואילו הפעם חוויתי את מרתון פריס קצת אחרת – חוויתי הרבה יותר את הקהל, את המוסיקה, את התמונות, התושבים הנוזלים אל הכביש משני צידיו, מעודדים, ומותירים מעבר צר וכל כך נעים לרצים Allez,Allez, Courage!)), חוויתי אפילו את הריחות המתחלפים של המאכלים (בפריס כמו בפריס). מדהים.
זה היה מרתון של גביע גלידה משובחת ב – Ile St. Louis, מרתון של הנאות פשוטות, של סיפוקים ספונטניים מפתיעים.
יום ראשון 15.4 יום המרתון, 7:20, קו 6 (Nation – Etoile) של המטרו של פריס, בדרך אל הזינוק משער הנצחון – פחות משעה וחצי לזינוק, ברכבת הדחוקה (רכבת עלית ולא תת-קרקעית ברובה של הנסיעה), אני נשען על חלון הזכוכית, מהורהר, וקולט שאין לי שום מושג מה לתכנן ולמה לצפות. אף פעם לא היה לי מרתון כזה. אין לי מושג מה היכולת (מאז מרתון ירושלים לא הצלחתי לבצע אימונים של ממש, שתי ריצות של 20 ק"מ שהרגישו רע, רע מאד, ו"אימון איכות" יחיד של 10 ק"מ ב – 39:10 דק', שחייב שתי הפסקות בגלל כאב שנבע מהגב), אין לי מושג מה מצב הגוף ואיך הוא יחזיק מעמד (הסדק בצלע הספיק להחלים, בדיוק בזמן, אבל באו והלכו שורה של כאבים מתחלפים), ואין לי יכולת להגדיר צפייה או תכנית. בדרך כלל אני הרי כל כך מתוכנן, מדויק, נסמך על מוכנות האימונים, משנן מראש את התסריט. לרגע חולף נלחצתי, אבל תיכף הבנתי שאני דווקא די נהנה מזה. אני בפריס, אני הולך לרוץ מרתון – שניהם זה בונוס שקיבלתי בהפתעה, סיטואציה שכל כך לא אופיינית לי – אבל מה כבר יש כאן להפסיד?
שעה 8:25, Champs Elysees – אחרי שיחה קצרה של איחולי הצלחה הדדיים עם שמעון זרביב – בטוח ונחוש בדרכו לשיא אישי על הבמה הביתית – נכנסתי אל איזור הזינוק. אחרי כמה דקות קלטתי את ברוך דניאלי וצח אשנר מגיעים וניגשתי אליהם. בתוך המכלאה מאות רצים מנסים לשמור על תנועה בכל הוריאציות האופקיות והאנכיות האפשריות במתחם הצר כדי להתחמם קצת כנגד הטמפרטורה והרוחות. הרמקולים מפוצצים מוסיקה וכריזה לחלופין, כולל ספירת הדקות לאחור. מאחורינו שער הנצחון ועשרות אלפי רצים מתוחים שמסתדרים לקראת הזינוק, כל אחד מהם וחלומו. נו, מה חשבתם? מה כבר יכול לקרות? אני אומר לברוך: "זהו. הם שחררו אותם. עכשיו הם משתוללים חופשי, אין מה לעשות". "הם" זה השדים, כמובן. השדים שמאז ומתמיד התעניינו הרבה פחות בתכניות. אתה מביא אותם לזינוק של 35,000 איש בשאנז אליזה, לסצינה שכולה מנת-יתר של אדרנלין, ומשם כבר אין לך say. ההחלטה על הקצב היא לא שלך, מעכשיו היא שלהם. הם יודעים את זה, והם צועקים את זה ואין שום טעם להילחם. לא הפעם. הפעם נלך איתם. נו, מה כבר יש כאן להפסיד?
