סיכום מרתון טבריה 2008 – מאת נחשון שוחט
יש לי כנרת שבעתיים צליל
על כל מיתר של עצב ושל גיל.
(צ. בן יוסף)
בלי תהילה, בלי אופוריה
כשעה לאחר סיום מרתון טבריה ה – 31, בתמיכתם של חבריי הטובים יוחאי ובני, גררתי רגליים בפרצוף מיוסר אל חדר מספר 632 בקומה השישית של מלון שרתון, מחכה כבר לרגע שבו אסגור את הדלת מאחוריי, ואתפרק.
הכאב הפיסי, העייפות, הבלבול, המאמץ העצום של ארבעה-עשר הקילומטרים האחרונים, התחושה המרירה של אי-הצלחה (סופית והחלטית יותר מאשר כל הישג), המתח שהצטבר בשבועות האחרונים, רכבת ההרים הנפשית – כל אלה הצריכו פורקן. 40 שניות, לא יותר, לפני שעוברים לחיוכים, לחגיגות, לפרגון ולסיכומים.
מרתון מספר חמש מאחוריי, הראשון מאז ספטמבר 2005 בברלין, וסיפורו סיפור של ניגודים: כשלון מול הצלחה; בטחון עצמי מול ספקות; תכנון מושכל וניתוח רציונאלי מול הרגש והתשוקה; הרצון והנחישות מול המגבלות הפיסיות.
זהו סיפור על עימות חזיתי, מסוג אחר, עם השדים.
שני רגעי מבחן לו, לרץ למרחקים הארוכים, בהגיעו אל שלבי היישום, במהלך תחרות המטרה. שני רגעי מבחן דומים זה לזה, אבל נבדלים ושונים בתכלית. שלושת המרתונים הקודמים שרצתי (אינני סופר כעת את הראשון, שאיננו בר-השוואה) המחישו עבורי את המבחן מן הסוג הראשון. חזק ברגע האמת, רוכב על גלי בטחון עצמי, כושר גבוה ותחושת מסוגלות, בדרך אל ההצלחה – ניצבו בפניי השאלות: כמה עמוק אתה יכול “לחפור” בכדי לממש את השיא החדש? האם יש בך את הסגולות הנדרשות למימוש המטרה? האם תתמיד בקצב ולא תיפול? האם תמצא בתוכך כוחות נפש נוספים, כדי להתגבר על כאב ומכשול, כדי לחגוג בהנפת ידיים ובחיבוקים את מתק הניצחון?
במרתונים הקודמים נדמו השאלות הללו בעיניי כתמציתו של מבחן אולטימטיבי, אליו נדרש הרץ, בסיכומם של האימונים המפרכים.
והנה, הפעם, בכביש המתפתל משפך הירדן למבואות הדרומיים של טבריה – אשר נדמה שאינו נגמר – ניצב בפניי המבחן האחר, שעד כה לא הכרתי. שכן הפעם, לא על גלי הצלחה אופוריים רכבתי, אלא על משענת רופסת של בטחון עצמי מתערער; לא על כושר גבוה ועל תחושת מסוגלות נסמכתי, אלא על הפנמה הדרגתית שחששותיי מתאמתים: הפגיעה במוכנות במהלך השבועות האחרונים ניכרת ונותנת אותותיה המוחשיים, בקושי ומכאוב. הנהו רגע האמת, אך שוב אינני חזק. בעיקר, לא אל אופוריית השיא האישי או אל תהילת הניצחון דהרתי, אלא אל אי-הצלחה שהולכת ומתקבעת עם כל שנייה נוספת שחולפת על מצג השעון החשמלי – אי הצלחה שאין לי עוד את היכולת לשנות.
כאן ניצבתי בפניו, בפני מבחנו השני של הרץ למרחקים. מבחן מוזר הוא זה, שכן השאלות בו הן אותן השאלות ממש, אלא שהקשרן שונה כל כך, וההקשר הוא שחורט בהן משמעות אחרת. זו תמציתו של המבחן: כמה עמוק אתה יכול “לחפור” (כשאין ולא יהיה היום שיא)? האם יש בך את הסגולות הנדרשות (גם כשהמטרה אינה עוד בהישג יד)? האם תתמיד בקצב עד הסוף (ואם לא ממש בקצב, אז לפחות במאמץ, ב- fight)? האם תמצא בתוכך כוחות נפש נוספים, כדי להתגבר על כאב ומכשול, גם כאשר לא צפויה הנפת ידיים, ולא תהילה, וכאשר לא תטעם דבר זולת מלח יזע ודמעות? כיצד תיענה לאתגר, בהיעדר תמריץ הניצחון?
