הערה: ברשימה הבאה תזהו לפרקים את סגנון הכתיבה המוכר לרובכם: מתלהב, מתרגש, מעצים חוויות, משתדל להאיר את הצד היפה שבריצה, לא פעם בהגזמה גלויה. אני מקווה שתהנו ממנו. אולי תמצאו בו חיזוק, אולי מסר מעודד וחיובי. קחו אתכם את שתרצו, היעזרו בו ביום גשום על שבילי הכורכר.
תזהו גם סגנון אחר בתכלית, פחות נוצץ, מתנזר מן הקיטש, מנסה לעשות סדר במחשבות שמתחלפות מדי כמה דקות. היו איתי סבלניים הפעם. אני מבטיח להיות גלוי בתיאור מחשבותיי.
אפילוג:
“יוחאי!!!, נחשון!!!!!” נשמעה הזעקה מאחורי. אי אפשר היה לטעות בזיהוי הקול. סובבתי את ראשי לאחור. אי אפשר היה לטעות בזיהוי רעמת השיער המתולתלת. יותר מכל, אי אפשר היה לטעות בזיהוי החיוך הרחב שהתפשט על פניו של אביחי ואת מה שסימל. עייף וכואב, תחת רושם בלתי נשכח ממה שעבר עלי במהלך השעתיים, שלושים וארבע דקות ועוד עשרים ושלוש שניות האחרונות, מיהרתי לחזור על צעדי ולהצטרף אל יוחאי ואל אביחי לחיבוק שכולו שמחת נצחון. שמחת נצחון של כל אחד בנפרד, אך יותר מכך: שמחת נצחון של שלושה חברים שסימנו יחד את המטרה, עבדו באופן שיטתי ביחד כדי להשיגה ולבסוף נפגשו על קו הסיום לרגע נדיר של אושר צרוף.
שלושתנו יחד עברנו את כל תלאות האימונים; יחד חישבנו זמנים באימוני האינטרוולים; חילקנו בינינו את עבודת הובלת הקצבים; שיתפנו זה את זה בהתלבטויות, בחששות, ברגעי ההצלחה וגם ברגעי הכשל והחרדה; ארבעה חודשים חיינו יחד את החלום. היינו חלק מחבורה רחבה יותר, אבל קרובה ונחושה, שכללה גם את יורם ואת חיים, מהם למדנו כל כך הרבה (ועוד נרחיב באשר לחלקם בפרשה).
כך סתם, חמישה אנשים (במקור שישה, והאמינו לי שאודי היה איתנו ברוחו לכל אורך הדרך), בשלבים שונים בחייהם, סימנו קיץ ירושלמי אחד כאתגר. פרוייקט ברלין 2005 יצא אל הדרך. השבילים שלאורך נחל שורק; רחובות האספלט של מרכז ירושלים; מדשאות גן סאקר; אצטדיון האוניברסיטה בקמפוס גבעת רם; עליות וירידות, שבילי אפניים ומדרכות: כל אלה היו זירת הפעילות שלנו. שם בנינו את העוצמה הפיסית, את המוכנות המנטאלית, את נימי הדם שיוליכו חמצן אל תוך תאי השריר. שם העמקנו את החברות העמוקה שנקשרה בינינו.
כמה חלמנו על רגע הסיום המתוק הזה. כמה פעמים דמיינו אותו בדיוק. כמה חיכינו וציפינו לזכות לו. החיבוק הזה, שאישר את כל שהתרחש בארבעת החודשים שקדמו לו: את התכנון הקפדני; את הזיעה והמאמץ; את הבקרים המוקדמים בחברת היחמורים, שהסתיימו לעתים בקצבים כמעט דמיוניים; את המפגשים הקבועים עם המאבטחים בשער האוניברסיטה, שנתנו בנו מדי בוקר מבט סקרן; את האמונה ביכולת שלנו להגיע, לממש. רגע אחד נדיר.
זו דרכו של הספורט שבו בחרנו. מתחילים באפילוג. את כולם מעניינת לפני הכל השורה התחתונה, מה קרה בסוף. הכל נמדד במספרים. הכל נגמר בכותרת אחת, בתוצאה. זהו הלייבל, זו ההגדרה. אין סיפורים, אין שקרים, אין תירוצים ואין עיגולי פינות. ארבעה חודשים עמוסי חוויות, טעונים כל כך – נמדדים בסוף בלא יותר מ – 160 דקות של מבחן. מבחן שהוא לעתים קר ואכזרי ולעתים מלא קסם וססגוני.
התמצית מצויה באפילוג, שבא כאן להחליף את הפרולוג. אם הרשימה הזו נפתחת בתיאור של חיבוקים וחיוכים, סימן שברלין, פעם נוספת, האירה אליי פנים.
