ברוך דניאלי יקיר המועדון. הר לעמק 2013

[Amitay]

הגביע שלנו שייך לך.
חברות במובן הכי אמיתי שאפשר.
המון תודה על ההירתמות והעזרה

[avichai]

פשוט מלך!

אין מילים לתאר את הלארג'יות של ברוך, הקלות שבו הוא עזב את כל מה שעסק בו כדי לעזור לנו,
לתת לנו את הרכב שלו, "לעבוד" בשבילנו כל הלילה בתיקון הרכב התקול ואח"כ עוד להחביר אלינו את הרכב
באמצע שום מקום באמצע הלילה. והכל בחיוך ענק על הפנים.


הגביע שייך לברוך, אין ספק בכך.

תודה!

[itair]

אני יוצא לקטע הריצה השני, מאחורי רכב שכבר לא ממש עובד, כל הדרך אי הידיעה מה יהיה בסוף הקטע, הם בכלל יצליחו להגיע לתחנה?
מגיע לכרכום, ברוך מתרוצץ עם החבר'ה להעביר את הדברים שלנו לרכב שלו, לוקח לי כמה דקות להבין- ברוך הצטרף לשמנמנים.

ברוך הצלת לנו את המירוץ, בלי זה בכרכום היינו מסיימים, הר לעמק 2013 רשום עליך.
אין גבול לתודה.

[דורון פייביש]

בעולם יש את אלו שמדברים ואלו שעושים, אלו שנמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון והנתינה שלהם איננה מותנית בדבר ונעשית ברוחב יד.

תודה ברוך! אין כמוך.

[Avner]

ברוך המלך!

[shohat]

[חלושעס]

אחלה איש.
מציע להפוך את זה לשירשור הרלה 2013.
הבנתי שהיה פיצוץ.

שרשרו.

[Avner]

ה-Top 5 שלי בהר לעמק:

1. שחר: "עכשיו כשאני רואה את החושך, אני לא כל כך בטוחה שההר לעמק הזה זה רעיון טוב"
2. ערן: "אני הייתי מעדיף לרוץ רק עם טופ"
3. ערן: "כשיצאתי לקטע שלי לבד אחרי שתי דקות היו לי דמעות בעיניים" היידי בתגובה: "גם לי, אבל נראה לי שזה היה מהקרם הגנה שנכנס לי לעיניים"
4. פייביש: "אני לא מבין. אני נופח את נשמתי בעליה לעילבון על 4 דקות לקילומטר, וזוהר לפני בריצה קלה מסתובב עם פרצוף של 'מתי מתחילים כבר לרוץ'....". מה אתה אומר פייביש. Welcome to our world
5. רפול: "15 נמוך, בדוק"

ואני בטח שוכח מיליון דברים

היה ענק

[Rafi]

ברוך באמת מלך והחיוך התמידי שלו מגיע מהלב והבטן.

[Rafi]

למרות שניהלנו "מסדר חולים", היה מדהים והחלטה להתנהל ברכב אחד הוכתרה כהצלחה מסחררת. אין לי מושג איך פרימיטיבי כמוני מוצא את עצמו מסתדר כל-כך טוב עם כל אצילי הנפש של המועדון (פתאום חשבתי שמעולם לא שמעתי משהו מהם מקלל). אז לאטינגר, יובל אסיף, לורבר, הרוטור ולולב - אין לכם מושג איזו התעלות מעל היומיום היו היומיים במחיצתכם.
היה גם תענוג צרוף לרוץ בצמוד לקבוצות האחרות - הגיסרים שהשאירו לנו עשן עם רדת החשיכה, חבורת השבת, שככל שהתקדם המירוץ הם רק השתבחו, המכנסיים שידעו להתגבר יפה על מנהלות גרועות בהתחלה (זה העיקר במירוץ הזה, לא הזמנים) וקבוצת הבנות שהאנרגיות שלהן הדביקו את כולנו מרחוק.
רשימת הפלשים שלי מהמירוץ, בסדר כרונולוגי:

* תמונת היציאה המשותפת בצל פסל האריה השואג
* הקטע הראשון, ריצה משותפת עם גיסר
* מוהנד אסוף אותי בירידה מכרכום, רץ איתי ק"מ ואז שם גז (מוהנד היה איתנו בפירנצה, רץ של 2:32 במרתון, שבשנתיים האחרונות לא מצליח להתאושש מפציעה).
* אוהד מגיע בטיסה לתחנת בית שערים.
* תני מאי נותן לי בראש בירידה להזורע.
* תחנת גבת - עמיחי וחן מגיעים פחות או יותר ביחד, אחריהם היידי וערן, הרוטור מסיים שני קטעים ברצף בטיסה בגובה נמוך וחצי דקה אחריו שועטת רותי עם התלבושת החדשה.
* כפר החורש - הפסקת בירה של חצי שעה בזמן שמחכים למספרי 5 בסיום העלייה.