זהו סיכום מרתון טבריה 2008 שלי, חברים:
היכולת להשיב לשאלות הללו, לצלוח את המבחן מן הסוג השני, היא שמבדילה בין אי-הצלחה מובהקת (כפי שהיתה כאן, לפי כל קנה מידה אובייקטיבי) לבין כישלון (כתחושה פנימית סובייקטיבית). היכולת להשיב לשאלות הללו, לחרוק שיניים ולהתעקש לדחוף קדימה אל עבר קו הסיום, עד כדי ריקון מוחלט של מאגרי הכח הנפשי (עוד יותר מהפיסי) – היא שמאפשרת לי לסכם, בכל זאת במידה של סיפוק וגאווה, את המרתון הראשון – הבלתי-נמנע – שבו לא הצלחתי לעמוד במטרות שהצבתי ולא הצלחתי לשפר את השיא האישי.
איך שרים הסטונס? You Can’t Always Get What You Want.
אוגוסט 2007 – התחלות צנועות
סיפורו של המרתון הזה בנקודת התחלה פחות מוכרת, מלאת ספקות. כאשר סיכמתי את חווייתי המוצלחת במרתון ברלין 2005, לא שיערתי שיעברו שנתיים ועוד שלושה חודשים, עד שאתייצב למרתון הבא. על טבריה 2006 ויתרתי משום שהגוף לא הספיק להתאושש. משם פניתי לאתגר שונה ומרתק, על המסלול. בפגרת הקיץ הייתי מוכן להתחיל במסע לקראת טבריה 2007.
ואז באה מלחמה.
תהליך החזרה היה קשה. לא הפסקתי לרוץ, אבל אם נודה על האמת, הפסקתי להתאמן. הראש והלב היו במקומות אחרים. דורון המקסים שלנו נולד בפברואר. באפריל העברתי עוד חודש בלי ריצה, במילואים. הזמן חלף ושכחתי כבר מתי היתה הפעם האחרונה שבה ביצעתי אימון איכות קשה. מדי פעם קפצתי לאיזו תחרות (חצי מרתון ירושלים, כפ”ס, פייסר ברעננה, מירוץ לילה לבן), אבל הייתי במקום אחר. נדרש השלב הראשון, של חזרה לפסים.
בקיץ החלטתי שמתחילים.
ההתחלות היו אם כן צנועות. מרתון טבריה סומן מלכתחילה למטרה מקדמית זו בלבד – “לחזור לעניינים”, להיכנס מחדש לשגרת אימונים, להסיר חלודה, לחזור לרמה בסיסית גבוהה, גם להשתתף סוף סוף בכינוס החשוב ביותר של רצי הארוכות בישראל. קיוויתי לאפשרות ל – sub 2:40 כסממן של אותה “חזרה לעניינים”, כנקודת התחלה מחודשת שממנה אוכל לכוון להמשך. שום דבר הרי אינו מובן מאליו.
בנקודת הזמן הזו, מצאתי את עצמי מוקף בחברים. החברותא הנפלאה של “מועדון ארוחת הבוקר” על שלוחותיו, החברים הקרובים לריצות הבוקר בירושלים, מתאמני רפי וישניצר (ומעל כולם רפי בעצמו, שכרגיל תמך ועזר בדרך שלא ניתן לתאר, בכל צעד שבדרך), “חבורת גיסר” שהזמין אותי להצטרף ולהכיר נופים ומסלולים חדשים, מתוכננים בקפידה.
וגולן. גולן הוא חבר ותיק עוד מתקופת השירות הסדיר. הקשר התחדש בתחרויות ריצה בשנים האחרונות. הפעם, גולן חבר אליי והפך לשותף הנאמן ביותר, מתחילת הדרך ועד סופה. גם הוא חזר אחרי תקופה הססנית ולא ברורה, שבה הקדיש עצמו לנושאים חשובים יותר. גם הוא חיפש “לחזור לתמונה”. בחודשים האחרונים, היינו שם אחד בשביל השני. יחד טחנו ארוכות (תחילה בחום המעיק ואחר כך בקור המקפיא), יחד “ספרנו ניקוד” בפארק, בחימום שלפני הטמפו (והמבין יבין), יחד שמענו ספרינגסטין, יחד גנבנו וופל אמריקאי מתובל באנדורפינים בבוקר גשום של שחיתות, לאחר עוד ריצה ארוכה (פלוס טיפ בלתי-סביר למלצרית). יחד חלמנו בהיסוס.