שעה 8:50, Place de la Concorde – הקילומטר הראשון (4:09, עם צח וברוך) צפוף צפוף, ונחיל הרצים פונה שמאלה בכיכר הרחבה שלפני גני ה – Tuilleries. מנסים להימנע מהתנגשויות וממכשולים בלתי צפויים בדרך ("איים" של הפרדה באמצע הכביש המרוצף באבנים). ג'ולט נוסף של אדרנלין עובר מהעורף דרך הזרועות. פריס. אתם קולטים? פונים ימינה אל Rue de Rivoli המהודר. השנה יש כאן הרבה מאד קהל. המונומנטים שמסמלים את העיר הזאת מעודדים מכל הכיוונים – הלובר, המדלן, אחרי 20 דקות נגיע אל הבסטיל. זו פריס. אתם קולטים? הרי אי אפשר כאן להפסיד.
שעה 9:34, Chateau de Vincennes – אל הק"מ ה – 12 ברוך ואני מגיעים מחויכים, מעט יותר רגועים. יחד חולפים לפני הטירה שבקצה היער – אתר אידיאלי לריצת בוקר נעימה. השעון מראה 48:21, כלומר כמעט 4:02 לק"מ (5 ק"מ 20:21, 10 ק"מ 40:20). הריצה כאן ביער מעט יותר שקטה. כל רץ מחפש את הקצב הפנימי, את קצב השיוט שלו. חושב באופטימיות על נקודת החצי המתקרבת ק"מ אחרי ק"מ. ברוך היקר איתי ומדי פעם אנחנו מחליפים בינינו כמה משפטים, מאד משתדלים לדחוק הצידה חששות ופשוט ליהנות מהרגע. ברוך אומר: "ההרגשה טובה. השאלה היא רק מתי מרתון ירושלים יקפוץ עלינו" ואני מציע לא לחשוב על זה. לחפש את התמונות להשתמש בהתרגשות ככלי להסחת הדעת. "תראה את היער הזה, תראה איפה אנחנו רצים". ירושלים תישאר ירושלים. ופריס תישאר פריס. נו, מה כבר יש כאן להפסיד?
שעה 10:10, שער חצי המרתון – בקילומטר ה – 19 יצאנו מהיער (15 ק"מ 60:40, 20 ק"מ 1:20:38 – 40:18 ל – 10 עד 20). העידוד ביציאה שוב מדהים, חולפים שוב בבסטיליה, הפעם מהכיוון ההפוך. ברוך ואני כתף אל כתף. אשתו של ברוך מחכה כאן והוא עוצר כדי להרוויח חיבוק, כמו שצריך!. ברוך שותף אידיאלי. העברתי איתו חצי מרתון של תענוג. סמוך אחרי החצי (1:25:10) עוקף אותנו רומן ספיבק מישראל, נראה בטוח וחזק, ואנחנו מחליפים כמה משפטים. אני מתחיל לחשוב שאם הגענו עד לכאן, והגוף מחזיק מעמד והכל מרגיש תקין, אז נו, מה כבר יש כאן להפסיד?
שעה 10:25, מנהרת ה – Tuilleries – אחרי 23 ק"מ פתחתי קצת את הצעד: 3:54, 3:52. את אותו הדבר ממש עשיתי כאן גם לפני שמונה שנים. למרות הלקח מאז (מוקדם מדי, מוקדם מדי) קשה לעמוד בפיתוי. הריצה לאורך הסיין (גדה ימנית) הקהל שמעודד מלמעלה, מעל הגשרים. המקטע ההזוי של כמה מאות מטר בתוך המנהרה (פתאום חמים ונעים), העקיפה של דבוקות מתחלפות של רצים – כל אלו בגיחת carpe diem של כמה ימים.. ובעצם למה אני מתנצל? זה בכלל לא אני, אלו השדים. הם מספרים לי על נגטיב ספליט בפריס, משכנעים ומפתים. ומה אני יכול בכלל להגיד, ונו, כן שוב, מה כבר יש כאן להפסיד?
שעה 10:42, Tour Eiffel – Trocadero – נקודת הק"מ ה – 29 היא למרגלות מגדל אייפל. מן הסתם אין רץ שלא רשם לעצמו את זה בראש כנקודת ציון. ואיכשהו הרגע הזה מגיע וחולף. בשלב הזה אנחנו כבר לא במוד של תיור אלא במוד של חישוב הסוף לאחור. והפעם זה מרגיש טוב. בעוד ק"מ (30 ק"מ 2:00:15, 20 עד 30 עברו ב – 39:37) נעזוב את הגדה של הסיין ונתחיל טיפוס מתון לכיוון הרולאן גארוס. הקצב מתייצב בין 3:55 ל – 4:00, ופתאום ק"מ 33 ב – 3:48. זה היה הרגע שבו הרגשתי הכי טוב, וגם הרגע האחרון שבו הרגשתי טוב. יש כאן מה להפסיד?
