xcvbxc
ezekiel-kemboi

זו העצה השבועית להפעם:  Find your mojo

 הכושר יכול לעלות ולרדת, גם מצב הרוח, אבל ה – mojo חייב להיות שם.  ואם הוא לא שם, אז לפני הכל, צריך לחפש אותו.  בלעדיו, שום דבר לא באמת יעבוד.  תבינו.

 תחשבו על זה כעל סוג של בטחון עצמי מופרז, של חוצפה, של אמונה ביכולת שלכם לעשות קסמים.  תחשבו על ג’ייסון וויליאמס – שוקולד לבן – נכנס לסל ומוציא בדרך מסירה מאחורי הגב שגורמת לכם לקפוץ, להפיל את קערת קליפות הגרעינים ולצעוק “ראית את זה?  ראית? ראית?”.  זה לא הוא, זה ה – mojo.

 תחשבו על זה כעל תכונה שמאפשרת לשנות את נתוני היסוד, ולעשות דברים בלתי צפויים ומדהימים.  תחשבו על כריזמה שמתבטאת בכל פעולה ובכל אימון.  תחשבו על חיוך, על הומור, על ההנאה שנובעת מהידיעה הפנימית שפשוט “יש לכם את זה”.  תחשבו על אביחי שלנו כשהוא נכנס לשלוש-מאות המטרים האחרונים.  ככה קוראים למה שאתם רואים בעיניים שלו – mojo.  מבינים?

 אל תבלבלו בין כישרון לבין mojo.  ה – mojo הוא לפני הכל state of mind, גישה.  הוא נמצא בתוככם.  והוא ישפיע על כל מה שתעשו, בכל תחום בחיים.  להיות עם mojo זה גם להיות סוג של טווס, להפגין סוג של יהירות שמשדרת שליטה וניצחון.  ובכל זאת, אם משתמשים בה נכון – היא תכונה חיובית.  לא מנצחים בלי mojo.  אין דבר כזה.

 בלי ה – mojo האימונים הם מסכת בנאלית של פעילות מונוטונית, חוזרת על עצמה, לא מעניינת ולא מהנה.  עם ה – mojo הם מקבלים משמעות אחרת לגמרי.   פתאום יש להם תכלית, יש להם מטרה, אתם יודעים בדיוק לאן הם לוקחים אתכם, וזה כל ההבדל.  פתאום הריצה היא סוג של הגשמה, סוג של הוכחה, סוג של מסע.  אגב, כשיש לכם פתאום חשק, מדי פעם, לתפוס איזה רץ אקראי שעובר לידכם  ולעשות לו כמה ק”מ של טמפו כ”סדרת חינוך”, זה לא אתם בעצם, גם זה ה – mojo.  וזו ההוכחה שאתם חיים.

 Mojo אי אפשר ללמד.  ואי אפשר להבטיח.  אי אפשר להציע נוסחה.  Mojo יכול להיות קיים רגע אחד ולהיעלם ברגע הבא אחריו.  רואים את זה על הפנים של הבן אדם, רואים את זה בדרך ההליכה שלו, אם הוא רץ – רואים את זה בכל צעד שלו (וזה הכי בולט כשהוא עושה “מתגברת”).  אי אפשר לעשות כאילו.  או שהוא נמצא שם, או שהוא איננו.  כשהוא נעלם – מקובל לומר ש”גנבו אותו”.  ישנם רצים שבמשך שנים לא מצליחים למצוא אותו מחדש, את ה – mojo שלהם.  ועד שהם לא מוצאים אותו, הם גמורים.  גמורים אמרתי.  ואין להם שום סיכוי לפצות על החוסר הזה רק ב”אימונים”.

 מי שמתאמן בלי mojo מוותר לעצמו יותר מדי, מרחם על עצמו יותר מדי, מנתח יותר מדי, שואל את עצמו יותר מדי, ממלא את עצמו ביותר מדי ספקות.  יש לו יותר מדי סיבות ונימוקים שכנגד.  הוא מאבד סבלנות, הוא מקצר תהליכים, הוא שואל את עצמו “מה לעזאזל קרה לי” במקום ליהנות מתהליך החזרה לכושר (שאין יפה ממנו).  במקום להאמין בתוצאה של מה שהוא עושה, הוא מפקפק.  במקום להסתכל קדימה באופטימיות, הוא מסתכל אחורה ומשווה למה שפעם היה.  כי מי שמתאמן בלי mojo בעצם רק עושה את התנועות, אבל לא הרבה יותר מכך.  הוא כבר שכח את האיך ואת הלמה.  הוא בעצם כמו ארנב שנתקע באמצע הכביש, מסונוור מהאורות.  אין לו מושג לאן לפנות, לאן לברוח.  וזה יכול לחזור על עצמו כל שבוע מחדש, עד שימצא את ה – mojo.

 אין מקום ספציפי שבו אפשר לחפש את ה – mojo.  אין כזה ספר הדרכה.  לפעמים קמים פתאום בבוקר, בתחילת הקיץ, עם שמש ראשונה, ומרגישים מעין ריחוף כזה בהליכה, סוג של קפיציות – זה ה – mojo שחזר.  פתאום מרגישים הכי יפים והכי מחוזרים בעולם.  זה לא אתם, זה ה – mojo.  לפעמים הוא מגיע אחרי רגע של הארה או השראה, כמעט תמיד באופן לא צפוי.  לפעמים הוא לא מגיע בכלל.  זאת הבעיה, שאין סימני דרך.  ובכל זאת צריך לחפש ולחפש ולחפש.

 מצאו את ה – mojo שלכם.  בלעדיו, חבל על הזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>