צעדנו יחד לקראת האתגרים שבדרך, וקיווינו שיוחאי יצליח לפנות זמן, להצטרף ולהשלים שלישיה (עוד נחזור אל יוחאי, אל תדאגו).
יוחאי
גולן, אח יקר, המרתון הזה היה נראה אחרת לגמרי, אם לא אתה.
עכשיו, אם הייתם אומרים לי באוגוסט: “2:38:34 ברוח”, הייתי חותם בלי היסוס.
אבל זהו, שכבר מזמן לא אוגוסט…
אוקטובר – נובמבר – Boom, Like That!
אני מביט בדיעבד אל יומן האימונים, מנסה לשחזר ולהבין, נעזר בחוכמה שלאחר מעשה.
תחילת התקופה הגיונית לחלוטין. החל מה – 12 לאוגוסט, רצף שבועות של 118 ק”מ, 120 ק”מ 56 ק”מ (חופשה משפחתית באילת), 132 ק”מ, 100 ק”מ ו – 125 ק”מ. עד כאן הגענו ל – 22 לספטמבר, אז גם בוצעה ריצת ה – 30 הראשונה. שום דבר כאן לא הירואי או דרסטי או מיוחד. בניית בסיס סולידית, עם הרבה ריצות בתנאי שטח – יער הקדושים, נווה שלום, הואדי הישן וכו’. הרבה ריצות פרוגרשן, ריצות טמפו שבקושי מגיעות לקצבים של 3:45 עד 3:50 (אם בכלל). מעט עבודה על המסלול, עם “הרכבת”, בקצבים בהחלט מתונים ולא מאומצים.
לאחר לבנת האימון המקדמית הזו החלה התחושה להשתפר והגיעה עליית מדרגה מסוימת: 103, 141, 142 בשבועות הבאים. הריצות הארוכות היו טובות מאד כבר בשלב הזה, כלומר, עבורי, מהירות מבעבר (דב קרמר מטיף וגולן המ”מ לוחץ קדימה. תגיד, זה באמת היה 3:43 לקילומטר? אפשר להרגיע?). החל מה – 14 לאוקטובר, התוצאות כבר מורגשות. בלוק של ארבעה שבועות עם 116, 161, 152 ו – 126 ק”מ שבועיים, בהתאמה. הבלוק הזה כלל חלק מהאימונים החזקים ביותר שביצעתי אי פעם: ריצת סולו על המסלול בגבעת רם ב – 35:00 (כתחליף למירוץ חולון), סדרה של ריצות טמפו חזקות, ריצות ארוכות שתמיד הסתיימו בקצבים של פחות מארבע דקות לקילומטר (לעתים הרבה פחות), ריצת טמפו מדהימה של 16 ק”מ בואדי הישן (שבה ה – 12 האחרונים היו מהירים משמעותית מריצת ה – 12 החזקה ביותר בעבר), אימוני חזרות חזקים מאד (4* 3,000 עם הרכבת על המסלול, ו – 6* 2000 עם יוחאי החוזר לכושרו הטוב, בגן סאקר), ואימון השיא, יחד עם ניר אילן, בואדי הישן (40:52 ללג, ממוצע של 3:30 דקות לקילומטר. ביומן האימונים שלי רשום: No joke, עד כדי כך הפתעתי את עצמי). הריצות הארוכות (בדר”כ 36 ק”מ) בקצב מתגבר ממשיכות להיות פשוט טובות ופחות קשות מבעבר. בכל התקופה הזו הרגשתי בלתי פגיע, כאילו אני בעיצומה של קפיצת מדרגה מדהימה שתביא אותי לשיא חדש, ומשמעותי, בטבריה. מפחד ההיבריס לא אזכיר את הספרות עליהן דובר, בלחש, בשיחות עם יודעי סוד…
בדיעבד, אין ספק שהאופוריה הזו היתה מוקדמת מדי. 10 שבועות לפני המרתון, התהליך צריך היה להתחיל, לא להבשיל. וזו כנראה היתה הבעיה.
