xcvbxc

א. מרתון טבריה עבר. כל מי שריצתו התאימה לציפיותיו יראה עצמו מרוצה. אולי יוסיף משהו לציפיותיו בהמשך השנה/השנים.

רוב הרצים (שהם מסת המשתתפים) טוב להם בעצם העובדה שהם קושרים עצמם לסוג זה של פעילות גופנית וכך בכל העולם. הכוכבים, כמו בשמים, מקשטים את האירוע ומרוחקים מאיתנו. לעתים נוצצים מאד ומקדמים את האירוע לתודעה הבינלאומית, רובם ככולם מקצוענים הפנויים להתאמן פעמיים או יותר בכל יום.

הם חלק ממאגר כשרונות הקשור לסוכנים המובילים אותם לסבב מירוצים בעולם בהסכמים רווחיים. “אבק כוכבים” הוא מושא לקנאה ולשאלה הנצחית – למה אנו רחוקים מהם?

הקנייתים יכולים לרכז קבוצות רצים איכותית (ובאותו יום) למרתון או לחצי המרחק או למירוצי שדה בכמות מדהימה . אני בספק אם מי מהקוראים יכול לחזור על שמותיהם מבלי לעבור על רשימת הספורטאים באתר המתאים.

בקרוב נגיש תוכנית לשלב ראשון בהכנה למרתון אם לאלו שרוצים להשתתף במרתון שני בעונה זו  וגם לאלו שעתידים להשתתף במרתון ראשון השנה.

ב. לא מעט עקבו בהתרגשות אחר הידיעה הנוספת (בעתון של המדינה) מאת משורר החצר על הבאתם האפשרית לארץ של הצעירים הקנייתים.

ארץ הקודש חשובה לא רק ליושביה אלא לכל הדתות והעמים. מזלם שלא באו לפני שנים ספורות, יתכן והיו לוחמים כיום בפאתי עזה אם לא בתוכה (35 ק”מ מביתי) הרי רק לפני שנה, שבטים קנייתים לחמו זה בזה עד זוב דם. לא במקרה, בחלק הקרוי (בעתון) – “למה לא”, היטיב לבטא את דעתו אריק זאבי (אריק מפרט את הסיבות כישראלי ומסביר את המשמעות בהבאת ספורטאים בתחום האישי כדרך עוקפת להשקעה בעיצוב הנוער בארץ, בניגוד לכתב המתחמק מההבדל בין קבוצות כדור מקצועניות המתחרות כנגד קבוצות דומות באירופה לבין ספורט אישי לאומי המתיימר להגיע לרמות בינלאומיות).

לפני שאנו יוצרים דור “סוּפֶּר אולימפי” כדאי לשאול מספר שאלות. ככה, סתם. למשל: כיצד אין בארצנו ספורטאיות ממוצא אתיופי אפילו ברמה בינונית? הרי יש מוכשרות בארץ מוצאן ברמה עולמית.

מדוע כל הצעירים בארץ ממוצא אתיופי לא מגיעים לבגרות ספורטיבית ממשית ובודאי לא לרמה בינלאומית? חדירה לעומק השאלות תעלה בעיות קשות אחרות שקל להתעלם מהם על ידי הדחקה והסתמכות על הזיכרון הקצר של כולנו.

ג. איש תחת גפנו (משל מהחיים): חקלאי רוצה לגדל פרי כלשהו  (ענבים למשל) כדי ליצור כמות ואיכות מהפרי הזה שתתאים גם לשיווק בשוק המקומי וגם לייצוא. מתייעצים ובוחרים בזן הרצוי. בודקים ומתאימים את שטח הקרקע ומכשירים אותו לגידול. מכינים מערכת השקייה מודרנית. מערכת דישון חדישה. קונים ברזל שאינו זול כדי להקים עמודי הדלייה. קונים קילומטרים של חוט ברזל מגֻלוָון (שאינם מחלידים). מזמינים שתילים במשתלה חוקית וטובה ומחכים. כאשר השתילים מוכנים (200 שתיל לדונם),שותלים אותם בקפידה על ידי פועלים (שעולים כסף) לכל שתיל מצרפים מוט דק מברזל (6 מ”מ) או במבוק (צר מאד) ומעטפת מקרטון להגן על השתיל הרך (עולה כסף) שילוו אותו מכאן ובעוד 4 שנים, עד שעיצובו של השתיל בתהליך גידולו יהיה מוכן לבציר אמיתי.