האמנם?
רגע של כפירה. מה יש בה בתוצאה הזו, ומה אין בה? איזה ערך סגולי יש ב – 2:34:23 שלא היה ב – 2:36:41? איזה מחיר הוא מצדיק? מה אני מוכן כאדם לעשות ולעבור לשם כך? מהו קו הגבול שבין עיסוק ספורטיבי חיובי וחיוני לבין אובססיה חסרת גבולות ומסוכנת? האם העיקר אכן מצוי באפילוג או בשורה התחתונה, או שמדובר בהפיכת טפל לעיקר? מה מקומן של המשמעת והנחישות? עד לאן הן מגיעות ועד להיכן ראוי שהן תגענה? האם רגעי האושר שתוארו לעיל אכן צריכים להיות תלויים במניין השניות?
מי אני בעצם, ומה אני עושה בגן ה”טיירגארטן” במרכז ברלין, מותש פיסית ונפשית, מטונף, מתקשה ללכת (ואף לשבת), לא מסוגל להכניס לפי את העוגיות הטעימות המוגשות לי. מנסה למצוא מזור בכוס תה לימונית ופושרת, אך לשווא. מנסה להתחבר לתחושת האקסטזה המשכרת שחוויתי באותו המקום בדיוק שנתיים קודם לכן, ולא מצליח… (להוציא את השניות המתוקות של חיבוק הנצחון).
2 שעות, 34 דקות ועוד עשרים ושלוש שניות. קצת סטטיסטיקה, חברים, זה הרי העיקר, לא? שיא אישי ב2 דקות ו – 18 שניות (או ב – 2:34 דק’ לפי התוצאה הרשמית מפריס); שיפור של 6:59 מהריצה המדהימה כל כך – הבלתי-נתפסת בשעתה, על אותו המסלול, לפני כשנתיים; 28 דקות וחצי מהר יותר ממרתון הבכורה בטבריה 2003; שנות דור מן הבחור השמנמן עם הסנטר הכפול שהייתי רק לפני שלוש שנים. סטטיסטיקה, עוד ועוד סטטיסטיקה: ספליטס של 1:17:15 ו – 1:17:08, כאילו נלקחו מספר ההדרכה למרתוניסט. ביצוע קלאסי לכאורה; התמדה בקצב לכל אורך הדרך, ללא שום נפילה ביותר משבע שניות מקצב המטרה (גם זה קרה רק פעם אחת, ותוקן); חמישה ק”מ אחר חמישה ק”מ ביציבות וללא תחושת מאמץ חריגה. אילו רק ידעתם את האמת, שלעולם לא תסופר במלואה…
הגעתי מוכן הפעם – בכך אין שום ספק; אלפי צעדים על הקו הכחול החוצה את רחובות ברלין הקיצית, תחת שמיים בהירים. ועוד נתונים, חברים: 20 שניות מהר, בזמן הכולל, מן ה”תסריט הריאלי” שלפיו תוכנן קצב המטרה; לא ממש בקצה של “התסריט האופטימי” שחזה אפשרות של שבירת גבול ה – 2:34 ש’, במקרה שהכל מתחבר באופן מושלם; תוצאה שמבשרת שורה תחתונה מאוד ברורה: הצלחה, עמידה במטרה, הישג אישי. ועוד היד נטויה???
סטטיסטיקה יבשה משהו, מנגינה החוזרת על עצמה.
מדוע אני יושב כאן כה מהורהר? מדוע אינני נשטף הפעם בגלי האופוריה וההתרגשות של הפעמים הקודמות? מה זו פתאום הנימה הפילוסופית הזו? הריצה נועדה לשם האסקפיזם, אין בה מקום לאקזיסטנציאליזם. בחייאת shohat, ספר לנו על הריצה, הדבק אותנו בחיידק, מלא עבורנו את מצבורי המוטיבציה והאופטימיות. ארבעה חודשים אנחנו עוקבים אחרי הסיפור שלך, ואתה בא להתבכיין?
The Grind:
איך בחור בן 29, עסוק, מלא מחוייבויות, לחוץ קצת באופיו, בלתי-מאוזן (זה ברור) מחליט בוקר אחד, להפוך לרץ מרתון? איך הוא מוצא את עצמו כעבור 3 שנים מרוגש אך גם מפוחד מן הספרות המופיעות לצד שמו ברשימת התוצאות של אחד המרתונים הגדולים בעולם? איזה סיפור אני בא בעצם לספר כאן, בחיבור שכולו חיבוטים?
