וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, ירמיה א' 14
20.4.2012
לרוץ
אקורד הסיום למרתון ברלין 2011 בא לידי ביטוי בהצבת מטרה למרתון הבא. כנראה שהייתי מציב את אותה המטרה לבד, אולם העובדה שזה בא מ"הבוס" הקלה במעט. זה לא אני, זה הוא.
לקחתי את הזמן להתאושש עם ריצות קלות מאוד על דשא ונרשמתי למרתון רוטרדם 2012. הבסיס נבנה ביסודיות, עם הרבה תרגילי חיזוק וטכניקה. גם הפעם היו אימונים בהם חשתי עוצמה בשרירים "שהעיפה אותי קדימה" ואני נוטה לייחס אותה לתרגילי החיזוק המופלאים.
האנקדוטה של תחילת התקופה הייתה ריצת הטמפו הראשונה, 15 דקות בלבד, שתוכננה לקצב רגוע יחסית – 4 דקות לקילומטר. שעשעה אותי התוצאה הסופית – 3:45 דקות לקילומטר – קצב הריצה של המרתון בברלין, שככל הנראה נשאר צרוב בשעון הפנימי של הגוף.
מחזור האימונים לקראת המרתון כלל אימונים טובים ופחות טובים, כאלה שנוסכים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות, וכאלו ששמים את המטרה שהצבתי לעצמי בסימן שאלה גדול. כמובן, שתמיד יש באמצע איזו פציעה טורדנית ולחץ בעבודה שגורעים אימונים פה ושם. קיצורו של דבר, הכל כרגיל. הזדמן לי לרוץ אף במדריד ובוושינגטון, לגיוון הנוף ומזג האוויר.
אחד הדברים שהטרידו אותי במהלך תקופת האימונים בחורף הוא הקושי לרוץ נגד הרוח. נבואה שהגשימה את עצמה? אבל לא רק זה. עלי להודות שהפעם היה לי קשה במיוחד לצאת מהמיטה בבקרים ולגרור את עצמי לעמוד בתוכנית התובענית. חוסר חשק בלתי מוסבר. העזר המנטלי שכנגד היה ספרו המצוין של ז'אן אשנוז – "לרוץ" – על אגדת הריצה אמיל זטופק. בלעתי אותו פעמיים ועוד היד נטויה.
בסופו של דבר, לקראת סוף תקופת האימונים נראה היה לי שהמטרה שהצבתי לעצמי בהישג יד ועם התחושה הזו, יחד עם ברכתו הקבועה של הבוס – "התאמנת טוב, תהיה חזק בראש" – יצאתי לרוטרדם.
שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב
כשבועיים לפני המרתון תחזית מזג האוויר מנבאת גשמים וקור. אני עדיין בהכחשה, מבצע כמה ריצות בשעות אחר-הצהריים כדי לאקלם את הגוף למזג אוויר חם, על כל מקרה שלא יבוא. אל תפתחו ציפיות, הנה הספוילר, הוא לא בא. אני די בטוח שבשבוע שלפני המרתון העליתי בעשרות מונים את התעבורה באתר www.weather.com. בדקתי את מזג האוויר החזוי בקדחתנות וברזולוציה של כל כמה שעות וכשהתוצאה לא מצאה חן בעיני, חיפשתי נחמה באתרים אחרים. ככל שהמרתון התקרב התמונה הייתה ברורה, קר ורוחות חזקות.
בפועל, התחזיות התממשו. קור ורוחות צפוניות. את אשר יגורתי בא לי.
החבר'ה הטובים
אני פוגש באקספו את אביב קולין. אנחנו ממשיכים משם יחד ובודקים כמה מסעדות, מעבירים את הזמן בשוטטות נעימה בעיר ובשיחות מעניינות. אנחנו אף פוגשים את "הרצים החופשיים", קובי צבילה ורועי ברנט, שיסיימו את המרתון הראשון שלהם, ורועי כהן שהשתתף בריצת ה-10 ק"מ. תענוג גדול לראות את ההתלהבות שלהם מהאתגר שעומד בפניהם.