נובמבר – עונת המירוצים:
בתאריך ה – 11 לנובמבר יצאתי לשירות מילואים של שבוע (אימון ברמה”ג). יומן האימונים מלמד שכאן נחתמה (לא באופן מכוון) נקודת ציון, של סוף האימונים המשובחים. ומצד שני, הגיע המעבר אל שלב מיצוי התוצאות. בזמן אמת לא הבנתי זאת כך כמובן. חשבתי (ותכננתי) להיכנס מכאן לתקופת האימונים המשמעותית והקובעת, מוכן להגברת העומסים. It wasn’t to be.
משבוע המילואים חזרתי ישירות למירוץ אייל הנהדר. קבעתי שיא אישי של 52:21 דק’, בריצה שבה הרגשתי חזק במיוחד. בשבוע שלאחר המירוץ, הורגשה לראשונה עייפות. אימון של 3*4,000 עם יוחאי על המסלול החל טוב, אבל נקטע בחזרה השלישית. את הקילומטרז’ השבועי קיצרתי (117 ק”מ במקום 160 פלוס) וגם את הארוכה (31 ק”מ בלבד), אבל סיימתי את השבוע עם ריצת שיא נוספת: 27:28 דק’ (מהר מהצפוי ובהרגשה מצוינת) במירוץ תני (הקפת הר איתן). העייפות לא ממש הדאיגה אותי בשלב הזה. ייחסתי אותה לתגובה מאוחרת וזמנית לשבוע המילואים וראיתי בה סממן חולף. בכל זאת, למען הזהירות, הוספתי שני ימי מנוחה לא מתוכננים.
בשבוע האחרון לנובמבר התכוננתי לשבוע של עומס גבוה במיוחד, עומס שיא. במהלך הריצה הכפולה הראשונה לאותו שבוע (יום שני בערב, בקור הירושלמי) החל כאב מוזר ובלתי מוסבר בגב כף הרגל, שהטריד למשך כמה ימים. שוב נדרשו ימי מנוחה לא מתוכננים, כולל ויתור על אימון מהירות. כאן תקפה ההתקררות הראשונה. מעולם לא התייחסתי בכובד ראש להתקררות (מה זו קצת נזלת, נכון?) אבל הפעם הגוף שידר מצוקה, בכל מיני דרכים. “אימון הדגל” עליו הכרזתי – 5-4-3-2-1- בואדי הישן הסתיים בקריסה (למעשה, לא הסתיים כלל). ובכל זאת בשבת היתה שוב ריצה ארוכה מצוינת (בחברת גולן, בני ודניס).
הייתי מודאג. התאכזבתי מכך שאני לא מצליח להגיע לנפח האימונים המתוכנן, חששתי מן הסממן הברור, שהחל כבר כאן, של קושי באימוני המהירות (אימון מסלול של 6 * 2,000 עם יוחאי וניר החל באופן מבטיח: 6:39, 6:38 אבל המשיך בדעיכה מתסכלת ולא מוסברת. שאלתי בקול רם: “מה קרה לי…”).
חצי מרתון בית שאן הלך וקרב. לנוכח החשש מפגיעה בכושר, פניתי לעזרתו של גולן. גולן הוביל אותי לריצת 10 ק”מ אופורית נוספת בפארק הירקון, 35:10 כשהחזרה על 17:12 והסיום בגשם שוטף – אחת מנקודות השיא של התקופה.
הישורת האחרונה לפני בית שאן היתה קשה. היתה תחושה של אגירת כוחות לקראת מאמץ יוצא דופן ומיוחד. היתה אוירה של מבחן חשוב. הכושר הגבוה התבטא היטב בתחרות. לבית שאן זינקתי עם הבטחון, הנחישות והידיעה שאני עומד לקבוע שיא. התנאים האירו לנו פנים, הדבוקה עבדה ביעילות. הסיום הראה 1:13:48 – שיא אישי משמעותי – ורחיצה מחויכת במי הסחנה (תודה לקוביש שהדליק את הדוד).
לא ידעתי זאת אז, אבל אני מבין היום: ההצלחה בבית שאן לא סייעה לריצה בטבריה, אלא פגעה בה.
האם אני מתחרט? ממש לא.