מילה אחת מסכמת את הכל, חברים: the grind. בתרגום חופשי: “המטחנה”. בוקר בוקר, אימון אחר אימון, ללא קשר לחשק, למזג אויר, לעייפות או להרגשה. זהו תהליך של הבשלה שלעולם מתמשך. יש בו עליות ויש בו ירידות. יש בו שיאים של התפרצות רגשות, של הישגים אישיים אך יש בו גם פרקי זמן – לפעמים ארוכים – של סטגנציה מדומה, של לאות, של הרהורי כפירה אפילו. ה”גריינד” הוא מבחן קבוע, סימן שאלה שלעולם מרחף.
כאן אני משאיר אתכם עם התובנה האחת החשובה ביותר שפתחתי בשלוש השנים האחרונות: התשובה לשאלה החשובה מכל מצויה בריצות הבוקר חסרות התהילה, בימים שבהם קשה כל כך לעשות את הצעד הראשון מחוץ לרכב, כשכל השרירים בגוף צועקים, כשיש רצון לעזוב את הכל, כשהאיזון מופר.
ברגעים האלה, חשבו על שלושה חברים מחובקים, צוהלים ומתרגשים. שלושה חברים ששרדו יחד את המטחנה.
מפתחות ההצלחה:
אתנחתא בעלילה. סטיה אחת ויחידה מן המסלול, אל פינת הייעוץ המקצועי. ארבעה מפתחות להצלחה – עצות חינם יומרניות, שיצדיקו את גיבוב השטויות הכללי שנמצא כאן בתהליכי יצירה.
מפתח ראשון – עקביות והתמדה לאורך זמן (ע”ע מטחנה), גם ברגעים הקשים. היות שאת דעתי בנושא אתם כבר יודעים, נדלג הלאה, כי זה כבר לא ממש נחשב לעצה.
מפתח שני – אימונים כקבוצה: זהו “האלמנט הנוסף”, הערך המוסף המכריע, שלא ניתן לשחזר בשום צורה אחרת. חבירת הכוחות של רצים שאפתנים ברמה דומה מספקת מכפלת כח שקשה להגזים בתיאור השפעתה. סינרגיה שבאה לידי ביטוי כמעט בכל אימון. לא מדובר כאן בעניין חברתי בלבד, גם לא בשותפות המטרה לבדה, אפילו לא בחלוקת האחריות הטכנית במהלך האימון. מדובר באפקט שבו מספר רצים מוצאים עצמם בקפיצת מדרגה בלתי-צפויה, בתזמון מופלא ומסוכנרן שקשה להבינו על רקע אחר. מדובר באימונים קשים, הדורשים רמת ריכוז גבוהה, שהופכים פתאום למהנים כפי שלא היו מעולם, שבמהלכם תחושת ריחוף קלה מביאה אותנו לפזר חיוכים לכל עבר. במהלך תשעה שבועות רצופים התרחש דבר שמעולם לא חוויתי. שיא אימוני חדש כמעט בכל אימון בעל משמעות, הגברת קצב משמעותית שבאה באופן טבעי, כאלמנט קבוע, לקראת הסוף. ותמיד – אביחי ויוחאי שם איתי, פעמים רבות גם חיים. נותר רק לקוות שההזדמנות הזו להתאמן יחדיו – כל החמישה – לא היתה חד-פעמית ונדירה, כפי שמצטייר כרגע.
מפתח שלישי – האטת הריצות הקלות: מי שעוקב אחר כתיבתי, קרא זאת פעמים רבות בעבר. כן, כן, אתם אומרים, שוב הרעיון המוזר הזה של “לרוץ לאט כדי לרוץ מהר”. חברים יקרים, הוציאו את המחברת, פתחו אזניכם, קחו את העצה הבאה במלוא הרצינות, ואל תבטלו את הדברים עד שתנסו אותם. האלמנט האימוני האחד העיקרי שהשתנה אצלי בתקופת האימונים הנוכחית ביחס לעבר היה קצב הריצות הקלות, בימים שבין אימוני האיכות. בעבר סברתי שבקצבים בהם אני רץ, קצבים שבין 4:15 ל – 4:40 לק”מ הם “קלים” ומתאימים לריצות בימי הביניים המגשרים. וודאי שלא הרגשתי קושי מיוחד להתמיד בהם. הפעם, יחד עם יוחאי, על הדשא בגן סאקר, מצאנו עצמנו מקשקשים ומרכלים בקצבים שכמעט אף פעם לא היו מהירים מחמש דק’ לקילומטר, ולא פעם היו איטיים עוד יותר. התוצאה? בום! רצף של אימוני איכות מדהימים ומפתיעים; ריצות ארוכות חזקות במיוחד, עם הגברה משמעותית בחצי השני; סטנדרטים חדשים, עד כדי שבירת שיא אישי בריצת 10,000 על המסלול, עם נגטיב ספליט של חצי דקה, באימון ערב סטנדרטי על מסלול פקוק. בום! קצב מרתון הופך לנוח בצורה מדהימה, בעיתוי שבו צריך אותו. אם תקחו מכל השירשור הארוך הזה תובנה אחת יחידה – אני מאחל לכם שתבחרו בזו.
