סיכום מרתון טבריה 2019. מרתון מספר 7.
יום שני בלילה. כבר שלושה ימים וחצי אחרי. התחושות, הזיכרונות והחוויה לאט לאט מתפוגגות, שטף החיים זורם, ואני מנסה להיאחז במה שהיה, חזק חזק, מבקש להישאר עוד קצת ביום שישי, להחזיק את התחושה, את האדרנלין, את דמעות האושר שמציפות את הגרון.
26 חודשים מהפעם האחרונה שעמדתי על קו הזינוק לפני מרתון, מעל שנתיים מהחוויה הממכרת האחרונה של מרתון. 5 שנים שחיכיתי לרגע, שכל כך ייחלתי לו, ולפעמים לא הייתי בטוח שיגיע.
מרתון טבריה 2019, מרתון מספר 7. אחרי 3 מרתונים בארה"ב, חוזר למרתון הביתי, פעם שלישית בטבריה, התחרות איננה מול אף אחד אחר, הוא לא על מקום, לא משנה מי מגיע לפניי, מי מגיע אחרי. התחרות ביני לבין עצמי, שמתבטא בזמן. מה שהשגתי בעבר וכל כך רוצה לשפר. לא נהייתי צעיר יותר, אבל כבר למדתי שזה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה התהליך. העבודה. ההכנה.
אחרי 6 מרתונים ב-5 שנים של ריצה החלטתי לעשות הפסקה של שנה. ההפסקה לא היתה אמורה לגרום לי להפסיק לרוץ אלא פשוט לדלג על הרצון להתכונן למרתון. בפועל כשאין לי מטרה מול העיניים, מטרה שאני מסוגל להריח אותה ב-5 בבוקר, זה לא עובד. לא הצלחתי לרוץ.
בקיץ האחרון הפגרה הארוכה הגיעה לסיומה. עם חיזוק משמעותי של החופש שיש באויר של ארץ ישראל התחושה הנעימה והנכונה בכל צעד בריצה בגוש עציון ובכל מקום אחר (פשוט תחושה אחרת מאשר בחו"ל), עם חיזוק גדול מהצטרפות למועדון ארוחת הבוקר, והחברים בגוש, יחד עם ההרים של בת עין, השבילים של ארץ האיילים ודרך האבות.
נכנסתי לשגרת ריצה, יום אחרי יום, קילומטר אחרי קילומטר, בחום, בקור, בחושך, בגשם, ברוח. אני מוצא את עצמי רץ יותר מאי פעם, מקפיד לסיים את הריצות עד 6:30 בבוקר, ובכל זאת מגיע ל-6 ריצות, ובחודשים האחרונים רץ 80-100 ק"מ בשבוע. עדיין הרבה פחות מהתוכנית של המועדון, אבל הרבה יותר מהעבר.
מרוץ 10 קמ בסוכות וחצי מרתון לפני חודש בבית שאן הראו לי שאני בכושר לא רע, קרוב לשיאים האישיים שלי לפני 5 ו-6 שנים. אבל עדיין לא מספיק כדי לשבור אותם.
ושוב מוצא את עצמי רואה איך השבועות עוברים והמרתון מתקרב, בשבועיים האחרונים כבר סופר את הימים והריצות שנותרו. וכמו ילד קטן שמחכה ליום הולדת, אני דרוך מתרגש ומצפה.
כמה משמעותי להיות בטבריה כבר יום קודם, עם המועדון, חברים לדרך, במלון, בשקט ובשלווה שבלי ספק משפיעים על התחרות.
שוב לילה עם קושי לישון, לחץ, דריכות, התרגשות. והנה קו הזינוק. יש תוכנית, ואני נחוש שמה שלא הצלחתי לעשות כבר 5 שנים מאז שעצרתי את השעון על שעתיים וחמישים, אני יעשה עכשיו. יודע שאני מוכן יותר, חד יותר.
קשה לתאר את בליל הרגשות בדקות לפני הזינוק. אבל הצלחתי בעיקר לשמוח. הרגשתי שבלי קשר למה שייקרה בשעות הקרובות, כל כך נהנתי מהתהליך.
כל כך הרבה פעמים חשבתי איך לכל הרוחות אני משקיע 10 שעות בשבוע ויותר רק בשביל תוצאה על השעון, מה אני מנסה להוכיח, ולמי? זר בטח לא יבין, וגם אני לא בטוח מבין. אבל מה שכן הבנתי שעשיתי את זה בשביל הדרך, בשביל היום יום. ההנאה מעצם הריצה, שהמרתון הוא רק האמצעי בשביל לרוץ. כמה זה טוב להתחיל את היום בריצה, בניקוי הראש, בטבע, לפעמים בהתבודדות ובשיחות עם בורא עולם ולפעמים עם חברים. שעות יקרות ששוות את כל הטירוף הזה.
שמחה גדולה מציפה אותי על קו הזינוק, כי למרות הרעב והרצון החזק להוכיח לעצמי שאני יכול, להתעלות, להשתפר, להתקדם, שוב לאפשר לכוח הרצון להתגבר על הגוף. למרות כל זה מבין שאת שלי עשיתי בעצם התהליך.
יריית הזינוק ויוצאים לדרך… הדבר החשוב ביותר זה משמעת. לא להתפתות לפתוח מהר. ללכת עם התוכנית המפחידה אבל אפשרית, קצב 4:00. לשמחתי פותח בקבוצה עם ביטי, רוברטו, נדב ועמנואל, מתחלפים בהובלה כדי לחסום את הרוח ובעיקר עוזרים אחד לשני לשמור על הקצב הנכון.