תודה לכולם

[Amitay]

מה היה הסוד, כולם רצו לדעת, באלף דרכים שונות הם רצו לדעת את 'הסוד'. ואף לא אחד מהם היה מוכן, באמת מוכן, להבין שזה לא היה קשור כל כך לכימיקלים או לטריקים מנטאליים מבריקים, כמו שזה נבע מהתהליך הבנאלי, ולעתים קורע לב, שבו הוא שחק, קציצה אחר קציצה, את הסנדויץ המאוד קשיח שהרכיב את תזונת האימון שלו. מבחנים של קבוקים; שטוחים של מבחנים. איך אפשר לצפות מהם להבין את זה?.
- John L. Parker

אם ישאלו איך לוקחים שנה שניה ברציפות את המקום הראשון אז תזונה נכונה זה כל הסיפור.
15:36 שמורכבים מקציצות דגים של עמיחי בירות של איתי ופייביש וקבוקים. זה הכל. (טוב נו גם בראוניז של שחר)

[doron2008]

אחרי 4 שנים שבהן השתתפתי ברביעיות, השנה לא הספקנו להירשם במועד, מה שהוביל להחלטה הטריוויאלית מבחינתי להצטרף למערך המתנדבים כחייל מהשורה. לכן, הסיכום הזה הוא סיכום מהצד האחר של הירח, זוית ראיה מאוד שונה מבחינתי.

שיחה קצרה עם רוכין, וקיבלנו הצבה בתחנת כפר החורש. הבהרתי מראש: אנחנו מגיעים כמו אחרוני החיילים, ונבצע בחיוך גדול כל משימה. תדרוך המתנדבים נערך שבוע לפני האירוע, וכמות תשומת הלב והיסודיות שהושקעו באירוע באו לידי ביטוי גם בו. כל תחנה על אתגריה ושינוייה, כל נקודת גישה לרכב ולרצים, כל מכשול וליקוי, לכולם הוענקה תשומת לב מירבית וההכנה היתה מדהימה.

התייצבנו ב02:00 בתחנת כפר החורש מצויידים בתרמוסים של קפה - לרצים וגם עבורנו. הקמנו את התחנה יחד עם מנהלת התחנה שרדתה בנו ביד רמה ובזרוע נטויה. יצאנו בריצה קלה לראות את התחלת הקטע כדי שנוכל לתדרך את הרצים, והירח המלא יחד עם מזג האוויר הנעים העלו בנו רגשי קינאה עזים לרצים.
בסביבות 02:45 הגיעו ראשוני הרצים - שמיניה צעירה שזינקה ב08:00, חבר'ה שנראו חדים וחייכנים. רבע שעה אחריהם והאולטרא הראשון מגיע בהליכה מהירה, נראה חד ומצוין, מחליפים איתו כמה מילים ומלווים אותו בהתחלת הקטע. בהמשך, ולאורך הלילה והבוקר יגיעו עוד 10 מהאולטראז, חלקם במצב שנראה מהצד קשה ביותר, אבל כולם חדורי מוטיבציה, ועם כל אחד ואחד מהם הקפדתי ללכת או לרוץ לפחות כמה מאות מטרים של עידוד, תיאור המסלול, סיוע במים ובננה. למרות שאני לא מתחבר לסוג הסטיה הזה, אני מבין כמה נחישות וכמה דבקות נדרשת מהחבר'ה האלה.