מפתח רביעי – ברלין: המקום הטוב בעולם לרוץ בו מרתון. נקודה.
דילדול וסופו:
מחשבות שלקראת מירוץ: נדמה שהכל במקום. אין ספק כי הכושר ברמת שיא. הבטחון העצמי גואה. חשש הפציעה שצץ לקראת סוף התקופה חלף כפי שבא והנה גם הברכיים משתפות פעולה. ריצת דילדול של 20 ק”מ, בירושלים, שוב יחד עם יוחאי ואביחי, הבהירה היטב עד כמה אנחנו מוכנים להמראה, עד כמה השרירים נכונים להתמודד עם כל משימה.
אבל למה דווקא בשבועיים האחרונים אני מוצא עצמי תחת לחץ כה קשה? בבית (מעבר דירה), בעבודה (כמה תיקים מלחיצים שלא עזבו אותי עד ההמראה לברלין ממש), בהחסרת שעות שינה (עכשיו 4 שעות ללילה, דווקא עכשיו?).
דיאטת הדילדול – שאותה יישמתי כהרגלי בעקשנות וללא פשרות – איימה לשים סוף עגום לתקופת האימונים הזו. יום שלישי באצטדיון גבעת רם, 36 שעות לפני הטיסה, כבר לא יכולתי להרים את הרגליים. 6 ק”מ בקצב מירוץ הוכיחו עצמם כמשימה בלתי-אפשרית. כל מי שראה אותי נבהל. רינונים ונבואות שחורות מאחורי גבי (אתם חושבים שלא ידעתי?), אודי וחיים מתחננים בפניי, לא… מצווים עליי, לשבור את דיאטת הדילדול. “זה לא שווה את זה”. מה אגיד לכם? הם צדקו. אבל אותה הסיבה שגרמה לי להמשיך עם הדילדול, עד לקצה המר (או המתוק), היא גם הסיבה שגרמה לי לחשוק שיניים ולהמשיך לתקתק קילומטרים על 3:39, כשהכל “התחרבן” במרתון, ברגע האמת. האם זה נורמלי? האם זה נכון? האם יש כאן שיעור? לא. יש כאן אמת פרטית. וזהו.
Momma always told me not to look in the eyes on the sun. But momma, that’s where the fun is. (Bruce Springstein).
מחשבות שלקראת מירוץ: ביום רביעי אחה”צ חגגתי באיצטדיון את כיכר הלחם הראשונה (לחם חמניות של תושיה), במפגן של צהלות וקפיצות שמחה. מי שראה אותי שם הציע לי עזרה ב”חיפוש הגולות”, או לחילופין, להסיע אותי למוסד הפסיכיאטרי הקרוב. מחשבות שלקראת מירוץ. אני מת מעייפות, אני מת כבר לטוס. אבל יותר מכל, אני מת כבר להתפרץ על המסלול.
Volkspark, Berlin:, Friday Morning, 7:30 AM
יום חמישי, הוא יום הטיסה, הומצא כדי שנשרוד אותו. קחו כאן עוד עצת חינם: לעולם, אבל לעולם, אל תטוסו למרתון גדול בחו”ל מאוחר יותר משלוש יממות שלמות לפני הזינוק. יום המעבר הזה מחייב בעקבותיו חידוש כוחות חיוני שפשוט אי אפשר לוותר עליו. את יום חמישי הקדשנו למפגשים מרגשים במלון, לנסיעה ליריד כדי לאסוף את המספרים ולשמש כאדבוקט של המשלחת הישראלית (הגרמנים, בחוצפתם, הנפיקו לשניים מהרצים הגדולים ביותר שלנו: סוונך דסטאו ואלי בייקדי, מספרים שייעדו אותם לזנק מאיזור H, איפשהוא מאחורי פראוליין גרטה ודודניתה הלגה, שהגיעו ברכבת מיוחדת מהמבורג כדי לרוץ-ללכת את המרתון בשבע שעות. התבקשתי לדאוג להם לזינוק עם רצי העלית והמשימה בוצעה). סיימנו את הערב בארוחת פסטה ראשונה, כשיורם מקפיד להסביר לנו עד כמה המנות “מזעריות” – נאום שעוד נשמע פעמים רבות במהלך השהות בברלין ושיגרום למלצרים ללעוג לנו במסעדות על כפל ההזמנה. הגדיל לעשות המלצר שסימן בפנטומימה כי נרוץ מרתון שמנים. שורה תחתונה: יורם, כהרגלו, צדק.