דצמבר – החבילה מתחילה להתפרק
למחרת המירוץ בבית שאן לא הייתי מסוגל לרוץ (ניסיתי, ודידיתי חזרה למכונית). נכון שבריצות הארוכות הקודמות כבר הרגשתי מיחושים בשריר ההאמסטרינג והמפשעה של רגל ימין, אבל זה לא ממש הפריע (או לא מספיק הפריע). עכשיו הכאב בהאמסטרינג מנע ריצה. בבוקר למחרת המירוץ התעוררתי מקורר. שוב חזר הפזמון: “מילא, מה זו כבר התקררות, שגרתי לדצמבר עבור אבא ששני ילדיו חוזרים מהגן”. אבל שני האלמנטים המטרידים האלה: הכאב החולף וחוזר לפרקים ברגל שמאל, וההתקררות, לא עזבו אותי מנקודה זו ואילך (נדמה שהחלמתי מהמחלה בימים שלפני המרתון, אבל בשלב זה היה כבר מאוחר מדי להחזיר את הגלגל לאחור ולהיפטר מהשלכותיה).
קשה לתאר את ההרגשה שמרגע השיא בבית שאן ועד למרתון. ההגדרה המתאימה ביותר היא “ניהול משברים”. לא בטוח שכל ההחלטות שקיבלתי היו נכונות (בעצם, בטוח שלא). אימוני המהירות היו במקרה הטוב חלשים (מבטי אי הבנה ואמפטיה מיוחאי, שבדיוק בזמן הזה התחדד וצבר בטחון) ובמקרה הרע קטסטרופאליים (את חלקם לא הצלחתי בכלל לסיים). שמרתי על נפחי אימון סבירים (143, 118, 120) אבל לא קיבלתי החלטה ברורה ביחס לאסטרטגיית ההחלמה. לוחץ מרפה. חי על חבילות של טישו ועל משחת קירור לשרירים. קובע זמנים סבירים באימוני הטמפו (אמנם רחוקים מן הזמנים שנקבעו באוקטובר), חזק יחסית בארוכות, קורס באימונים על המסלול. לא ישן מספיק. לא ישן מספיק. לא ישן מספיק.
סיימנו את השבוע הרביעי לפני המרתון בריצה ארוכה אחרונה, חזקה מאד מבחינתי, על מסלול המרתון עצמו. בירכתי על ההגעה לטייפר. קיוויתי שהורדת העומס תאפשר להחלים ולהתחזק מחדש.
בעיתוי הזה, יוחאי, וגם גולן, נראו במיטבם. הם שמו כתף מתחת לאלונקה, וסחבו אותי איתם. אתם יודעים מה? גם הפעם, את ההכנה והערבות המשותפת אזכור לטווח הארוך יותר מכל הישג או תוצאה.
“לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים”
ההרגשה הפיסית היתה מטעה, חמקמקה. הפידבק היה כל הזמן דו-משמעי. אבל הבעיה הקשה יותר התבטאה בפן המנטלי. בכל אחד מהמרתונים הקודמים שלי, נכנסתי אל הטייפר עם רוח גב של אימונים מוצלחים וחזקים במיוחד, עם המוג’ו ותחושת ה – invincibility , בידיעה שהתבשיל המהביל הורד מהגז בדיוק ברגע הנכון, ונותר רק להתענג על טעמיו.
לא הפעם. הפעם הרגשתי סחוט, מותש, מלא בספקות. ניסיתי להיאחז בנקודות האופטימיות, להישאר מפוקס ומחובר, אבל מבחני הביניים שנותרו רמזו על ירידה בכושר (מבלי לספק תשובה ברורה וחד-משמעית: ריצות הטמפו נותרו סבירות לחלוטין, גם ביחס ליוחאי ולגולן, לעומת חוסר יכולת מוחלטת להתמודד עם קצבים מהירים יותר).
אני מודה: רציתי כבר להיות אחרי המרתון. יצאתי לריצות שנותרו עם פחות התלהבות, עם יותר רגשי אשמה כלפי המשפחה ועל אבדן השבתות. שבועיים לפני המרתון איננו הזמן המתאים להרהורי כפירה.
פניתי לעצת המומחים: אל יוחאי, אל יורם, אל רפי כמובן. כולם למודי נסיון. כולם רציונאליים ובעלי כושר ניתוח. מה אתם אומרים? מהן המסקנות לגבי הקצב? על 2:32 מזמן כבר הפסקתי לחשוב, השאלה כעת היתה אם התכנית של 3:40 לק”מ, המותירה סיכוי לשיא אישי ביום טוב (בתסריט האופטימי), יחד עם יוחאי וגולן, רלוונטית לנוכח מה שעברתי בשבועות האחרונים. כל השלושה תמכו באינסטינקט שלי: אל תוותר מראש. סבלת מחלה, לא בטוח שהכושר ירד. במהלך המירוץ (בשלבי ההתחלה) תדע. בשביל הרגע הזה עבדת. Put it on the line.