לראות את הרצים מגיעים לתחנה, ועוד יותר את החבר'ה שמחכים להחלפה היה מחזה מעניין מאוד. לפרקים מרגש, לפרקים מעלה חיוך גדול, כמעט תמיד ממלא אותנו בתחנה באנרגיות גדולות וחיוביות. תופתעו אולי לשמוע שבערך 90% מהקבוצות, וכנראה קצת יותר, פשוט לא מסתכלים על השעון או על הזמנים. הם כאן בשביל להינות, בשביל ה"ביחד", בשביל התחושה המשכרת שאתם ודאי מכירים של ריצה בשדה פתוח בליל ירח מלא, או של הקפה המשותף בין התחנות, או הסיפוק שבסוף עליה קשה ומתישה. חבורה נפלאה וגדולה של אנשים אמיתיים באמצע הדרך. כן, היו גם ניג'סים שמצאו הזדמנות לקטר על זה שבעליה לצלמון לא היתה תחנת מים, או שהסימון בין גבת לכפר החורש לא היה מושלם. גם אותם קיבלנו באהבה ובחיוך, בכוס קפה או מים, ובכמה מילים על המארגנים של האירוע, על האופי שלו ועל הנתינה של כל המארגנים. אני חושב שאף אחד לא יצא נרגן מהתחנה.

המתנדבות האחרות בתחנה הן הן הסיפור, כמובן. בחורות לא צעירות שעוזבות את המיטה החמה באישון ליל, נותנות מילה טובה, רושמות מספרים, עוזרות ומפרגנות. פשוט לא ייאמן.

שורה תחתונה? בשנה הבאה לא נפספס את ההרשמה.

[sivanw]

נהנתי מכל רגע (אוקיי, בעליה לשמיר נהנתי קצת פחות). אחלה אווריה. הרגשתי מחוברת לכל הקבוצה בזכות הוואטסאפ שתפקד כמעין אפליקציית מרוץ של המועדון. כמה רגעים שזכורים לי במיוחד:
1. מאיה קונה סנדוויץ בקפה על כביש 6, כי חששה שלא הבאנו מספיק אוכל
2. החילוף הראשון בין מאיה להיידי שהייתה קצת בשוק
3. בחורה זרה ומוזרה שהזמינה את עצמה להתכרבל איתי בשמיכה
4. הפגישה עם חן בלילה, על המסלול שיצא מטייפון - "כן, זה אני"
וכמובן שלראות את כולם בתמרת, מאושרים ומלאי אנדרלין למרות העייפות.

[itair]

אם כבר סיכום אז עוד כמה נקודות- מעבר לחוויה הקבוצתית שאי אפשר לקבל אותה בשום מירוץ אחר.

1- המירוץ גדל מעבר ליכולת הקיבולת שלו, בשליש האחרון עומס עצום בתחנות ובגישה אליהן, לא כייף לסיים קטע ריצה ולהמשיך לטפס ברגל עוד קמ עד לרכב.
2- בדיעבד לא חושב שהיה חכם לשלב את האירוע הזה בשיא ההכנות לעונת העשיריות, חלקנו רוצים להגיע לשיא בעוד שבוע שבועיים ולפחות מאיך שאני מרגיש עכשיו זה לא יהיה קל.

תמונה מנצחת:
הפרצוף של גיסר כשנני מתקשר אליו ונוחתת עליו ההבנה שאנחנו מחכים לחן בתחנה הלא נכונה.

[Avner]

מסכים מאוד עם איתי לגבי סעיף 1 - למרות שאני חושב שאכיפה יותר חזקה של הכניסה לתחנות רק עם כרטיס חניה תסייע מאוד בנושא הזה (כפי שהוכח בתחנה בכפר ברוך - זאת שהייתם אמורים לחכות בה לחן). אני חושב שלצמצם את כמות הקבוצות זה חבל כי זה באמת אירוע מדהים וחלק ממה שיפה בו זה הכמות - מצד שני כשזה מפריע לחוויה של השאר זו בעיה. לכן אני חושב שצריך לעשות אחד משני הדברים -

1. לעשות את התחנות רק במקומות מרווחים מאוד (כמו האגמון, כלא צלמון וכדומה)
2. לאכוף בצורה בלתי מתפשרת כניסה של רק רכב אחד לתחנה

כמובן שגם שיתוף פעולה מצד הרצים יכול לעזור - אני נתקלתי בקבוצה שהכניסה 7 (!) רכבים לאותה תחנה, והם לא היו היחידים...

ומסכים מאוד לגבי הפרצוף של גיסר - אני שמעתי את הפרצוף בטלפון וזה היה גדול