יום שישי בבוקר השכמנו ביקיצה טבעית בשעה 7:00 ויצאנו, שוב כחבורה עליזה, ל – Wolkspark הסמוך למלון בו שהינו, במזרח העיר. שבילי כרכרות מסודרים, טובעים בין כרי דשא ועצים ירוקים, מארחים באופן קבוע רצים בכל הגילאים ובכל הרמות. ישנו משהו קסום בריצות הבוקר הללו בעיר אירופאית קרירה. כעבור דקות ספורות הרגשנו כיצד הצעד נפתח ואנו מתפתים לשעוט קדימה. קצבנו לעצמנו 10 דקות של חימום מנועים, של ניסוי כלים, וידוא שכל המערכות מוכנות למטלה. 10 דקות על קצב מרתון הרגישו כמו הטיול בפארק שהן אכן היו. החיוך חזר ואיתו הבטחון, הידיעה שיום ראשון צופה עבורנו משהו נפלא.
יוחאי:
ושוב אתנחתא. שוב וידוי. פיסקה נוספת של חשיפה אישית.
יוחאי בר שביט הוא יריב ומתחרה על מסלולי המירוצים. מאז רדפתי אחריו ללא הצלחה בחצי מרתון ירושלים של 2003, שנינו על גבול מכת החום, אני רוצה בכל מאודי לנצח אותו. אחרי הכל, אנו עוסקים בספורט תחרותי. יוחאי עד היום לא נתן לי הזדמנות לכך, במירוץ אמיתי.
בחודשים האחרונים, יוחאי הפך להרבה יותר ממתחרה. זה ישמע קצת בנאלי. הוא לא רק שותף קבוע לאימונים. הוא לא רק חבר טוב ונאמן. אינספור שעות אימונים – חלקם קשים ותובעניים, חלקם קלים ורגועים – יצרו בינינו זהות כמעט מוחלטת, לא רק בקצבי הריצה. אותן המחשבות, אותם ההירהורים, אותן הבדיחות, אותם הרגעים המחוייכים, אותן תגובות אינסטינקט לצעקות ולעצות עידוד שקיבלנו – גם במהלך המרתון עצמו (יוחאי, אתה וודאי מחייך כשאתה קורא את זה). רבאק, אפילו את הרדיו-דיסקים שלנו גנבו ביחד. כל צעד בדרך אל המרתון הזה כמעט – עשינו ביחד. כשסבלנו ריצה לא מוצלחת בחצי מרתון המכביה – סבלנו ביחד. כשהכושר התחיל להיכנס והקצב התגבר והלך- היינו שם ביחד, שותפים לא רק לזמן, אלא גם להרגשה. כשהריצות הארוכות הרגישו פתאום קלות ומהנות, היינו שם שוב אחד ליד השני.
לא היה קיים אצלי תסריט לפיו אנו לא רצים ביחד במרתון עצמו. יוחאי, מבחינתו, התלבט, ובצדק (לא מפאת הכושר, אלא משום שמדובר בכל זאת במרתון ראשון). ההחלטה הסופית שלו לקחת את הסיכון ולרוץ ביחד איתי, היתה ההבטחה הסופית למירוץ מוצלח. הנוכחות שלו שם, על המסלול, לידי, מאוחרי, לפניי – תרמה באופן שקשה להסבירו, במיוחד לאור הקשיים שחוויתי. כל פעם מחדש התחדשה אצלי ההחלטה, ברגעי המשבר, להצמד אליו, לחזור אליו. רק בק”מ ה – 39, כשהוא לחץ על הדוושה בפעם האחרונה, כבר אזלו לי הרזרבות. תסריט החיבוק בסיום, כמובן, לא נפגע.
יוחאי, על כל התקופה, על השותפות האמיצה, מילה אחת: תודה (ואני חייב לך גלידה).
שכרון חושים ב- 16 קמ”ש נקודה ארבעים:
יום א’, 8:20, קו הזינוק על שדרות ה – 17 ביוני. הציוד הופקד, נטשתי את החבורה. 40 דקות אחרונות של הכנות. Gravy Train אני אומר לעצמי, משנן את מילות השיר של פינק פלויד. מכאן נשאר רק להינות. ריטואל מוכר של דיבור עם עצמי, של תיעול האדרנלין, של חיזוקים חיוביים אחרונים, של ריכוז הדרגתי. 6 דקות של ריצת חימום מתגברת. הכנות טכניות אחרונות.