עם כל 20-30 ס”מ בקצב הגידול יש לחבר בעדינות (בחוט פלסטיק דקיק) את הזמורה שנבחרה להוביל את הגפן העתידית לעמוד התומך. זמן ועבודה עולים כסף. כל הסתעפות מיותרת לאורך הגידול עד לגובה של 80 ס”מ יש להוריד (זמן וכסף). בהגיע הזמורה המובילה, החזקה, לגובה חוט הברזל הראשון (1.20 מטר) בהדלייה, יש להתחיל בעיצוב השנה השנייה (כן ,כבר עברה שנה ויותר) וכן הלאה.עד תחילת השנה הרביעית לא ניתן לשווק פרי.לכל זן עיצוב ייחודי. חוקי הדת בישראל לא מאפשרים לשווק פרי אלא בשנה הרביעית (ואוי למי שעוקף זאת). חקלאי ממתין שלוש שנים ומכאן ואילך יש לעצב ולעמול כל שנה מחדש – לזמור, לחבר לחוטים, להשקות, לדשן, להלחם במזיקים מהטבע וגם במזיקים אנושיים כגון גנבים וסוחרים. מקץ שנים אם הוא יצליח בגידול (ובכל שנה), בכמות ובאיכות והשוק יהיה טוב מבחינתו – יש סיכוי לרווחים.

כאן לא נגמר המשל רבותי. אותו זן נבחר עבר מיון ובדיקות של כ- 20 שנה במכונים שונים עד שנִברר אותו סוג הראוי לגידול מסחרי. “מכון וולקני” למשל, עוסק בכך. אך גם במקומות אחרים בעולם. אלו שמצליחים, רושמים פטנט על הזן ולא פשוט להשיג אותו בתקופת הבעלות על הפטנט. זן טוב נבחן בטעמו הראוי לטעם הקהל, שהוא הצרכן וגורל הצלחת הפרי נתון לגודל הביקוש (רייטינג), בכמות הפרי (כמה טון לדונם), חיי המדף שלו, בעמידותו למחלות מוכרות ושאינן מוכרות, בהתאמתו לאקלימים שונים ולסוגי קרקע ובהתאמתו לסוג ה”כנה” (החלק שעליו מרכיבים את ה”רוכב” כלומר הגפן שתתן פרי). ולא דיברנו על העשבייה שיש לעקור ולהשמיד. ולא דיברנו על המים שאינם. ולא דיברנו על מחירי הדישון שמתייקרים ועל עלות יקרה של פועלים. ולא אמרנו מה קורה בעת מלחמה כאשר השווקים מתכווצים ואין ביקוש או שהחקלאי מגוייס למילואים בשיא עונה. ורק רמזנו על הטפילים האנושיים שמחכים להזדמנות לגנוב את מוצרו של החקלאי שחכה כל כך הרבה להנות מעבודתו. (וד”ל).

בהמשך אשתדל להביא דוגמאות מתהליך רב שנתי בהתקדמותו של ספורטאי ומנסיון אישי.

ד. השרדות – המשותף והשונה בין 2009 ל-1947-8.

בניגוד להישרדות הוירטואלית בתקשורת האלקטרונית הרי בחיי מדינה הנושא כאוב וכואב לאורך שנות דור, עוד מלפני קום המדינה ועד היום ומחר ומי יודע עד מתי?

ירושלים הנצורה בזמן מלחמת השיחרור “זכתה” למטר פגזים וצליפות מצד הערבים אל לב האוכלוסיה ורבים ובהן משפחות שלמות נקטלו. בתור ילד צעיר (12-13) אני זוכר הכל. מקלטים היו ביתינו השני. כיום אין לי ממ”ד ואני בקו הגראדים. לצ.ה.ל של אז לא היה מענה אפילו סמלי. לא היו תותחים ולא חיל אויר. המטרה של האוייב – הרג אזרחים, פשוט.

“כיכר הדוידקה?” – סמל לבלוף שעשה אז רעש ללא תוצרת.

