xcvbxc

מאת נחשון שוחט, 15.3.2012

הימים שלפני תחרות חשובה הם ימים מתוחים.  אי אפשר הרי לעמוד על קו הזינוק ללא מתח, והמתח הזה עצמו הוא חלק מההתמכרות.  הימים והשעות שלפני הזינוק עוברים בחיפוש אחר האיזון שבאמצעותו יהפוך המתח השלילי לחיובי, אחר הדרך (האישית לכל אחד) להשתחרר ממתח שהוא פחד, ולהחליפו במתח הצפייה – צפייה להתגשמות של הזמנות גדולה והמתנה מתוחה לרגע שלכם, שסוף סוף הגיע.  אבל איך מוצאים את האיזון הזה?

וזה הטיפ שאני רוצה לתת לכם:  קחו אתכם לדרך משפט, שיר ותמונה.

משפט..

ללאסה וירן, שהיה אלוף אולימפי ושיאן עולם בריצות ל – 5,000מ' ו – 10,000מ', היה משפט כזה:  "הם יכולים לעשות מה שהם רוצים למשך חמישה וחצי מייל" הוא אמר… "אבל חצי המייל האחרון הוא שלי".  זה נשמע מאד יהיר, סוג של טראש-טוק, אבל כדאי לנתח את זה קצת אחרת: יותר משוירן התכוון להיות יהיר או להטיל אימה על יריביו, לדעתי הוא דיבר אל עצמו.  הוא שינן לעצמו בראש את התסריט המדויק שהוא מתכוון לממש, הוא התחייב, הוא הרגיל את עצמו לצפייה, וברגע האמת הוא חזר אל המשפט הזה, ברוב הפעמים בהצלחה גדולה.

lasse-viren-onitsuka-tiger (1)

נורדין מורסלי, שיאן ה – 1,500מ' האלג'יראי האגדי, הציג משפט משלו:  "כשאני מתחרה, הראש שלי מלא בספקות…  מי יסיים שני, מי יסיים שלישי".  נו, אם כבר מדברים על יהירות… אבל שוב, המשפט הזה, שהוא לדעתי נפלא, בא להגיד:  "אני יודע מה אני שווה.  אני יודע מה עשיתי באימונים, כמה אני מוכן ומה היכולת שלי.  אז לגבי עצמי ומה שאני הולך לעשות, אין לי שום ספקות.  ספקות יכולים להיות לי רק לגבי האחרים".

1996, Atlanta, Georgia, USA --- Algerian athlete Noureddine Morceli runs the last lap of the 1500 meters event at the Olympic Games, in which he won the gold medal. --- Image by © Mike King/CORBIS
Image by Mike King/CORBIS

רץ אחר, המצוטט בספרם של דיוויד מרטין ופיטר קו, הותיר אחריו את המשפט:  "When I'm gone, I'm gone".  תסריט המירוץ, עם נקודת הפריצה אל הנצחון שהוא העביר בראשו עשרות פעמים.  וכך עשה חברי הטוב אביחי גודמן, שסיפר בסיכום המרתון הראשון שלו בברלין, איך ידע שבקילומטר ה – 32 בדיוק הוא יוציא את החולצה מהמכנסיים ויעביר הילוך.  במרתון עצמו, כמו כולם, היו לו רגעים קשים, אבל כשהגיע הרגע לממש את התסריט, את המשפט שבראש, הוא היה מוכן לעשות בדיוק את מה שהוא שינן.  הצופה מהצד ראה עשרות רצים עם פנים מיוסרות נאבקים לשמור על הקצב ורץ אחד שפתאום הפך קליל, ורץ בקצב אחר מכל התחרות שמסביבו.  מדהים.  התסריט הזה היה מוכן מראש.