8:50, איזור זינוק B. איפה הם, לכל הרוחות? חיים, יורם, יוחאי? מה קורה כאן? תרגע, לאן ילכו? הם ילדים גדולים. עוד כמה דקות לחוצות חולפות ואני מזהה אותם, הולך כמה שורות לאחור כדי לזנק לצידם. כולם מוכנים, מצפים לירייה, לחיצות יד אחרונות. מתי נתחבק? נו…
התחלה אופטימית. כאלו הן כל ההתחלות. ק”מ ראשון איטי מדי (3:51) גורר הגברת קצב מהירה, קצת לחוצה, מצדי (3:32) אבל אני לא מודאג. זה תסריט מוכר. ייקח כמה קילומטרים למצוא את הקצב המדויק. 5 ק”מ עוברים לפי התכנון – 16:23. יוחאי מסמן לי שחזר אליי. ההרגשה כל כך קלילה. עדיין אין כאן את המסות של הקהל, אבל האוירה חגיגית, הכביש פתוח ורחב. והרכבת יצאה סוף סוף אל הדרך.
בקילומטרים הללו חיפשנו דבוקה שאליה נוכל להצטרף. אין כמו לרוץ מרתון כטרמפיסט, אך לשווא. בקצבים אלה מציאת פמליה מלווה כבר איננה עניין מובן מאליו, גם במרתון כל כך גדול. מדי פעם אנו נצמדים לצמד רצים, אך הקצב אינו אחיד ואנו מעדיפים להכתיב את הקצב לפי ההרגשה שלנו. מדי פעם זורקים הערת תיקון, מילת עידוד. הכל נראה תקין בשלב הזה.
אותות מצוקה:
בק”מ ה – 14 בערך הגיעו אותות מצוקה ראשונים. עדיין מינוריים, אבל בכל זאת מדאיגים. הבטן מבקשת להודיע שהגוף לא סיים את תהליך פינוי הפסולת, ובקצב שנע בין 3:37 ל – 3:43 לק”מ, מתבקש האדון הנכבד לעצור לרגע בצד כדי להשלים את התהליך הטבעי. זה הרי הסיכום בינינו. אם רוצים להמשיך ככה עוד 28 ק”מ, כדאי לעשות משהו בנדון. געגועים לואדי ולשיחים הצומחים בפראות בצידיו. לא היום.
בק”מ ה – 16 מפתיעה אותנו תחנת מים לא צפויה ואנו מבינים שפספסנו את הג’ל שתוכנן לק”מ ה – 17. אנו עוברים מתחת למלון שבו שהינו, בצומת שבה צפינו יום קודם לכן באנשי הרולר בליידס ודמיינו כיצד יהיה לעבור באותה הנקודה ממש. המצב עדיין בסדר. אולי התחושה הבלתי נעימה תחלוף. אני משחרר את הג’ל מהסיכה ומחזיק אותו בידי ליתר בטחון. בפעם הבא כבר לא אופתע. ה – Volkspark משמאלנו, משחרר חיוך של רווחה. אבל עוד שתי דקות חולפות, ושוב התחושה המכבידה… הפעם אני כבר משתף את יוחאי: יש בעיה.
הנה תחנת מים נוספת, אני לוקח את הג’ל ושותה כוס מים יחד איתו. זו תהיה כוס המים האחרונה שהרשיתי לעצמי לאורך המירוץ. עד כדי כך החלה להשתלט ההרגשה המציקה, ויחד איתה סוג של בחילה.
הספליטס משקרים:
כנסו לדף התוצאות ותראו ספליטס מדודים היטב, שקולים. ניתן דיווח עדכני כל חמישה קילומטרים. תמצאו בדיווחים מגמה ברורה של יציבות, שמירת קצב נפלאה. חצי ראשון ושני כמעט זהים. אני ויוחאי למעשה צמודים במעבר כל שטיח מדידה עד הק”מ ה – 39. לכאורה, ביצוע מחושב היטב, קצב מדויק וכמעט קבוע, ריצה שעברה ללא משברים ותקלות. אולם הספליטס משקרים, איך שהם משקרים.
הסיפור של המירוץ הזה, מבחינתי, אחר לחלוטין. רצוף משברים, רצוף רגעים של משמעת ברזל, בעלת אופי צבאי יותר מאשר הגיון ספורטיבי. ארבעה חודשים עמדו כאן למבחן. הכל היה מוכן, התנאים אידיאליים, your time has come to shine, זמזמתי לעצמי רק לפני שעה ועשרים. אני לא אתן לפנצ’ר קטן למנוע את זה ממני. אני לא מוותר על חיבוקי הנצחון שבסוף הדרך.
