xcvbxc

הקטע הבא נכתב כהתייחסות לשירשור בפורום שוונג.

 השאלה המקורית היתה:  איך צולחים- מנטאלית- ריצות של 20 ק”מ ומעלה?

כרגע, ה”ארוכות” שלי הן סדר גודל של 10-12 ק”מ, ואני מוצאת את עצמי חושבת לפני תחילת הריצה איזה מרחק גדול אני הולכת לרוץ, מרגישה לפעמים חוסר-כוח להתחיל ולפעמים בזמן הריצה גם בודקת כמה עוד נשאר…

 בתשובה, הדגשנו תחילה את “עקרון התוספת האינקרימנטאלית” – העלאה הדרגתית של המרחק, הסתגלות ורכישת הרגל, כך שמה שנחשב כ”ארוך” הופך כעבור זמן לקצר, שגרתי ובנאלי.  הסברנו שתחושת “המשך” ונקודות המשבר והקושי במהלך ריצה שוטפת גם הן יחסיות, ותלויות הסתגלות והרגל.  ציינו שישנם אמנם “טריקים מנטליים” אבל הם בסך הכל טבעיים או נרכשים מעצמם. נדמה שרוב הרצים משתמשים בהם מבלי שחשבו על כך, או שלימדו אותם.

 בהמשך לכך נוספה השאלה –  “אז יש איזה טריקים מנטאליים”?

וככה נולד בעצם הקטע הבא, שנועד לשתף קצת בנסיון שהוא לגמרי פרטי, אבל ברמת הכללה נדרשת, בכל זאת רלוונטי לרבים אחרים.

 (ותודה למרב. על השאלות).

אני אכתוב קצת על כמה "טריקים מנטליים".  זה יהיה אולי נחמד לקרוא, אבל הקורא ייווכח שממילא הוא כבר עושה בכולם שימוש, גם אם באופן בלתי מודע.  אני מקווה שהמשפט לפיו אנשים נהנים לקרוא במיוחד ניסוחים קולעים לדברים שהם ממילא כבר חושבים, הוא משפט נכון.  אחרי הכל, זו בעצם ההצדקה לקטע הזה.

 כמה דוגמאות ל”טריקים מנטליים” שמסייעים להעביר ריצות ממושכות:

 קיטועים ונקודות ציון – נניח שיש לך ריצה של 14 ק”מ.  את בוחרת 2-3 נקודות ציון לאורך הדרך (על מסלול מוכר נוצרת גם מעין “שפה משותפת” – לדוג’ “השלולית”, “הבריכה”, “שוייצריה”, “הדולב” וכו’).  כעת את מתמודדת מנטלית עם סיום הקטע הספציפי, וכשאת מגיעה אליו, את יוצאת עם מוטיבציה מחודשת ורעננה, לקיטוע הבא שהוא כבר יותר קצר.  אגב, לא לחלק באופן שוויוני, אלא דווקא 7-5-2 (לדוג’) או מה שנקודות הציון מכתיבות.

 באימון אינטרוולים הקיטוע הוא אסטרטגיה חיונית ממש:  20 חזרות של מאתיים, למשל, תמיד יתחלקו בראש לארבעה “סטים” של חמישה (גם כשאין מנוחה בין הסטים). זה המתכון לשרוד אימון קשה כזה מבלי להיחלש.

אבל שימי לב: חשוב להבין שכל נקודת קיטוע כזו היא לא נקודת החלטה.  ההחלטה (לבצע את כל הריצה/האימון) התקבלה כבר מראש, ואלה רק סימני דרך שעוזרים

להגיע, לחדש את הבטחון והנחישות.

 בריחת מחשבות – לעתים, במיוחד במהלך ריצות קלות, הדרך להעביר את הזמן היא לחשוב על כל דבר חוץ מאשר ריצה.  רק מחשבות חיוביות כן?  תכניות לעתיד – דוקטורט, חתונה, לאן לטייל או מתי מה לאכול לארוחת הערב;  זכרונות מהחופש הגדול של כיתה י’;  המתכון הטוב בכל הזמנים לעוגת גבינה-פירורים (אל תדאגו, אני לא באמת חושב על זה…  על החופש הגדול של כיתה י’ דווקא כן).

 introspection / ריכוז – לעתים עובדת דווקא השיטה ההפוכה: להתרכז לחלוטין בריצה, כל צעד, כל נשימה, התחושה שהגוף משדר, הרעידות הקלות של השרירים,  הקולות הקצביים של הצעדים, ההרגשה בקצב ריצה נתון.  אפשר גם להגדיר מטרת קצב (לאו דווקא מאתגרת במיוחד) לקיטוע מסוים בנסיון “לחוש את הקצב” ולבחון את מידת הדיוק בהערכה. גם זו דרך יעילה להעסיק את המחשבה במשהו פוזיטיבי, ולא בעייפות או ברצון לסיים.