שעה 11:05, Allee de Fortification, בואך יער בולון – נקודת ה – 35 ק"מ חלפה ב – 2:20:00. 4 דקות לק"מ ממוצע בדיוק (30 עד 35 ב – 19:45). ואז זה פתאום עוטף אותך, מחבק אותך. חיבוק דב שאי אפשר להשתחרר ממנו. פתאום העייפות. פתאום הכל כבד. פתאום ההכרה במציאות – בכל זאת 4 שבועות אחרי מרתון ירושלים ומאז רחוק מאד ממשהו שדומה בכלל לשגרת אימונים למרתון. ועכשיו הם פתאום שותקים השדים. מורידים פרופיל. נסוגים מבוישים. "זה לא אנחנו". באמת חכמים גדולים… וזכרונות מלפני 8 שנים, כאן בדיוק נילי ברחה לי, גם אז היה כאן קשה יותר. הפעם מגיעה גם הרוח. והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא פשוט להמשיך להזיז את הרגליים קדימה, להתעלם מהכאב, לחשוב קילומטר אחד קדימה, למזער נזקים. לא כל כך נורא 4:13, 4:08, 4:10. עוד ארבעה מגיעים. אבל מה זאת הרוח הזאת עכשיו? מה, אתם מסתלבטים? 4:19 "וואו, זה היה קשה", 4:11. בכל זאת מתקדמים. עוד שניים למנאייק, עוד שניים והרווחת את פריס. נו, מה כבר יש כאן להפסיד?
שעה 11:34, Avenue Foch – שני קילומטרים לסוף פונים חזק ימינה ומקבלים קצת הפוגה מהמלחמה נגד הרוח. בכל זאת הק"מ הבא היה האיטי ביותר במירוץ – 4:21. הכאב מתפשט לכל הגוף – צד הבטן, יד שמאל, הכתף, הגב. אבל מתפתחת מין דינמיקה קבוצתית. גם בשלב הזה – וזו חוויה מדהימה – הריצה היא בתוך קבוצה של כמה עשרות רצים. חלק עוקפים אותי, אני עוקף אחרים. כולם מחליפים ביניהם קריאות עידוד של לא לוותר, courage, courage, הנה תיכף מגיעים. קריאות עידוד גם מתושבים שצופים. תכלס אף אחד לא מרגיש שהוא מתחרה, רק סוגר בדרכו את החשבון עם השדים. כל אחד נותן את מה שהוא יכול. בקילומטר ה – 42 האופטימיות (אולי גם מגמת ירידה קלה?) מחזירה את הקצב ל – 4:07 (ממוצע ל – 34 עד 42 4:12.5 לק"מ – בסה"כ 100 שניות – זה בעצם הסיכום של "הקיר"). היציאה מהיער. הכיכר. ועוד 200 מטר בירידה של השדרה כששער הנצחון ההיסטורי ממול, ושער הנצחון הקטן והרלוונטי קרוב עוד יותר. כאן זו כבר אופוריה. כאן כבר ברור שלא נפסיד.
שעה 11:35, אחרי שער הסיום, 2:50:15 – יעלה וליאור חיכו מאחורי הגדר, ממש צמוד לשער הסיום והיו שם איתי. זה המרתון הראשון שבו זכיתי בחיבוק הזה, חזק ומשמעותי מכל החיבוקים, מייד בסיום. בכל ביקור אני מגלה פריס חדשה. בכל מרתון אני חווה מרתון חדש. ובכל חיבוק אני מבין שבחיים האלה, שיש בהם יעלה ומרתון ופריס – בעצם אי אפשר להפסיד.
ולכן אפשר להגיע אל הלקח, אל השורה התחתונה, שבה הקורא הנבון בוודאי כבר ידע להבחין. לא, זו לא התוצאה אלא פשוט התובנה הפשוטה שיעלה לימדה אותי לפני שנים, ש – Jamais deux sans trois.