נסעתי לטבריה, עם יותר סימני שאלה מסימני קריאה.
המירוץ:
בשעה 5:45 הסטנו את הוילון בחדר המלון וראינו את הכנרת וגליה קוצפים. סימן מבשר רעות. ניסיתי לשווא להתבדח: הרי הדגלים בלובי עומדים. אבל היה ברור: הרוחות המזרחיות המסורתיות מתכוונות להתעלל ברצי המרתון גם השנה. בשיחה מהירה עם גולן ויוחאי, בארוחת הבוקר, סיכמנו שנפתח לפי הרגשה, לא נתעקש על הקצב, נחכה לראות מה מצב הרוח בגדה המזרחית. אמרנו גם ש – 2:36 היא יופי של תוצאה ליום כזה.
יצאנו לדרך. 18:31 לחמישה הראשונים, כשהספליטס לא ממש עקביים. מאחורינו בשלב הזה “דבוקת נילי”: עמרי הולצמן, נילי אברמסקי, גלעד דוליצקי, ירון כהן ודניס (אותו הכרתי מריצה ארוכה משותפת). עד הפניה למעגן, התאפיינה הריצה בנסיונות שלנו (יוחאי, גולן ואני) להגביר קצת את הקצב (לא מתוך עקרון, אלא מתוך רצון לדבוק בתכנית המקורית שלנו), כאשר כל פעם מחדש עמרי מושך את הדבוקה בחזרה אלינו (זה קרה 3-4 פעמים להערכתי). יוחאי מסנן: “הרבה אנשים יושבים עלינו” (הוא לא התכוון לנילי ולעמרי). בק”מ התשיעי הרוח היכתה ישירות בפנים, היה תורי להוביל. עברתי קדימה אבל לא יכולתי למשוך מהר מספיק. בשלב הזה, ברור היה לי שאין טעם להמשיך במשחק זה של חתול ועכבר, ושהדבר הנכון מבחינתי הוא להישאר לעת עתה עם הדבוקה. גולן ויוחאי שיתפו פעולה. 10 ק”מ חלפו ב – 37:00, לא איטי בהרבה מהתכנית המקורית, אבל עבורי, ללא הרגשת ה”שיוט” המצופה והנדרשת בשלב כה מוקדם במירוץ.
אחרי הפניה למעגן, עמרי ויוחאי עשו את רוב העבודה בהובלת הדבוקה מול הרוח, כשאני וגולן מנסים אבל מתקשים לעזור. זאת אומרת שבכל פעם שבאנו לעזור, הקצב ירד, עד שעמרי ויוחאי עברו שוב קדימה. בק”מ 17 ו – 18 הרגשתי לראשונה קושי להישאר עם הדבוקה. אמרתי לעצמי שזה אחד מאותם המשברים החולפים במרתון, ושבנקודת הסיבוב הכל ישתפר. ההחלטה להישאר עם הדבוקה עד לנקודת הסיבוב היתה מן הסתם ההחלטה הנכונה ביותר במרתון הזה, עבור שלושתנו.
הסתובבנו ב – 1:18:42 (1:42 איטי מהתכנית המקורית). ידענו שזה השלב שבו מתחיל המירוץ. יוחאי לא חיכה וברח קדימה. לא היה לי סיכוי ללכת איתו – לא ביום הזה – אז זרקתי לו צעקת עידוד. יוחאי נראה חסר מאמץ (וסבלני בעל כורחו) והכין את עצמו לחצי שני מזהיר (1:17:23) כדי לסיים בשנה השניה ברציפות רביעי בין הישראלים. אני וגולן נשארנו עם הדילמה. עם יוחאי לא יכולנו ללכת, אבל יותר ויותר, הרגשנו (בעיקר הרגשתי) לא נוח בדבוקה. פסיכולוגית, הכושר צריך היה לבוא כאן לידי ביטוי. עברתי קדימה, האצתי קצת את הצעדים, קראתי לגולן ובקשתי שננסה להגביר. למרות שבקילומטרים הבאים חזרתי להרגיש טוב ובטוח בעצמי (חלפו מחשבות על סיום בפחות מ – 2:37, עם הגברת קצב מסוימת), בפועל לא הצלחתי להתמיד בקצב מהיר יותר. 500-700 מטר היינו מתרחקים מהדבוקה, אבל כעבור שתי דקות נוספות עמרי היה חוזר אלינו. כך היה עד לק”מ ה – 28. ואז זה קרה.
