xcvbxc

"For a while you’ll go sparklin’ by

Just another pretty thing on high

Like a thief on a Sunday morning

It all falls apart with no warning

Your cinnamon sky’s gone 

 candy-apple green

The crushed metal of your little flying machine"

(Bruce Springsteen)

האמנם עצה?  לא בטוח.

22 יום לזינוק בטבריה, המירוץ החשוב ביותר עבורי מזה כשנתיים וחצי כמעט.

שורות אלה נכתבות לאחר נטילת כמות של אנטיביוטיקה שהיתה מספיקה כדי להרדים את סקרטריאט  –  (אנחנו רצי המרתון מתמחים הרי ב – over-kill).

שורות אלה נכתבות כששני שקי זבל עמוסים בממחטות ספוגות ליחה, נזלת ושאר דוגמיות של פסולת גופנית רעילה מונחים בסוזוקי החבוטה ומפזרים חיידקים לכל עבר (ברדוגו – ראה הוזהרת).

שורות אלה נכתבות כאשר קוקטייל מיואש-נואש של בן גיי, וולטריין אמולג’ל ומספר רקיחות ביתיות אוריגינליות שטרם נוסו על בני אדם מרוח אל תוך שריר הירך (אך לשווא).

שורות אלה נכתבות בעקבות נסיון פתטי לבצע אימון אינטרוולים שיגרתי של 4 * 3,000, שבו אפילו הק”מ הראשון לא הגיע לכדי קצב חצי מרתון (פרשתי אחרי חזרה ראשונה ב – 11:11).

שורות אלה נכתבות כאשר הספקות מקוננים, כאשר השדים משתוללים וצורחים.

כשהימצאותו של ה”הקו האדום”, של “מצוק ההעתקים” של שיגרת חיינו כרצים, כל כך מוחשית וברורה (אלא שלא ברור עדיין באיזה צד של המצוק אני נמצא – אם במסלול התרסקות ספיראלי בלתי נמנע, או שמא, מפוכח, על דרדרת האבנים האחרונה, אוחז בחוזקה בחבל הצלה, שנזרק אליי שניות לפני הנפילה).

הדבר היחיד שברור (בציטוט חופשי מהשיחה האחרונה עם רפי) זה שצריך לעצור ולעשות סדר, ומייד, כי אחרת לא נהיה שם, בטבריה.

 האמנם תמצאו כאן עצה?  לא בטוח.

 זהו הדבר הקשה, אבל גם המציאותי ביותר בחייו של הרץ למרחקים ארוכים – שכל מהותו רצינות, עקשנות, שנאת הפשרה וחוסר נכונות לוותר.  זו האמת הקשה הגלומה בהכרה שההבדל בין כושר שיא – ובין אוויר פסגות אופורי וצלול – לבין תהומות אינסופיים של פציעה והשבתה (ירידה לטמיון של חודשים ארוכים של עבודה והקרבה) – מצוי על קו דק מדק, מטושטש, מהתל.  ברגע האחד מוחשי, מביא עימו תובנות רציונאליות של אחריות וריסון עצמי (בדרך כלל זה קורה אחרי שיחה עם יורם), ברגע שאחריו שוב נעלם, לנוכח המערבולת הפנימית של הרצון להצליח, לא לוותר, לא לפסוח על אף  סעיף ואתגר שבדרך.

 כל כך הרבה למדנו, ולא למדנו כלום.

 כמעט תמיד הוא מגיע – השלב של “ניהול המשברים”. השלב של הקונפליקט הפנימי, של הספקות, של החששות, של חוסר הוודאות.  מצד אחד, אם לא היה מגיע – היה הרי הרבה פחות מעניין.  מצד שני, העובדה שהוא תמיד מגיע, אצלי, מחייבת לקחת בעירבון מוגבל את כל ה”עצות” שאני מפזר כאן.