 שיחה / חבורה – כמובן שאין הרבה דברים יעילים יותר מחברותא, ורצים מתגלים בדרך כלל כדברנים כפייתיים (אצלנו במועדון יש חריג בולט אחד, הוא כנראה מה זה נהנה להקשיב).  אם רצים עם גיסר, תמורת 400 ₪ אפילו מקבלים מראש רשימת נושאים מומלצים לשיחה.  אבל גם בלעדיו, אפשר להתחיל בדיון ער בשאלה “מייקל או לברון – מי היה מקבל יותר שריקות בולשיט מהשופטים”, להמשיך ברבע שעה של הסבר לארז למה הוא חייב אבל פשוט חייב לקרוא את “אם יש גן עדן”, וכמובן לשמוע מ”ולטינו” (שם בדוי, השם המקורי שמור במערכת) על החיזורים שהוא נאלץ כל פעם לדחות נמרצות במקום העבודה מצד העובדות (לפחות לטענתו…).  שעה כבר עברה?  מינימום.

 שיחה/חבורה דלוקס – קיימות כמובן אופציות שדרוג.  כאן אני כבר ממש מסתכן בחשיפת סודות מדינה. אופציה אחת היא לצרף את דב לחבורה של רצים בשיא האימונים למרתון ולפתוח בדיון “מהו רץ רציני” – זה מכסה שעתיים וחצי, בדוק, מתוכן לפחות 10 ק”מ פחות מקצב 4 תוך כדי צעקות אחד על השני ובלי לשים לב. השניה היא לצרף את משהל., ואז אפשר לגמור ריצת 18 ק”מ עם חצי תיזה גמורה.  בקיצור, לכל אחד יש אופציות דלוקס כאלה קרוב לבית.  צריך רק למצוא אותן.

 הגברת קצב – אולי זה פרדוקס, אבל הדבר הכי יעיל לעשות בריצה שבה מרגישים עייפים באופן מוחלט, תשושים וחסרי גרם של אנרגיה, היא לתת 2-3 מתגברות, או להגביר קצב רצוף לחצי ק”מ או קצת יותר.  זה פועל כמו שעון מעורר.

 ויזואליזציה – תרגולת שחשובה לא רק כדי להעביר את האימון, אלא גם כחלק מההכנה המנטלית.  מומלצת תפאורה של שער ברנדבורג ברקע, הנפת ידיים לקול תשואות הקהל והספרות של זמן המטרה נוצצות על לוח התוצאות.

 מוג’ו – לפחות 20 אחוז מזמן הריצה צריך להיות מוקדש לטיפוח ה – mojo. איך אתם שואלים ?  נו, זה כבר תלוי בכם.

 תרגולת פורסט גאמפ – טוב, זה באמת מביך, אבל זה עובד…

 תרגולת סבסטיאן קו/ ראין הול – אופציה דומה, קצת פחות מביכה.  כל אחד לפי טעמו, אבל ב”דין קרנאזס” אנחנו מותחים את הגבול…

 המוסיקה שרצה איתי.

 תרגולת “הייתי קופץ בשניה”  (שימו לב, זה מאד מאד חשוב בימינו) – זהו דיון מקרים ותגובות שבבסיסו התרחיש הבא:  סירת קייאק הפוכה במימי הירקון שמתחתיה בחורה צעירה שנאבקת על חייה, וקהל מקובץ על הגדה, חמוש בפלאפונים, מצלמות ומידה גדושה של ציניות ופחדנות.  וכל מה שצריך לעשות זה לקפוץ.  לא לחשוב אלף פעם.  פשוט לקפוץ.  כנראה שהויזואליזציה הזאת חיונית הרבה יותר ממה שחשבנו.  התרגולת הזאת מספיק גמישה כדי להשתנות בהתאם לזמן, לנסיבות ולהקשר.  למשל:  “בריצה הזו אני לוכד את בני סלע”.  וכו’.

 ואחרונה, החביבה עליי מכולן – תרגולת ההתנשאות – כל מנפנף מנגל שאת רואה, כל יושב בית קפה עם מוקה-לאטה ועיתון יומי, כל עצלן שמשחק סטנגה ומחכה שיבעטו אליו את הכדור אם הוא מרוחק ממנו יותר משלושים מטר, כל מכופתר כלוא בקופסת מזדה מפח בפקק הקבוע שבדרך לעבודה, כל דברן פלאפון כפייתי שחושב שהפארק שלו, ובהכללה, כל מי שלא רץ – הם ההזדמנות שלך להיות שמחה ומסופקת, כי את בחיים, כי הם אף פעם לא יבינו מה הם מפסידים.  וכי השלמת הריצה הזו היא הזכות שלך, היתרון שלך והכיף שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>