xcvbxc

November Blue – פוסט אישי בהשראת השיר

(מאת נחשון שוחט, נובמבר 2013)

"My heart is dancing to a November tune"

novmeber-dreary1 (1)

(Photo credit:  julochka.  העצים המצולמים אינם קשורים לאתרים הנזכרים בכתבה.  "The dreary November trees")

שעת בין ערביים על הכביש המתעקל בין קיבוץ ניר אליהו לבית ברל, בין שדות ופרדסים.  עליה מוכרת, מתונה, של כמה מאות מטרים, לפני ההצטלבות של הכביש עם שביל המוביל הפונה צפונה.  זמן טוב לחשוב.  אדמת השבילים מעט לחה, מהודקת.  בימים אחרים היינו נותנים כאן קצבים מהירים.

אין לי זכרונות משמעותיים מנובמבר.  התגייסתי בנובמבר.  השתחררתי בנובמבר.  וזהו בערך. הנוסטלגיות שלי הן כמעט כולן קיציות.  אך בנובמבר ישנה מנגינה ייחודית באוויר.  מלנכוליה מחזורית.

הוא לא חודש נעים במיוחד נובמבר (כל שכן עבור ילידי דצמבר.  ועל אחת כמה וכמה כשהפעם זה כבר 40).  האנגלו-סקסים נהגו לקרוא לו "wind monath".  גם "חודש הדם" לציון שחיטת בעלי החיים.  טי.אס אליוט כתב על Sombre November  – נובמבר הקודר, וסיר וולטר סקוט כתב על שמי נובמבר הקרים המדכאים ועל עלי נובמבר האדומים, היבשים, הנבולים.  במחזור העונות והחיים, נובמבר הוא זמן הסגירה של הגנים.

יש ימים בהם הים של נובמבר, דווקא הים, כל כך רגוע, מהפנט, מקסים.

חושך מוקדם.  ואורות בבתים.  ועייפות אחת גדולה.

וחנוכה.  החג המוזר והשמח מדי הזה עם השירים בשני קולות שאף אחד לא מתאמץ להבין והמסיבות הרועשות בגנים ועם סיפורי מיתולוגיה מנותקים והזויים.  פעם אהבתי כל כך את החג הזה של האופטימיות וה"כולנו אור איתן", רק שכאן ועכשיו נגמרו הגיבורים ונגמר השמן ונגמרו הנסים.  נגמרו הסיפורים.  לכל רציונליזציה יש קצה.  והפילים בסוף מנצחים.

ברדיו של הבוקר, בפקק בדרך לעבודה, נציגים אירניים מלאי שביעות רצון מתרברבים.  אבל אין דבר, בינתיים נעצור לקנות שתיים עם ריבת חלב ברולדין.  גם זה סמלי הרי.  נובמבר מגיע עם האמת האפורה בפנים, מספר לנו את מה שאנחנו כבר הרבה זמן, ממש בכח, מדחיקים.  ומרוב שאנחנו תמיד כל כך צודקים ויודעים, ברגע האמת – מה בכלל אנחנו מבינים?

הבלוז של נובמבר הוא נוסטלגי.  ביסודו הרצון להיאחז, לא לעזוב, להישאר, לא לנשור לקפוא או להיעלם.  להעריך פתאום כל כך את מה שלמדת להתייחס אליו כמובן מאליו.  נובמבר מגיע ומזכיר שהכל בר חלוף. מה שהיה שלך כבר לא. מי שהיית אולי כבר לא תשוב להיות. וכמה שזה מפחיד.

הפיזיותרפיסט המוערך קורא לזה "ירידה בעצבוב בין חוליות L4 ו – L5" ותהרגו אותי אם אני מבין על מה הוא מדבר.  רק שזה מרגיש כהתפרקות כללית.  ולא רק בריצה אלא כחוויה טוטאלית, פיסית ונפשית.  בפעם הראשונה ב"קריירת הריצה" שלי-  אני מרגיש חסר אונים.  לאיש עם התשובות אין הפעם תשובות.  גם לא לשאלה אם זה הפיך, ואם באביב ייפתחו מחדש הגנים.

בינתיים נובמבר.  וככה זה מרגיש – מוכרע, תשוש, נטול אחיזה, חושש.  וכל ההרגשה הזו מתנקזת אל שיר אחד יפה, מתקתק, שכרגיל, אני לגמרי מוציא מההקשר.

נותר רק להיאחז ולהאמין בקסם המחזוריות, ולחכות לאביב.

"Oh lady tell me I'm not leaving, you're everything I dream

I'm killing myself thinking, I've fallen like the leaves"

הקשיבו לשיר…


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>