 ובכל זאת, צריך להאמין שבסוף הדרך נוכל לחייך בסלחנות על הדרמה המוגזמת והמיותרת שזוכה ברגעים אלה לתיעוד…

 אל תחפשו כאן עצה, ידידיי.  לא אני האדם שיתן עצות בנושא הזה.  המשיכו לקרוא אם אתם מבקשים טיפת הזדהות.  אם גם אתם מוצאים את עצמכם במצב המעיק של “ניהול משברים” סמוך כל כך לרגע האמת, אולי תשאבו קצת אופטימיות מכך שאתם לא לבד בהתקף הפראנויה.

אולי תמצאו גם את עצמכם ב”שפריץ חרוזים” של רץ לא שפוי.

 “עצור.  כואב.  הקשב לגוף.  רגע לפני שיהיה מאוחר מדי”.

“שבוע אחרון לפני הטייפר, אם לא נתאמן חזק עכשיו, אז מתי”?

 “לפעמים חייבים לוותר, דווקא כדי להצליח יותר”.

“מה הקטע שלך היום?  אשכרה, כמו איזה כדורגלן אתה מדבר”.

 “תמונה גדולה.  אתה חייב לזכור את התמונה הגדולה.  זו עצה שאתה כל הזמן חוזר עליה בעצמך”.

“אם אתה לוקח את כל מה שאני כותב ברצינות, זו בהחלט בעיה שלך”.

 “הקשב לגוף. הוא יספר לך את כל מה שאתה צריך לדעת”.

“עזוב אותך, סיסמאות של ג’וגרים שכבר יצאו לי מהתחת”.

 “אתה עקשן, אתה טמבל, אתה לא מקשיב”.

“בסדר, תן רק לגמור עוד אימון אינטרוולים אחד, אחר כך נריב”.

 “אתה מבין מה אתה עושה, את גודל הסכנה”.

“מי שלא מעז, לא שותה שמפניה”.

 “מה זה, איזה מן חרוז מעפאן”?

%^&%*&^()*&)(&(

 “אתה חולה, אתה חלש, הכי חשוב עכשיו להחלים”.

“בהחלט!  אבל גם לא להתאמן פחות מאחרים”.

 “גמישות.  תכנית היא תמיד בסיס לשינויים”.

“מה קורה מחלקה 2?  קצת קשה אז נשברים”?

 “השריר לא יחלים מעצמו.  להפסיד את טבריה, זה מה שאתה רוצה”?

“שמתי קרח, וולטרן, תגיד, משום דבר אתה לא מרוצה”?

 “אתה בטוח שאתה מבין מה שאתה עושה”?

“לגמרי לא.  אבל זה מה שיפה”.

 “עוד קלישאה בשבילך, רגע לפני שאתה קורס”?

“לא קורס, אחי, חכה ותראה – דורס”!

 “להגיע בריא אל קו הזינוק – זה 80 אחוז מהאתגר”.

“צודק, אבל תן להכניס עוד ריצה של עשרים וארבע, ותזכיר לי את זה מחר”.

 “אתה מבין שאני צודק, נכון, או שאתה ליצן”?

שנינו צודקים, זה כל העניין”.

 “אז מה עושים, מתעקשים? מתפשרים”?

“זה המשחק שבחרנו.  אנא עארף?  משחקים”.

 “ומה יהיה, איך כל זה ייגמר”?

“אתה יודע מה?  אין לי מושג.  אבל נחזור לכאן כדי לספר “.

ובכל זאת, כדי להפיק תועלת מעשית מהרשימה הזו, אמליץ לשקול כיצד לתכנן Plan B, תכנית מצומצמת יותר, שמבוססת על סדר עדיפויות.  וסדר העדיפויות הוא ברור.  ריצה ארוכה (בשלב הזה פחות לצורך הסתגלות פיסיולוגית, יותר לצורך שימור תחושת המסוגלות), ריצות טמפו/קצב מרתון (אימוני “בדיקת מערכות”), אימונים מהירים (על לא יותר מתשעים אחוז ביחס למאמץ הרגיל, לשמירה על  ה”מוג’ו”), פחות “ג’אנק” ונפח כללי.

 תמצאו כמה עצות מועילות במאמר של קווין בק, Fight or Flight .

 וברוח אופטימית – נפגש על קו הזינוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>