הם מתאכסנים במלון שנמצא ממש על קו הזינוק והסיום. קובי מיד מזמין אותנו להשאיר בבוקר המרתון את התיקים בחדר שלהם, ולהגיע אליו למקלחת מיד אחרי הסיום. איזה אנשים מקסימים וחמים!
Time to rock-n-roll
אני מגיע בבוקרו של יום המרתון למלון של החברים ופוגש את רועי ברנט בלובי. הוא אומר לי "טוב, במרתון החמישי כבר לא ממש מתרגשים, נכון?". אז זהו, שלא נכון. אני מתרגש בכל פעם מחדש לקראת ההרפתקה והאתגר שבדרך. בחוץ רוח צפונית עם משבים של למעלה מ-30 קמ"ש, מתנה מהים הצפוני, וקר, קור מצמית. אנחנו עושים חימום בצוותא ונפרדים כל אחד לדרכו. אני עם קובי לאזור זינוק B.
בדרך "לכלוב" אני פוגש את גיזצ'או במהלך החימום שלו. הוא נראה נחוש ומרוכז. אנחנו לוחצים ידיים, מתחבקים ומאחלים הצלחה אחד לאחר.
יוצאים לדרך. בחצי המרחק אני עומד בתוכנית, אפילו כמה שניות מהר מהמתוכנן, אבל לגמרי בשליטה. בשלב הזה מרגישים את הקור היטב אבל האדרנלין מאזן. בלג הבא, עד ה-25, אני מרגיש כמו בסרט מצויר, הרגליים זזות מהר ואני רץ במקום. הרוח הודפת אותי לאחור ואני מנסה לאזן זאת בקטעים קצרים, כשהיא מעט מרפה. מתחיל לכאוב לי בצד, אבל עם זה אני כבר למוד ניסיון – לוחץ חזק עם האצבעות ואחרי קילומטר הכאב משתחרר. בקרב הזה ידי על העליונה. אני מביט בשעון וכמובן שיש לכל זה מחיר, 20 שניות לאט יותר ב-5 ק"מ האחרונים.
עובר לתוכנית ב', כלומר, נשאר בקצב הזה שמציב אותי בתוצאה שלגמרי תשביע את רצוני. בדרך עיני צדות מד טמפרטורה בכניסה לתחנת דלק שמכריז שהטמפרטורה 6 מעלות צלזיוס. בתחזית הבטיחו 10 מעלות, אבל לא הבטיחו לקיים.
בקילומטר ה-27 אני מתקשה להוציא את הג'ל ואחרי מאבק לא קל הוא ביד, אבל אני לא מצליח ללחוץ אותו החוצה. אצבעות הידיים קפואות לגמרי. לבסוף אני נושך את הג'ל בעזרת השיניים ויוצא מה שיוצא. ממשיך הלאה. גם הרוח ממשיכה להלום ללא רחם ולא משנה לאיזה כיוון רצים.
בקילומטר ה-30 עובר אותי בחור אירי שרץ בדיוק בקצב המטרה שלי. אני משתדל להיצמד אליו וזה מחזיק עד הקילומטר ה-33 אבל אחר כך אני הולך ודועך, מרגיש לא מספיק חזק להתמודד עם התנאים הללו.
בסביבות הקילומטר ה-36 אני מאט מעט ואוסף כוס שתיה. תוך כדי ההאטה אני חש סחרחורת קלה. התחושה הזו מיד מדליקה לי נורה ארגמנית ובראשי מהדהד משפט ששמעתי מפרקליטה בכירה לשעבר בפרקליטות המדינה וסנגורית מן המעלה הראשונה בהווה, המתהדרת בפולניותה – "טוב לא יצא מזה". הראש כל כך רוצה, אבל הרגליים ממאנות לזוז. אני מרגיש מותש ומובס.
