בקילומטר ה-36 במרתון ברלין של שנה שעברה ראיתי לפניי קבוצת דנים ענקיים וגרמנים שמתחילה להאיץ אל קו הסיום. אני, שירשתי את קומתו הנמוכה של סבי
(שנרדף על ידי חלק מסביהם), החלטתי שזה הזמן לתת להם בראש. זה הספיק למשך קילומטר וקצת. בתחנת המים הקרובה גיליתי שהתאומים שלי נעולים. היורגנים נעלמו קדימה.
אני תמיד נוהג ללהג על כך שאני רץ למרות הכל. נטול כל מידות גופניות ראויות שעשויות להביא לתוצאות. בכל ריצה אני מבקש מהגוף הזה שיעשה עוד קצת. אז כעת, כשהגוף אמר את דברו והושבת, זה הזמן לקשקש על ריצה, בבחינת סיפור שכל כישלון היה שווה את הכאב.
שורה של מצקצקי לשון עומדת לפניי (או כך לפחות אני מדמיין את זה) ובפיהם ההוכחה לנבואתם שלא זכתה לקשב: "אמרנו לך שזה לא ייגמר טוב", "ידעת שיש לך מגבלות ובכל זאת…", "תמיד מגזים". בינתיים אני טורח לשחרר לכל עבר הצהרות חסרות כיסוי על התחייבותי להישמר יותר בעתיד לבוא.
קורט קוביין (זצ"ל) אימץ משפט מתוך שירו של ניל יאנג: "It's better to burn out than to fade away" וקפץ את קפיצת חייו / מותו. המשפט הזה די קולע למקום שבו אני והריצה נפגשים. היה שווה את זה – הכאבים, הניתוח, הרגל שמסרבת לחזור לתפקוד מלא. כן. בהחלט. מתגעגע!
אני מכיר כמה רצים שהגעגוע שלהם למה שהיה מחובר להישגים מרשימים. כנראה שעבורם המבט לאחור צורב יותר. אני לא חמוש במבט אל זיכרונות צבעוניים. אני, הישגיי (אם אפשר לקרוא לזה ככה) נחפרים בכפית. אין לי עבר של ריצה להיתלות בו ויש בי מידה של גיחוך כלפי מי שמתעקש לחטט במה שהיה במקום במה שהוא. אולי אחזור לרוץ, אולי לא. אולי אנסה לטפס במרתון נוסף לכיוון הפאקינג סאב 3, אולי לא. נו, טוב. יש עוד כמה דרכים ליישום המוטו שניל יאנג הטיב לנסח.
בינתיים, מכוחו של הרגל, אני שוחה את עצמי לדעת. כל יום, באותה אדיקות מיסיונרית, אני מתייצב בבריכה, נחוש להתיש את השרירים כמו שלא הצלחתי יום קודם לכן. חזרתי לאותו ספורט שאבי האמין שבכוחו לחלץ אותי מתוך חליפת גופי שתמיד כל מחלה אפשרית דבק בה בילדותי. שנאתי את השחייה ובעקבותיה ספורט לסוגיו (עד היום לא מתעניין בספורט).
כשאני נשאל למה התחלתי עם הריצה (ותיקי מכריי לא מעכלים את זה עד היום), אני נוהג לומר שבסך הכל רציתי להחליף התמכרות הורגת (סיגריות) בהתמכרות בריאה. אין לי מה להוסיף מעבר לזה. האמת, לא יודע. לא יודע איך זה התפתח והגיע עד לאותו יום שבו החום של ריצות הקיץ התחלף בקרירות חדר הניתוחים. אני, שתמיד הבטתי בזלזול כלפי מי שמשקיע את מיטב מרצו בהבלים של טיפוח והאדרת הגוף.
להבנתי, הריצה היא לא מקום של 'המטפחים' ו'המפארים', כי אם מקומם של המסגפים. עוד ועוד עבודה קשה והחמרה עם הגוף עד לאותו מקום שבו תפנים עמוק יותר את מגבלותיך ותחיה איתן בטוב. זה המקום שחיבר אותי למועדון ארוחת הבוקר. אני התחייבתי לקחת על עצמי עוד מידות שונות של קושי, ומובילי המועדון (דאז) התחייבו לסבול גם עקומי רגליים שכמותי. התחברתי לרצים נוספים למרות שעבורי הריצה היא בעיקר הזדמנות להתחבר לעצמי. מקווה להתראות בעוד כמה חודשים, עדיף עם ריאות מחרחרות ממאמץ ומילים שקשה להשמיע.
טוב, זה היה אמור להיות סוג של פוסט על מרתון ברלין. אבל, לעזאזל, מה כבר אפשר לכתוב על ריצת מרתון? קמתי בבוקר, לבשתי בגדי ריצה, העמסתי טונה של התרגשות, רצתי, כאבתי, סיימתי. היה אחלה.