מכיר כבר את הדרך, היציאה מטבריה, קבר רבי מאיר, קיבוץ כנרת, יודע טוב מאוד שכל קילומטר שאני עובר, אצטרך לחזור אותו בסוף, עוברים את דגניה, צמח, מעגן, ופונים לצד המזרחי של הכנרת. ממשיכים בדבוקה, מרגיש כמו מכונה, שם לב שנושם נכון, דורך נכון, מציץ מתי שאפשר ביופי של הכנרת בצד אחד ואיזה כיף לראות את רמת הגולן כל כך ירוקה בצד השני.
מגיעים לעין גב, נקודת האמצע ומסתובבים, הכל לפי התוכנית. 1:24. רואה בחזור את החברים בדרך לסיבוב. בלי הרבה מילים, יותר מבטים, נותנים אחד לשני כוח. בקילומטר ה-23 ביטי מחליטה להיפרד מאיתנו ולפתוח (ובאמת שאפו) ממשיך עם רוברטו ונדב. מתחיל להרגיש את העומס שמחלחל פנימה, אבל אני ממשיך בתוכנית, זוכר כל כך טוב, לפני 5 שנים איך התפתיתי בשלב זה לרוץ קצת יותר מהר, ואיך שילמתי את המחיר בהמשך, ולא מוכן שזה יקרה לי שוב. הקילומטרים עוברים ואני יודע שקצת אחרי הפנייה של מעגן, מגיע לקילומטר ה-30 ולרבע האחרון של הריצה.
בקילומטר ה-31 מקבל זריקת עידוד מדני, ומרגיש את הרגליים נפתחות. נפרד מרוברטו ונדב ומתחיל להגביר, מוכן לעלייה שאחרי הירדנית, מרשה לעצמי להאט קצת (לחזור לקצב 4) ולהפתעתי היא עוברת מהר יותר וקלילה יותר משחשבתי ומשזכרתי. מכאן אני מוצא את עצמי לבד מתרכז לפתוח צעדים, להגביר, זוכר את נתקלתי כאן בקיר לפני 5 שנים, זוכר במדוייק את קצב הקילומטרים לפני 5 שנים 4:10, 4:15, 4:18. והנה אני עכשיו על 3:50, 3:45. מבין את המשמעות ונחוש להמשיך ככה. שוב מתפלא כמה אני לבד, לא מסתכל לאחור אבל גם לא רואה אנשים מלפנים ויודע שעכשיו זה אני והקב"ה, וגם השדים שבי. לא מסתכל על השעון, אבל רואה את סימון הקילומטרים, 33, 35, וסופר אותם לאחור. לרגע נכנסת המחשב "איפה הקיר"? ומיד מרגיש את העייפות, אבל אני דוחה את המחשבה במוחלטות, אומר לעצמי: היום לא. הפעם לא. הפעם זה שלי. אני לא מוותר על זה.
ממשיך בקצב, נותן עכשיו את מה שנשאר, קשה להסביר את המאמץ, בחישוב הקצר שאני מצליח עוד לעשות בראש עם מעט מאוד חמצן מבין שאני בדרך לעשות את מה שאני מייחל לו ואולי אפילו יותר מזה, שוב נלחם, שוב דוחה כל מחשבה על עייפות, פשוט לא מוכן לקבל אותה, רצון לבדוק את שלום השרירים, אבל גם להם מורה פשוט להמשיך, ככה. נותן ממש את כל מה שיש לי. נשאר מרוכז, לא מרשה לעצמי להוריד מהקצב. מקדם בברכה ובשמחה את השלט "עוד קצת וסיימתם" ב-39. מזהה בדרך 2-3 רצים שאני יכול לעקוף אותם. מסמן את המקום שבו אני עוקף ועושה זאת.
רואה את טבריה מתקרבת, אבל עם זאת כל צעד כרוך במאמץ וכל 100 מטרים נראים כל כך ארוכים. אבל מבין שאני יכול להגיע בהרבה פחות מ-2:50 . מבין שאם אצליח להמשיך כך יכול גם לרדת מ-2:47. ולא מוכן לקבל שום דבר אחר. שוב אומר לעצמי, "זהו, היום זה שלי, לא מוותר על זה", לא נותן לכאב להשמיע קול, רק להמשיך באותו קצב. אלוש היקר מצטרף אליי לכמה מאות מטרים, כמה כוח נותן עידוד. קולט את גאולית צועקת אליי, אח"כ את איסי.
בקילומטר ה-40 יודע שאין עוד הרבה, אבל יש עוד כל כך הרבה. העיקר להמשיך ככה. לא נותן לריכוז לברוח ממני. כבר מזמן לא הסתכלתי על השעון, אבל זה לא מעניין אותי, מרגיש שאני בדרך הנכונה. נכנס לטבריה ונותן את כל מה שנשאר, שומע את הכרוז ממרחק, מתרגש, מתרגש ורץ מנסה להגביר עם מה שנשאר. נכנס למשפך ורואה את השעון 2:46(הזמן הרשמי 2:45:58). סיימתי!
שיפור של יותר מ-4 דקות מהשיא. הלב מתרחב, הפה מחייך, הדמעות עולות לגרון, אושר. נמצא ברגע. מתאושש. והנה צורי מגיע עם חיוך מאוזן לאוזן. חיבוק חזק של סיכום תהליך משותף עם תוצאות. מחכה לבאים, אין כוח לרוץ, אבל יש כוח לעמוד בקו הסיום ולחבק את החברים שעברו תהליך דומה וחולקים את ההרגשה המדהימה הזו.
תודה למועדון ארוחת הבוקר, לכל אחד מהחברים על הריצות, התמיכה האכפתיות, וההשראה. לא מובן מאליו. תודה לחברים בגוש על הריצות המשותפות. תודה לאישה שלי על התמיכה. ותודה לה' על המתנה הזו.