אז הדבר הראשון שאני מציע הוא שתקחו אתכם לדרך משפט כזה.  משפט שידליק אתכם.  משפט שיסכם את התכנית שלכם (מעבר ל"זמן מטרה", שהוא טכני מדי, סופי מדי, ולא מספיק נגיש ברגעים שבהם אתם צריכים משהו ש"ידבר" ולא רק יאיים).  קחו אתכם משפט שיבטא את התסריט הריאליסטי של מה שאתם מוכנים לעשות ומתכוונים לעשות.  עם המשפט הזה תלכו לישון בלילות שלפני המירוץ.  את המשפט הזה תשלפו כל פעם שיצוץ הרגש (השד) שנקרא חשש או פחד.  עם המשפט הזה תעמדו על קו הזינוק.  המשפט הזה יהיה צרוב לכם בהארד-דיסק.

איזה משפט?  יש אין סוף וריאציות…  זה יכול להיות ציטוט, וזה יכול להיות משפט דירבון עצמי ובטחון במלים הכי פשוטות שלכם.  העיקר הוא שתדברו אל עצמכם.  אגב, לפעמים אפשר לרוץ גם "נגד" משפט (אבל זה כבר נושא אחר…)

על ה"התסריט", פתח סוגריים –  

אמרנו שהמשפט מבטא תסריט.  ולכן, כדי שמשפט יהיה מועיל (ולא מזיק), התסריט צריך להיות נכון.

תסריט נכון הוא תסריט שיש בו שלושה אלמנטים:

 1) מוכנות – כלומר שהתאמנתם.  שאתם מוכנים למשימה.  אף טריק מנטאלי לא יוכל להחליף את המוכנות.  הוא נועד לעזור לממש את מה שבניתם בחודשים הארוכים של האימונים.

2) ריאליסטי – כלומר, התסריט צריך לשקף אסטרטגיה נכונה.  ומילות המפתח כאן הן מאוד פשוטות:  כנות, ומשמעת.  הטעויות של רצי ארוכות, ורצי מרתון בפרט, מהג'וגר ועד גדולי הרצים, נובעות מאחת משתי הסיבות הללו:  חוסר כנות בהערכת היכולת שלהם (קביעת מטרה יומרנית מדי); או באופן עוד יותר נפוץ, חוסר משמעת:  כשהם לא דבקים בתכנית המירוץ ובתסריט.  ההרגשה הטובה בחלקים המוקדמים למירוץ היא מאד מסוכנת, היא משכרת ומשקרת.  היא מניסה את השד של הפחד אבל מזמינה את השד של הגאווה.  וכמו שאמר המאמן מרק ווטמור:  "Don't be greedy.  Bad things happen when you get greedy" .  אז תהיו כנים, וממושמעים.  תהיו ריאליסטים, נחושים אבל גם זהירים.

3)  הבטחון שעליו בעצם אנחנו מדברים.

המשפט שתקחו אתכם יחבר בין שלושת האלמנטים האלה.  הידיעה שאתם מוכנים,  תכנית הריצה הריאליסטית והנכונה שקבעתם לעצמכם, והבטחון המוחלט שלכם – כן, כמו וירן ומרסלי, בטחון שעל גבול היהירות – שאתם הולכים לעשות את זה.  הגעתם עד לכאן?  מה יש?  מגיע לכם!

השיר:

כבר כתבתי בכמה רשימות שלי ש"חייב להיות שיר".  היו כבר מקרים מעט מביכים של חברים, אחרי שקראו, שכתבו לי שהם לא יודעים מה לעשות…  אין להם שיר (אני לא ממציא, נשבע לכם).  רציתי לתת טיפ להורדת הלחץ, ייצרתי לחץ חדש: "איזה שיר לבחור?  איך?  מה יהיה אם אין לי שיר?".

אז זאת כמובן לא המטרה.  ומייד תבינו שהשאלה "איזה שיר" היא שאלה הרבה פחות חשובה, לאור המטרה.

