איך מסכמים את הריצה הכי טובה אותה חווית עד היום ,ריצה שהיא למעשה סיכום של דרך ארוכה, דרך משמעותית, במהלכה אתה מגלה את עצמך את היכולות שלך?
איך מסבירים במילים את ההתרגשות האדירה הזו ,כזו שעוטפת אותך עד צוואר, כזו שחווים רק ביריית הזינוק לדבר האמיתי והעוצמתי כל כך לו ציפית וייחלת ,עליו חלמת וחשבת?
ואת רגעי השיא והמשבר במהלכה של ריצה ואלה שלאחריה, את השעות הראשונות לאחר החזרה לדירה, רגעים של "נפילת אסימון" בהם אתה מבין את גודלו של היום.
קצת לפני החוויה, בקצרה, אירועים משמעותיים (לא רוצה להשתמש במונח הפומפוזי אבני דרך) ולמעשה היו הבסיס להפיכת האירוע לכזה שלא ישכח.
הדרך לפריז עוברת בטבריה וירושלים:
ינואר 2014 – טבריה
את טבריה הראשון שלי (ובמועדון אליו הצטרפתי חודשיים לפני) אני מסיים בשיא אישי ועם הרבה רעב לעוד.
רעב לחגיגה, רצון לחוות עוד את הכול מהכול, אבל בעיקר את הביחד של המועדון ,זה שמתאמן ביחד, מפרגן, מדרבן ותומך ,זה שדוחף אותך למצות את הפוטנציאל שבך לאורכה של דרך עם הרבה חוכמה וניסיון.
מרץ 2014 – ירושלים
המרתון היפה שיש, בעיר היפה שיש.
לרוץ (כפייסר) בעיר בה גדלת ,לרוץ מחדש רגעים וזיכרונות, הופך אותו למרתון המרגש שיש.
כאב חד בבטן התחתונה, כזה שכבר לא ניתן להתעלם ממנו ,ליווה אותי כמעט לכל אורכה של החגיגה, הבקע שעד המרתון ידעתי על קיומו, אך בחרתי להתעלם ממנו,מאותת באופן ברור "אני כאן".
בקיץ אני עובר "תיקון", כזה שגורר חודשיים של "מנוחה", חודשיים ללא ריצה ,חודשיים של "לטפס על הקירות", חודשיים של מחשבות.
ספטמבר 2014 – אתר מועדון ארוחת הבוקר
השרשור של טבריה באוויר, ואני רק מתחיל לגשש את דרכי חזרה.
רוצה לשפר, רוצה למצות פוטנציאל, בינואר לטבריה לא אהיה מוכן.
"אנגליה הקימה את לונדון עבור עצמה. צרפת הקימה את פריז עבור כל העולם"
החלופה לטבריה הוא מרתון אביב, כזה שאוכל להגיע אליו אחרי שעברתי תקופת אימונים מלאה, משמעותית, כזו שעוד לא התנסיתי בה, כזו שאמורה להביא אותי למרתון בשיא היכולת, ממוקד, חזק.
עוד במהלך ימי ההחלמה מהניתוח אני גולש ומשווה בין האופציות – לונדון, וינה, רוטרדם, רומא; כולם מדהימים ,כולם ראויים .
קריאה של פוסט של נחשון (Jazz is Paris) וההחלטה הופכת לקלה, לא צריך להיות פילנטרופ שמגייס סכומים, פשוט נרשמים ומתחילים.
Once יש מרתון מטרה אני מגדיר לעצמי הישג נדרש, שיא אישי בתצורת סאב 3:10 ויאללה חופרים.
תקופת האימונים:
"everything counts in large amounts" – תקופת הבסיס
עד לתקופת האימונים לפריז, לא באמת הספקתי להתאמן מחזור שלם למרתון כמו שנהוג במועדון – 4 תת מחזורי אימון עם קילומטרז גבוה, כאשר בכל שבוע שלושה אימוני ליבה – ארוכה, טמפו ואינטרוולים .בין אימון איכות למשנהו ריצות שחרור קלות אפילו קלות מאוד .