לא עם חומצת חלב התמודדתי, לא עם חסרון בגליקוגן, אלא עם בטן מציקה, שנרגעת לפרקים ואז חוזרת ומאיימת, מודיעה בתקיפות שככה היא לא ממשיכה. אני לא יודע למי מכם מוכרת התחושה: אפשר להמשיך לרוץ, בתנאי שמורידים את הקצב. כל הגברה מחמירה את ההרגשה ויוצרת לחץ רגעי. וכך יוצא שאני רץ סוג של פרטלק. כל פעם מאפשר ליוחאי לברוח כמה שניות לפנים, מתגבר על המשברון וחוזר אליו לאט לאט. זה קרה 3-4 פעמים בטווח של 10 ק”מ בערך. לולא יוחאי, אני לא בטוח שהייתי מסוגל להתמיד בקצב. הוא היה שם כסימן דרך יציב, שאפשר לי לבצע התאמות כל פעם מחדש.
הק”מ ה – 28 עובר ליד צומת הנקראת the wild boar – אחת מנקודות השיא של המסלול. תחת גשר עמוס צופים עומדות שורות של נגני בטוקאדה ברזילאים והרעש מחריש אוזניים. זכורה לי זריקת המרץ שקיבלתי כאן ב – 2003. מכאן החלה שעטה מטורפת לקראת הסיום בזמנו. הפעם אני חולף על פני הקהל בפנים מיוסרות, כועס על צפיפות הקהל שמקשה עליי לאתר נקודה מבודדת לעצור לרגע של הצלה. כך אני סוחב עוד שני קילומטרים.
דברים שלמדתי מפולה:
אחרי השטיח של ה-30 אני מקבל את ההחלטה הבלתי-נמנעת: נקודה יחסית מוסתרת מזמינה קפיצה לעבר הדשא, סמוך לעץ… אם לפולה ראדקליף מותר, אז גם לי. 20 שניות לוקח כל הסיפור. בכל זאת הבחינו מהקהל וכשאני חוזר אל המסלול אני זוכה למחיאות כפיים קצובות. אני פושט ידיי אל הצדדים ומחייך. 3:45 שניות נמדדו לקילומטר שכלל את העצירה. פתאום ההרגשה הטובה חזרה.
חמישה הק”מ הבאים היו המהירים ביותר במירוץ: 18:04 דק’, כולל העצירה. זכרונות מלפני שנתיים שוב חולפים במוחי. 3:31 לק”מ ה – 32, 33. והתחושה חסרת מאמץ. הגב של יוחאי מתחיל להתקרב. הוא חוזר אליי. שדרת הקורפסטנדאם המפורסמת מלאה קהל, הנה הק”מ ה – 34 והכנסיה ע”ש הקיסר וילהלם (בלשוננו – “הכנסיה ההרוסה”). מכאן אנו מכירים כל סיבוב וכל סימון. תן גז, מגיעים. אני מגיע אל יוחאי ולא מאט את הקצב. לא הולכים כנגד תחושת ההתעלות הזו. תחנת מים ואני מרשה לעצמי כוס תה עם לימון שמבריחה את שאריות הבחילה. יוחאי נצמד אליי. כמו באימון, באינטרוול הלפני אחרון. הוא חזק הבחור. ידעתי שאם נהיה ביחד בשלב הזה, זה סימן טוב.
אנחנו ממשיכים להתקדם: האופרה, כיכר פוטסדאמר על בנייניה החדישים והקהל הססגוני. עוד 4 ק”מ מגיעים. אני זורק משפט: “בוא יוחאי, אנחנו עושים את זה”. קשה, אבל אפשרי. יוחאי, מעודד ונחוש, מתמיד בקצב מהיר מקצב המטרה. אצלי הרזרבות אזלו. שני הק”מ הבאים (37 עד 39) חולפים ב – 7:25 דק’, לא האטה משמעותית כמובן, אבל מספיק כדי שיוחאי יברח קדימה באופן סופי. הק”מ הבא הוא 3:46 ואני מבין שאני סובל. אבל הסימון של הק”מ ה – 40 מפיח שוב את התקווה. החיבוק קרוב, כל כך קרוב. אני חוזר לקצב המטרה (3:41), בקושי רב אבל עם צפייה כל כך גדולה. הק”מ האחרון כבר מהיר הרבה יותר (הוא לא הרגיש כך) – 3:33. שוב תחת עצי הצפצפה (unter den linden – שמה של השדרה). שער ברנדנבורג. עשיתי את זה, למרות הכל עשיתי את זה. הנפת ידיים למעלה בשביל המצלמה. הנה יוחאי מגיע לסיום. הוא מחכה לי. עוד כמה שניות, עוד כמה צעדים.
החיבוק המיוחל. סיומה של תקופה.