פתאום שמתי לב שלא רק שעברתי לסוף הדבוקה, אלא שאני מתחיל להתנתק ממנה. בהתחלה שלושה מטרים, ואז עוד שלושה, ואז עמרי, שעצר לרגע, חולף על פניי ומנסה לעודד, ואז עוד עשרה, עוד עשרים. I’ve been distanced. בק”מ ה – 40 אני כבר 50-60 מטר מאחור, רואה את גולן מסובב את ראשו לאחור כמה פעמים בניסיון לחפש אותי ולהבין מה קרה.
האם כך זה נגמר? כל החודשים האלה בשביל לוותר כך?
הגעתי לפניה בצומת מעגן, בהבנה שלא רק שלא יהיה כאן שיא אישי עבורי, אלא שגם המטרות האחרות של המירוץ לא תוגשמנה, בהבנה שזה עומד להיות המרתון הקשה ביותר שעברתי, בהבנה שאני ניצב כעת בפני מבחן מסוג אחר, מבחן שטרם עברתי. השדים אירגנו בוחן פתע. והשאלה הראשונה היתה – מה עושים עם הפער הזה שביני לבין הדבוקה?
זהבה (שמואלי) היתה שם, בנקודת הפנייה. זה היה אולי הרגע החשוב ביותר במרתון הזה. זהבה הנפלאה, שתמיד יש בה רק פירגון ושמחה, שתמיד מלאה ברצון אמיתי לעזור ככל שהיא יכולה. במשפט וחצי של עידוד זהבה הוציאה אותי מהמשבר ודרשה ממני להתרכז, ולעבוד. מכאן ועד לסיום, בתור מי שהוטל עליה ללוות את מובילת הנשים, זהבה עזרה לי פעם אחר פעם בזריקת עידוד, בהערה קטנה שעזרה לא להתייאש ולהתרכז. את שני הקילומטרים שבין מעגן לצמח העברתי בהגברת קצב נחושה, עקפתי את דניס שנשר מהדבוקה, הגעתי אל נילי, עמרי וירון. נתתי קריאת עידוד לנילי (שלדעתי בשלב הזה עברה להוביל את מירוץ הנשים), והמשכתי קדימה. את עשרת הקילומטרים האחרונים, אעשה לבדי.
את נקודת ה – 30 ק”מ עברתי ב – 1:52:08 (37:00, 37:30, 37:38) – לא נורא בהתחשב בתנאים. את נקודת ה – 32 ק”מ עברתי ב – 1:59:24 (לדעתי הק”מ בין ה – 31 ל – 32 מדוד קצר, ובין ה – 32 ל – 33 ארוך). עשרת האחרונים (עד סימון ה – 42) יחלפו ב – 38:27 – בהחלט לא מזהיר. רצתי יותר על 3:51 (מדי פעם לאט יותר) מאשר על 3:47. ובכל זאת, עקפתי רצים שנשברו בדרך. שמרתי באופן יחסי על הפער עד לגולן וגלעד שברחו קדימה, מבלי שהיתה לי היכולת לצמצם. דיברתי אל עצמי, שרתי אל עצמי, התרכזתי כל פעם רק ברץ הבא במעלה הכביש וחשבתי על ההגעה אל סימון הקילומטר הבא. שבעה קילומטר לסוף, שישה קילומטר לסוף, חמישה – כל פעם זה נשמע המון, אבל קצת, קצת פחות. החלטתי “להמציא” מטרת נסיגה של פחות מ – 2:39 (כאמור, מראש הגדרתי 2:37 כמטרת הנסיגה, אבל הייתי חייב להתמקד במטרה כלשהי כדי לשמור על הקצב).
בשלבים האלה זכיתי להערות מדויקות ומחזקות גם מעמית נאמן היקר, ואני מאד מודה לו על כך.
אמיתי אברמסון הציע מים, בשאלה, ו(לא) קיבל תשובה, של נהמה ניאנדרטלית לא ברורה. לראשונה במרתון, שלפתי בייאוש את הג’ל השלישי (שעד כה תמיד נישא עימי עד לקו הסיום), מפנטז על “אפקט פופאי” בדיוני (למען הסר ספק, זה לא עבד).
בקילומטר ה – 40, שוב בעידודה של זהבה, מצאתי הילוך נוסף ואחרון, כדי לחזור, עד לסיום, לקצב של 3:41. עמרי הולצמן, שקיבל רשות לסיים מהר, חלף על פני בטיסה.