בהכנות למרתונים שעשיתי טרם הצטרפותי למועדון הקילומטרז השבועי היה בין 70 ל-80 ק"מ בשבועות השיא ואימוני האיכות היו טמפו וארוכות (כל ארוכה למעשה היתה ריצת טמפו מתמשכת), ללא אינטרוולים.
בניגוד לחששות הגוף הרגליים "הגיבו טוב" לקילומטרז השבועי שגדל באופן משמעותי אבל בהדרגה ע"ב ריצות בקצב קל ונוח.
Timing is everything:
בשני המחזורים הראשונים של התכנית לפריז רוב האימונים הרגישו טוב. לאימוני האיכות הגעתי רענן, הרגשתי שאני מתחזק ומשתפר מאימון לאימון ,משבוע לשבוע .
ההתקדמות בשבועות הראשונים של תכנית האימונים הייתה מהירה. מעבר לקילומטרז הגבוה , הקצבים היו מהירים מהקצבים שהייתי מורגל אליהם, הנוחות היחסית באימונים, כולל באימוני האיכות .
"החשש שלי שתגיע לשיא לפני הזמן" אמר נחשון בשיחת "סטטוס" אותה קיימנו ואז בחציו של השבוע ה-6 אחרי חצי מרתון תל אביב ,בשיאו של ה-Peak הגיע המשבר.
אם עד עכשיו הכל "הלך חלק" האימונים זרמו הזמנים השתפרו, פתאום אימונים נתקעים, פתאום קושי לסיים.
חושש ממה שהזהיר אותי כל הזמן נחשון – הגעה לשיא שלא בזמן, עייף ,מאבד מהביטחון מאבד מהשקט .
"זה בסדר אתה בשיא העומס הכל קופץ החוצה ועדיין מייצר אימון, את התחושה הנוחה תקבל בטייפר", אני מקבל את זריקת העידוד הקבועה מגיסר וממשיך הלאה.
חצי מרתון ירושלים:
שוב אותו אירוע, שוב כפייסר באירוע הריצה היפה והמרגש שיש בארץ.
בדרך חברון אני מרגיש את ההמסטרינג ברגל ימין נתפס תוך כדי ריצה.
מטפל, הלאה שבוע אחרון של ה-Peak והטייפר מגיע .
טייפר:
"בוא נלך על הצד המציאותי, הריאלי. ההמסטרינג זו צרה, אבל זו צרה שאפשר להתגבר עליה"
שבוע ראשון של טייפר, אחרי 26 בואדי עם הלל ההמסטרינג והתאומים ברגל ימין נעולים, לא יכול לרוץ מטר, שחר מלווה בדאגה, קובי ודני מקשיבים, מייעצים.
דיקור, מס' ימי מנוחה וחזרה לשיגרה הכנות לטיסה.
"סע לשלום, תנשום עמוק, שחרר את הרגליים והראש, רוץ מהלב זה הכל בך".
מיולי האחרון אתה חולם על הרגע הזה.
כל הבקרים, כל הריצות, כל האימונים, כל המחשבות, לקראת האירוע הגדול .
ההתרגשות בשיאה – ההמראה, ההגעה לדירה, האקספו , הנה זה קורה, הנה זה בא.
הציפיה וההתרגשות הן לא רק שלי, הם של המועדון כולו, שנדרך ומוכן יחד איתי על קו הזינוק.
