xcvbxc
1013759_10200432229300746_245088382_n

מאת נחשון שוחט, 2005

ערב ירושלמי קר וגשום.  3 מעלות צלסיוס שדוקרות את הפנים ומקפיאות את הריאות.  הצליפה האלכסונית של הגשם משתלבת ברוח שמשנה כיוונה בלעג עוקצני.  והוא שם…

באצטדיון האתלטיקה של קמפוס גבעת רם כבר כבו האורות.  המתאמנים האחרונים כבר עזבו את המקום והותירו אותו לבדו. כפות רגליו נוחתות במחזוריות שאינה נגמרת על הדשא הרטוב, הקפה אחר הקפה, קילומטר אחר קילומטר.  את אימון האינטרוולים הקשה, ששאב ממנו, כך נדמה, את שארית כוחותיו, הוא סיים.  והנה, הוא נשאר בקור, “להשלים קילומטרז’”.  45 דקות נוספות של ריצה, של תמהונות בלתי-נתפשת, של כח רצון, של סבלנות.  מונע מכח החלום שבראשו.  זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

מדי יום אנו נתקלים בשאלות:  למה לכם?  בשביל מה?  מה זה נותן לכם?  אלופים הרי לא נהיה.  שיאי העולם נראים בעינינו כהישגים על-אנושיים, דמיוניים ממש.  האלופים המקומיים יכולים להיות בטוחים שגם אותם לא נשיג.  ובכל זאת אנחנו שם.  בכל זאת אנו משכימים בבוקר לעולם משל עצמנו, קצת אחר.  בכל זאת אנו מפנים כל חלקת פנאי וכל שארית של זמן יקר לטובת תכנית האימונים התובענית.  בכל זאת אנו מלקטים ואוספים כל פיסת מידע, כדי ללמוד יותר על הפעולה המונוטונית (אך הנפלאה) שהפכה יסוד מגדיר באישיותו של כל אחד מאיתנו.  בכל זאת רצים, עוד ועוד, רצים…   אז קשה כל כך להבין את התמיהה?  מדוע?  איזה זן של מחלה היכה במוחנו ובנפשנו שאנו מקדשים כל כך עיסוק שבעיני מרבית בני האדם נראה כעונש בלתי-מוסבר?  זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

החל מריצות הבוקר.  עליהן כבר כתבתי במקום אחר, הקסם המיוחד שמצאנו.  החזרה אל החיים.  הנשימה מלוא הריאה.  הטבע, החיות – המתירים לנו מבט חטוף, יקר ונדיר, מדי יום, אל השכמתם העצלה.  המגע הרך של שמש חורפית מלטפת, כשהיא מציצה הצצה ראשונה מעבר לקו הרכס.  פריחת השקדיות המדהימה בראשית האביב.  אגלי הזיעה הזעירים הניתזים מפנינו, בשעטה קדימה.  השיחות עם החברים, הגילוי העצמי, ההתחדשות שלנו, יחד עם עצי הואדי ושאר דייריו, בבוקרו של יום חדש.  הטל.  ההתמכרות לקצב הנשימה, ללב הפועם בבטחה.  ההתחזקות ההדרגתית, שבאה מבפנים.  המציאות האחרת, המימד הנוסף.  מה שגילינו ולעולם לא נוותר עליו – חשים את הדופק שלנו וגם את הדופק של העולם.  אנחנו בחיים.  זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