בקילומטר ה-40 עדיין הייתי על זמן שסיומת טובה הייתה מנפקת שיא אישי, בקטן, אבל משהו. אך אני כבר יודע שהיום אין לזה סיכוי. אני זוחל לאיטי לקו הסיום, עוצר את השעון על 2:39:15, גאה מאוד שלא נכנעתי ל-"שדוני התעצור בצד", שחפרו לי וייסרו אותי כל מטר בקילומטרים האחרונים.
על קו הסיום אני עם עוד 3-4 רצים. שניים מהם מתמוטטים וגם אני מרגיש מאוד קרוב לזה. מחזיק את עצמי עוד קצת עד שמכסים אותי ביריעת ניילון, מדליה והדרך המעיקה החוצה ממשפך הסיום, שלוקחת אותי הרחק מהמלון והמקלחת החמה. אני מדדה לעמדת חריטת התוצאה על המדליה ונשען על שולחן סמוך בזמן החריטה. נציגות המרתון היושבות בדוכן מצונפות היטב במעיליהן ומזכות אותי במבט מבין – היה קשה, אה?
כל סוף הוא התחלה חדשה
סופסוף במלון. טלפון לאהובתי וסמס למקורבים עם סיכום אירועי היום. כל כך רעדתי מקור שהטלפון רקד לי ביד בזמן הזה. החברים מגיעים אחד אחד לחדר ומצבם דומה. אין כמו החדר החמים ומקלחת מהבילה כדי לשפר את המצב פלאים. אחרי כן אנחנו מדדים יחדיו ויורדים על פיצה משובחת ובירה על-מנת להתחיל את תהליך ההתאוששות.
בשדה התעופה אני פוגש את גיזצ'או ודמעות חונקות אותי. כמה מגיע לאיש האציל והמוכשר הזה להשתתף במשחקים האולימפיים. כל כך קרוב וכל כך רחוק, נוגע, לא נוגע. אנחנו משחזרים ביחד את הריצה והתחושות. הגם שהקצבים שלנו שונים כל כך, תחושת האין אונים של הקילומטרים האחרונים זהה לחלוטין. הראש דוחף ורוצה, והגוף…..? תש כוחו.
מרתון מוצלח כמו זה שהיה לי בברלין 2011 הוא גם אליה וקוץ בה, הוא דוחף להירשם ומיד למרתון הבא, או במילים אחרות – עם האוכל בא התיאבון. זו אמנם חוכמה בדיעבד, אבל יש להיזהר עם הסברה של הבה ננצל את היכולת האירובית הגבוהה ממרתון שזה עתה סיימתי כדי לבנות על בסיסה את השיפור בתחרות הבאה. בסופו של דבר, ריצת מרתון היא מכפלה של כמה וכמה משתנים הכוללת, בין השאר, את היכולת האירובית, המצב הפיזי הכללי, יכולת מנטלית….וכמובן קורט מזל. די שאחד מהם נמוך או לא קיים כדי לסכל את התוצאה המבוקשת. לעיתים, יש לתת לגוף ולנפש אתנחתא כדי לבוא רעבים.
איזה תחביב נפלא הוא הריצה. זה חופש בכל-כך הרבה מובנים ודרגות. החופש לקבוע מטרות, לרוץ כדי לגמוא מרחק או לעמוד בזמן, להתעקש או לוותר, להיות בחוץ ולחוות את עונות השנה באופן בלתי אמצעי, לפגוש אנשים או לחוות את הדברים לבד. תפור לפי כל מידה ותמיד מלמד אותנו ענווה מהי.
מרתון ברלין יחגוג את מהדורתו ה-40 בשנת 2013 וזו לבטח תהיה חגיגה גדולה. זה גם המגרש הביתי שלי. אני כבר מתחיל להרגיש את הרעב.