"מחר על קו הזינוק אתה לא מתייצב לבד אלא עם כל הריצות שעברת, שמבטיחות שהאתגר עכשיו בתחום היכולת ,תהיה התרגשות בשני הקילומטרים הראשונים, משם תכנס להרגל המוכר, פשוט תן לריצה לבוא ותהנה מכמה אתה חזק ומוכן"
בקילומטרים האחרונים תגייס את כל הרגעים הקשים באימונים. עברת את כולם בדיוק בשביל לעבור בצורה טובה גם את הסוף הקצר הזה ,הנה סוף סוף זה קורה כמו שחלמת, כמו שציפית, אין לי ספק שזה יהיה מעולה. פריז מדהימה, עשה אותה שלך" .
"Show Time" – קו הזינוק:
"כשתעמוד על קו הזינוק תזכור דבר אחד, יש לך רוח גבית של כולנו ,יש לך את זה ברגליים וזה שווה זהב"
56 אלף רצים בעיקר שותקים, הסדר הוא מופתי, סדרנים חוצצים בין קבוצות של זמני המטרה.
הכמות האדירה של הרצים כלל לא מורגשת, אני מרוכז במטרה, מרוכז בריצה.
תוכנית המרוץ להתחיל בקצב 04:20 – 04:22 עד הק"מ ה-27 ואז להגביר.
גישושים:
יריית הזינוק – מחכה להגיע לקונקורד ומתאכזב לא לפגוש את צהלה והילדים כמו שתכננו ערב לפני.
מדבר לעצמי בקול: "להישאר ממוקד, להישאר מרוכז ,ועל טעויות קצב והיסחפות משלמים בסוף ביוקר". הלאה, ממשיכים.
כיכר הבסטיליה:
שטיח ראשון 21:31 (4:18 לק"מ) קצת יותר מהיר מהמתוכנן ,תחושה של ריחוף, חושב על הדיווח בוואצה ומשתעשע במחשבה מה צהלה אומרת על ההודעות והדיווחים (הפקדתי אצלה את הטלפון) .
מחליט להישאר בקצב הנוכחי עוד חמישה ק"מ נוספים.
יער ונסן:
ה-10 הראשונים תמיד מרגישים נפלא, אני מרגיש שאני רוצה ויכול עוד, אבל עדיין מוקדם מדי להגביר. בשיח עם רץ צרפתי שגם לו זה מרתון חמישי (כולם בפריז) הוא מייעץ לי שלא להתלהב בשלב הזה של הריצה, תוך כדי שהוא מתאר את העליות בהמשך הדרך כ"אוללה".
מרוצה מהעובדה שנשארתי ממושמע ושאני מרגיש מצויין אני מחליט להמשיך בקצב עד נק' ה-15.
נק' ה-15 יער ונסן – ההגברה:
"רוץ חכם וזה הכל, נהל את הריצה ושלוט בה לאורך כל הדרך"
15 ק"מ זה לא הזמן להשתולל, אבל אני מרגיש שאני יכול יותר, מחליט להגביר באופן מבוקר ובמקום להגיע לחצי בזמן של 1:31:00 אני מחליט להגביר ולהגיע ב-1:30:00, קרי לקזז בהדרגה כדקה .
חצי שני – מאני טיים:
חוצה את השטיח בנק' החצי ב- 1:30:06 ,שבע רצון מהקיזוז ועוד יותר מהתחושה הטובה ,רואה כי התקרבתי מאוד לפייסרים של ה-03:00 ומחליט להשאיר אותם בקשר עין, להשאר בקצב שלי, לרוץ על בסיס תחושה פנימית שלי ולא של אחר.
האופוריה בשיאה , מרגיש נהדר, נהנה מהתחושה שאני חזק ומהעבודה שאני שומר על הקצב בקלות יחסית.
כנסיית נוטרדאם:
ק"מ 25, עוברים את כנסיית נוטרדאם, אני עוקף את הפייסר הראשון של ה-3 שעות, "רק עוד 17 ק"מ, כמו ריצה על ציר החשמונאים לצומת לטרון ובחזרה עם עמית דודיק ושי". מסביב מסיבה ,אלפי אנשים, מרגיש נפלא, מרגיש מהיר, מרגיש חזק.