סיימתי תשוש לחלוטין, ב – 2:38:34, שמיני בין הישראלים. הצטרפתי לחיבוק עם יוחאי וגולן המדהימים (מאוחר יותר נלמד שיחד זכינו בפרס הקבוצתי).
חיפשתי מזור לכאב.
קיבלתי מסאז’.
נידבתי דגימת דם (לצרכי מחקר).
נשענתי על בני.
הודיתי לרפי.
עליתי לחדר.
התפרקתי.
הייתי עצוב, אבל שמחתי
כל כך שמחתי.
סיפוק אדיר ומרגש על סיום של מרתון, על סיום של תקופה.
אי-הצלחה. אבל לא כישלון.
הלקחים:
על כל כך הרבה דברים אני חושב. מה הייתי יכול – או צריך – לעשות אחרת? ואולי לא הייתי יכול/צריך?
ובכל זאת, שלושה לקחים/הירהורים:
1. התזמון הוא הכל – אם הייתי מזנק לטבריה במצב של הזינוק לבית שאן, אני משוכנע שהייתי מרגיש אחרת ורץ מהר הרבה יותר אותו הרץ התחרה בשני המירוצים האלה, אבל ברמת יכולת ובטחון עצמי שונה לחלוטין. את הלקח אני גוזר לא רק מהתוצאה בפעם הזו (כאנקדוטה חד-פעמית) אלא גם על יסוד השוואה לשלושת המרתונים הקודמים, המוצלחים הרבה יותר. וזהו הלקח: אין להתחיל אימוני איכות של ממש עד שנים-עשר שבועות לפני המרתון. נקודה. לבנות בסיס – כן. לרוץ הרבה – כן (כולל ריצות ארוכות וריצות טמפו יסית קלות). אבל 5-6 שבועות מספיקים כדי להיכנס לכושר מאוד גבוה. 3 שבועות נוספים נדרשים לליטוש וחידוד. ולאר מכן, זה בדיוק העיתוי הנכון להיכנס לטייפר. התחלת אימון מוקדמת מדי פשוט מזיקה.
2. חצי מרתון כהכנה למרתון – נקודה למחשבה – אני לא משוכנע שקביעת שיא בחצי מרתון ארבעה שבועות לפני מרתון-מטרה היא אסטרטגיה נכונה. אני יודע שרבים מותיקי בית שאן- טבריה יעידו אחרת, אבל אני נאחז באילנות גבוהים, כמו מאמן העלית רנאטו קאנובה, שטוען בשכנוע רב ובאופן מנומק את מה שאני מעלה כאן כהירהור. יתכן שנכון יותר לרוץ את חצי מרתון בית שאן לא כמירוץ מטרה, אלא כמירוץ הכנה ייעודי, רובו בקצב המרתון, עם הגברה לקראת סופו, ככלי אימוני לבניית בטחון בקצב המרתון. אני לא נחרץ בטענה הזו. היא דורשת ניתוח ומחשבה. יחד עם זאת, קשה לי להתחמק מן המחשבה שהמאמץ הקיצוני בבית שאן היה בעוריי, כסוג של מיצוי קודם זמנו.
3. ניהול משברים או התאוששות – גם בנקודה הזו אינני בטוח. קל לכתוב. בזמן אמת קשה מאוד ליישם. אני שואל את עצמי מה נכון לעשות כאשר מחלה או כאב שאיננו דרסטי תוקף בשיא תקופת האימונים. האם נכון לעשות הפסקה חדה, למספר ימים ככל שיידרש, כדי להחלים באופן שלם ומוחלט (ככל הניתן), או שיש לנהוג לפי “ניהול משברים” (כלומר, להמשיך להתאמן, ככל הניתן, תוך התחשבות גם בפציעה ובהחלמה). במלים אחרות, האם היה נכון מבחינתי לעצור לשבוע כאשר הופיעו הכאבים והמחלה? התשובה הכנה היא שאינני יודע. אני מסופק אם אנהג אחרת בפעם הבאה. בטוח שאשתדל לישון יותר.
התודות:
מעל כולם, ליעלה, אריאל ודורון המדהימים שלי, שנאלצו לוותר קצת יותר מדי על אבא בתקופה האחרונה, אבל תמיד אהבו ותמכו. אוהב אתכם יותר משתוכלו להבין.
תקציר הפרק הבא:
נכון שהייתם מתים לדעת? וואלה, גם אני.