חברים, יועצים ומאמנים:
לד”ר רפי וישניצר – פעם נוספת, בהערצה. רפי הסכים לקבל אותי בסוף שנת 2002 כרץ חובב מתחיל עם רעיון לרוץ מרתון על 4 וחצי דקות לקילומטר, כשאיפה אולטימטיבית. גם למאמנים מנוסים ישנה סבלנות. הוא האמין בי, הוא תמיד היה שם כשנדרשה מילה תומכת. למדתי ממנו יותר מאשר מכל אדם אחר בתחום. ויש כל כך מעט הזדמנויות לומר תודה.
ליורם איינר – סמל ומופת. מי שאימץ אותי בתחילת הדרך, כפי שאימץ רצים רבים אחרים. מי שהנסיון והחוכמה שלו משמשים מורי דרך, מי שתמיד יידע לתת את העצה הנכונה. לא תמיד אנו מסכימים, אבל ההערכה שלי כלפיו עצומה. הרגע שהודיע כי הוא מצטרף לנסיעה לברלין היה אחד החשובים בגיבוש הקבוצה. לצערי, יורם לא עבר תקופה מוצלחת במיוחד מבחינתו – לא באימונים ולא במרתון. בכל זאת, הוא היה שם בשביל כולנו. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות לקראת העתיד הקרוב. הכושר שלו היה גם כך טוב בהרבה מהתוצאה שרץ, אלא שגם מחלה של הרגע האחרון היתה בעוכריו.
לחיים זרגרי – איש 20 המרתונים, ומישהו יכול לזכור מתי אכזב? בגיל 45 פחות חודש, החליט שהוא מסוגל לשבור את שיאו האישי (2:35:56) או להתקרב אליו, והאימונים רמזו שזה ריאלי. יום לא מוצלח הותיר אותו עם 2:40:04, “מאכזב”. טוב, מאכזב מבחינתו. השראה מתמדת לכולנו. אדם שהשקט הנפשי שלו מקרין על כל מי שסביבו.
מה הלאה? (פרולוג):
זו דרכו של הספורט שבו בחרנו. הפרולוג שמור לסוף. פרולוג לתקופה חדשה, לאתגרים הבאים.
לא ניתן להתעלם מזה. לא ניתן להכחיש את השדים שסוערים פעם נוספת במוחי. זה מונח שם. זה קורא אליי. מפתה. קרוב מתמיד, אך עדיין כל כך רחוק וקשה להשגה. גבול ה – 2:30. זה ייקח עוד מספר נסיונות. תהיינה אכזבות בדרך. אך השדים לא יירגעו, לא ייוותרו.
מי יהיה איתי שם לחיבוק הנצחון? מבחנים של קילומטרים לפנינו, קילומטרים ארוכים של מבחנים. The dream is alive.
ספליטס: (לפי מדידה ידנית, בסוגריים זמני צ’יפ רשמיים)
| 1 | 3:51 | 22 | 3:39 |
| 2 | 3:33 | 23 | 3:39 |
| 3 | 3:38 | 24 | 3:42 |
| 4 | 3:38 | 25 | 3;43 |
| 5 | 3:42 | 25 km split: | 1:31:36 (1:37:25) |
| 5 km split: | 18:23 (18:23) | 26 | 3:40 |
| 6 | 3:38 | 27 | 3;47 |
| 7 | 3:38 | 28 | 3;38 |
| 8 | 3:36 | 29 | 3:33 |
| 9 | 3:41 | 30 | 3:38 |
| 10 | 3:43 | 30 km split: | 1:49:53 (1:49:54) |
| 10 km split: | 36:41 (36:41) | 31 | 3:40 |
| 11 | 3;37 | 32 | 3;45 including stop |
| 12 | 3:39 | 33 | 3:31 |
| 13 | 3:37 | 34 | 3:31 |
| 14 | 3:40 | 35 | 3:36 |
| 15 | 3:44 | 35 km split: | 2:07:58 (2:07:57) |
| 15 km split: | 54:59 (54:59) | 36 | 3:38 |
| 16 | 3:32 | 37 | 3:38 |
| 17 | 3:46 | 38 | – |
| 18 | 3:37 | 39 | 7:25 |
| 19 | – | 40 | 3:46 |
| 20 | 7:17 | 40 km split: | 2:26:27 (2:26:26) |
| 20 km split: | 1:13:13 (1:13:13) | 41 | 3:41 |
| 21 | 3:37 | 42.195 | 4:15 |
| Half Marathon split: | 1:17:15 (1:17:15) | Final Chip Time: | 2:34:23 |
| Official splits | |||
| 1-5 km | 18:23 | ||
| 6-10 km | 18:18 | ||
| 11-15 km | 18:18 | ||
| 16-20 km | 18:14 | ||
| 21-25 km | 18:18 | ||
| 26-30 km | 18:23 | ||
| 31-35 km | 18:03 | ||
| 36-40 km | 18:29 | ||
| Average time per km: | 3:39 – 3:40 | ||