יער בולון:
ק"מ 32, בכניסה ליער בולון כבר מתחיל להרגיש כבד ולא קליל, אבל עדיין מרוכז עדיין מפוקס.
ק"מ 35, הפייסר השני של ה-3 שעות עוקף אותי בחזרה ואני לא מצליח להשיב מלחמה.
מרגיש שהכוחות אוזלים, הרגליים כואבות וכבר אין את תחושת הקלילות, כבר לא נהנה מהדרך, חושב כבר על קו הסיום, מתחיל לחזור על המשפט כי בדיוק בשביל הרגעים האלה התאמנת וצברת את כל הקילומטרז׳ ברגליים, רוץ פשוט תרוץ.
יער בולון – "לפני סיום":
את צהלה והילדים פספסתי בכיכר הקונקורד, מחכה ומצפה לפגוש בהם ביציאה מהיער, הרגליים הופכות לכבדות יותר ,נוקשות.
בדרך רצים שעברו להליכה, או כאלה שפשוט עצרו והורידו נעליים, ואז בין הק"מ ה-41 ל-42 אני רואה קודם את נוגה, אח"כ את צהלה, אורי ועומר עומדים עם הדגלים והשלטים, צועקים ומעודדים .
כמויות האנרגיה שקיבלתי באותו רגע היו אדירות, כתוצאה מכך מצליח להגביר את הקצב, שומע את הכרוז, מסתכל על השעון, עדיין בתחום של ה-2:59, עושה את המרב שניתן, חוצה את קו הסיום 03:00:24 (טוב, אצלי הראה שתי שניות יותר).
סיום:
כזו ריצה רציתי. כזה מרתון שרובו בתחושה של שליטה, אקורד סיום נפלא לתקופה מדהימה שבסיומה אני מצליח לשפר את השיא שלי מטבריה ב-14:53 דק' ,לא מובן מאליו, 9 חודשים אחרי ניתוח, לא לאדם שרק לפני כ-7 שנים שקל 103 ק"ג .
בתקופת ההכנה זכיתי להרבה רגעים קטנים מרוממי נפש ,רגעים של אושר שלא ישכחו לעולם.
מה שהופך את כל הפרויקט של פריז 2015 לפרויקט חווייתי ומעצים לכל החיים.
לאותם רגעים היו שותפים הרבה מאוד חברים ואנשים יקרים מהמועדון וכאלה שאינם רצים מהמועדון.
כאלה שרצים איתך כל בוקר במודיעין בריצות "חסרות תהילה", כאלה המפלסים דרכם מירושלים המושלגת ללוות אותך בריצה ארוכה, או כאלה המתייצבים איתך כשהגוף כואב ולא כל כך מאפשר רק כדי שאני לא ארוץ לבד.
מועדון ארוחת הבוקר הוא מקום שעוטף אותך, מחבק אותך, מלמד אותך ודוחף אותך למצות את הפוטנציאל שבך.
בשנה וחצי במועדון למדתי הרבה. איך לרוץ, איך להתאמן, איך להתחרות.
אבל בעיקר גם זכיתי בחברים יקרים, אנשים מצוינים, שאוהבים לתת, לעזור, לתמוך ולפרגן ,כאלה שיודעים לעמוד לצידך במגוון של רגעים.
לכולם בלי יוצא מהכלל אני רוצה להגיד תודה גדולה!
ספליטים:
5 ק"מ – 21:31
10 ק"מ – 43:06 (21:36)
15 ק"מ – 1:04:32 (21:25)
20 ק"מ – 1:25:30 (20:58)
21.1 – 1:30:06
25 ק"מ –1:46:32 (21:02)
30 ק"מ – 2:07:39 (21:07)
35 ק"מ – 2:29:14 (21:10)
40 ק"מ – 2:50:13 (21:43)
42.2 ק"מ – 03:00:24