מה נשתנה? אותו דבר רק יותר מודרני, אבל למדינת ישראל יש כיום יכולת תגובה. חלקנו חושבים שהמתנו יתר על המידה. אפשרנו להם להתחמש בחסות מצרים שעוצמת עיניים למתרחש בשטחה. העולם בצביעותו לא יגן עלינו בבוא רגע האמת. אבל הכל בידינו.

הִשָּׂרְדוּת (תַּשָׁ”ח)

אֶת “נְשִׁיקוֹת” הַלֶּחֶם אָסַפְתִּי בְּמִסְעֶדֶת הַפּוֹעֲלִים

לְיַד קוֹלְנוֹעַ “תֵּל-אוֹר”.

מִבְּאֵר הַקּונְסוּלְיָה הָאִיטַלְקִית,מִפִּנּוֹת מַשָּׂאִית הַחֲלֻקָּה

מָשַׁכְתִּי מַיִם טוֹבִים.

בָּתִּים שֶׁנֶעֶזְבוּ בְּחָפְזָה נַעֲשׂוּ הֶפְקֵר. שְׁאֵרִיּוֹת  אֹכֶל,

גַּרְעִינֵי מֶלוֹן מְיֻבָּשִׁים, פֵּירוֹת בְּבֻסְתְּנֵי חָצֵר.

בֵּין קִרְעֵי מִכְתָּבִים,אַלְבּוֹמֵי מִשְׁפָּחָה וּמַרְצְפוֹת אֶבֶן מְעֻטָּרוֹת

נִבַּט דְיוֹקַן מֶלֶך מִצְרַיִם עַל גַּבֵּי בּוּלִים.

אֶת הַשְּׁטִיחִים הַיָּפִים, פְּסַנְתֵּרֵי הַכָּנָף וּשְׁאָר רָהִיטִים

בָּזְזוּ לָהֶם אֲנָשִׁים “מְבֻגָּרִים”.

בְּאוּלָם הַקּוֹלְנוֹעַ הַפָּרוּץ הִתְגּוֹלְלוּ סְלִילֵי סֶרֶט מִצְרִי

בַּאֲרִיזוֹת פַּח עֲגֻלּוֹת.

קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל צֶלוֹלוֹאִיד שֶׁאֵינָם שָׁוִים

פְלֶש גוֹרְדוֹן אֶחָד.

קָלִיתִּי בָּאֵשׁ אִצְטְרֻבָּלִים דְּחוּסֵי צְנוֹבָר בְּחֻרְשַׁת אֹרֶן הַסֶּלַע.

עֲלֵי הַמִּשְׁמֵשִׁים בִּרְחוֹב “רָחֵל אִמֵּנוּ” הָפְכוּמַאֲכָל

לָאַרְנָבוֹת שֶׁגִּדֵּל אָבִי בַּחֲצַר הַבַּיִת.

מֵאֹפֶק לְאֹפֶק נָשְׁמוּ בָּתִּים, לְלֹא צֵל אָדָם.

שֶׁקֶט מְאַיֵּים רִחֵף בָּרְחוֹבוֹת.

עוֹלָם בִּדְיוֹנִי  בַּמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית.רֵיק.

יֶלֶד בִּרְחוֹב “הַגְּדוּד הָעִבְרִי” מְשַׂחֵק בְּכַדּוּרֵי “שְׁרָפְּנֶל”

בְּצֵל חוֹמוֹת הַ”מְּצֹרָעִים”-גֻּלּוֹת בַּרְזֶל חַמּוֹת.

רַעֲשֵׁי אֵשׁ נִשְׁלָחִים מִמִּנְזָר “מַר אֵלְיַאס”,

מִפִּסְגַת “נַּבִּי סָמוּאֵל”, מִמַּעֲמַקֵּי הָעִיר הָעַתִּיקָה.

בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם נִקְרָעוֹת מִשְׁפָּחוֹת.

יְלָדִים בְּקָטַמוֹן-

יוֹצְאִים מֵהַמִּקְלָט

וּמַמְתִּינִים בַּתּוֹר לְרֶבַע “בְּלוֹק” קֶרַח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>