משמעת האימונים.  התכנון הקפדני, הלימוד, המעקב, הלקחים.  הדבקות במטרה.  צבירת המרחק השבועית.  מבחנים ארוכים של קילומטרים, קילומטרים ארוכים של מבחנים.  המשוואה שמרצדת בראש:  הקשר הישיר בין איכות ההכנה לבין העמידה באתגר וקביעת ההישג.  הזיעה שמנקה מבפנים.  השיפור, הכוח, המהירות.  וכשזה מגיע, זה מגיע:  צעד ארוך ומרשים, חסר מאמץ, כאילו מתוך ריחוף מתמשך וקליל, כשנדמה שהמהירות באה מעצמה, מבלי ששינינו דבר, בצורה הטבעית ביותר.  הריצה הופכת הנאה צרופה, ממכרת, מתוקה, התחושה עילאית ואלוהית.  מתוך גילוי עצמי והבנה, לאחר מאות שעות סיזיפיות פתאום אנחנו יודעים:  זה הגיע, זה הזמן.  אנחנו מוכנים.  זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

אל קו הזינוק.  השמחה שלפני ויחד עמה החרדה שלפני.  הגוף ממתין לעוף קדימה, בעוד הלב מאיים לפרוץ מן החזה.  עם יובש בגרון אנו עומדים, בצפייה אינסופית לירייה.  הרגעים הבאים הם הרגעים שלנו.  לקראתם עבדנו, להם ציפינו, אותם דמיינו בראשנו מאות פעמים תוך כדי חציית שדות וטיפוס על גבעות.  אם נוכל רק לכבוש את הפחד שבתוכנו, אם נוכל להתגבר על החולשה, הפסגה תהא בהישג יד.  להתרכז, להתרכז –  אסור לאבד את הריכוז!  סבלנות, לחכות לרגע המתאים, לא מוקדם מדי, לא מהר מדי.  השניות הבודדות שמסמנות את ההבדל בין הצלחה לבין כישלון, תימדדנה על פני קילומטרים רבים.  אחרי כל החודשים הללו, המשוואה היא קיצונית:  כל כך הרבה אפשרויות לטעות, להיכשל.  ובכל זאת, קו הזינוק מסמן הזדמנות.  ההזדמנות לזרוח, ההזדמנות לנצח, ההזדמנות לנסוק, להמריא, לעוף…  ברגע אחד קצר:  הזרקת אדרנלין ותשוקה אל חיי השגרה.  הבטן מתהפכת. הנה זה בא, רשות הדיבור נתונה. זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

הסיום.  התהילה.  תהילה פרטית אמנם, אך כמה עצומה היא משמעותה.  עבור כל אחד ואחת באופן אישי, יחד עם אלו שעברו איתו או איתה את שעות האימונים הארוכות.  על מה ולמה?  שוב אותה התמיהה…  כל ההתרגשות והמהומה על חלקי דקה!?  אפשר שכך, אך אפשר גם אחרת:  על שניות שמבשרות את הולדתנו מחדש.  לא רק השיא נולד, אלא במידה מסויימת, אנחנו עצמנו.  הגיון אין כאן, אך רוח ישנה – רוח אנושית, שמחת ילדים, פרץ רגשות תמים ואמיתי.  ישנם כאן תוכן ומשמעות שביטויים אולי בזמן סיום חסר פשר (בפני עצמו), אך מקורם בחודשים של הכנה, שבהם גלומה התפארת האמיתית.  ברגע שבירת השיא, עם חציית קו הסיום, מתחברות כל התמונות יחדיו:   החברים, החיוכים, הידע, ההשראה, ההתמדה, ההקרבה, ההדרכה המעולה של המאמן אבי-ההצלחה, הביטחון שהוא נסך, חישוק השפתיים, האומץ להתחיל, התעוזה לחלום, ההישגים הקטנים שבדרך, התמיכה של המשפחה, התנים שבוואדי שאירחו לנו חברה נעימה, הבקרים הקרים, שריכת השרוכים המיוזעים לקראת עוד טיול  על המסלול הכל כך מוכר, האהבה,  הנחישות, שבילי הכורכר, החזון, הדמיון, הרצון.  המתיקות.  כמה טוב לדעת שאנו חיים.  זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

לכן אנחנו רצים.

זר לא יבין, לא יוכל להבין.  ולנו זה כל כך ברור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>