זה יכול להיות שיר שהדליק אתכם במהלך אימון חזק או בנסיעה חזרה ממנו באוטו (טום פטי:  Felt so good, like anything was possible, hit cruise control, and rubbed my eyes).  זה יכול להיות שיר של מצב רוח.  זה יכול להיות שיר סימבולי, שמדבר אליכם במיוחד, או שיר סתמי לגמרי, שבסך הכל מקפיץ את האדרנלין.  זה יכול להיות שיר שמלווה אתכם מהילדות, או שיר שבמקרה קלטתם שתי שורות ממנו ברדיו בדרך למירוץ.  זה יכול להיות נדוש כמו שיר הנושא של רוקי (אני בשום אופן לא מזלזל), שיר קצבי של מוג'ו, שיר אופטימי ("miracles will happen as we dream") אבל זה יכול להיות גם שיר מתוחכם וקודר (פעם רצתי את 12 הקילומטרים האחרונים למרתון עם "you'll be coming down now baby" של ברוס ספרינגסטין ("it all falls apart with no warning")  ותתפלאו, אבל זה עבד.  זה יכול להיות אפילו שיר שנדבר לכם מקלטת של הילדים שפשוט נתפס ומסרב להשתחרר (הרצים ההורים מבינים).  זה יכול להיות שיר בקונטקסט של המסלול או שיר שאין שום קשר בינו לבין ריצה.  אבל קחו אתכם שיר, חייב להיות שיר.

למה?  מה אנחנו הולכים לעשות עם השיר?  מה ההבדל בינו לבין המשפט?

אז הפונקציה של השיר היא לאו דווקא Pump me Up של החימום והאדרנלין.  אתם יודעים מה?  כאן אני פחות דואג.  כשאתם מתאספים אל קו הזינוק, עם כל האווירה והרצים סביבכם והמתח שבאוויר, אדרנלין הוא הדבר האחרון שחסר לכם.  אפשר כמובן גם כאן להיעזר בשיר, אבל אני מדבר כרגע על מטרה אחרת/נוספת.

המטרה של השיר היא להיות מפלט, לאפשר דיסוציאציה.  תיבה של פזמון, מקצב, שאתם יכולים לברוח אליהם כשצריך.  המטרה של השיר הוא לשמש אתכם באותם "משברונים" שבדרך, ה – bad patches, שאין רץ שלא עובר אותם במהלך מירוץ.  הרץ המנוסה יודע שהרגעים שבהם קו הסיום נראה רחוק ביותר הם לא בהתחלה, אלא דווקא בהמשך.

ה – bad patches, בחלק הגדול מהמקרים, חולפים.  אפשר לעזור להם לחלוף.  אפשר להתמודד איתם ברגע שיודעים שלא רק אתם עוברים אותם, אלא גם הרצים שלידכם (אמנם בלו"ז משלהם).  כדי שה – bad patches יחלפו צריך להתנתק מהמחשבה עליהם, לגרש את השדים הרעים שלה קושי והספק.

שיטה אחת היא "הפוך על הפוך".  ברגע של קושי דווקא להגביר מעט את הקצב ל – 200 מטר, לראות שהרצים לידכם לא כל כך מרוצים מההגברה הזו, ואז להאט בחזרה עם תחושה מעט יותר טובה, לראות שהשד באמת לא כל כך נורא.

ל – bad patches אני מציע לכם את השיר.  מקצב, פזמון מוכר, שורות שחוזרות על עצמן, שאתם יכולים לנגן לעצמכם בראש, עד שהקושי יחלוף.   הפזמון יאפשר לכם להתנתק מהקושי, להתכנס למקום אחר, מוכר, פשוט להמשיך לזוז קדימה למקצב.  להתרכז מבלי להתרכז.

במרתון ירושלים, האתגר הרלווונטי במיוחד הוא כמובן העליות.  אני קורא להן "עקיצות", כי הן רבות, אבל הן נגמרות.  ועליה יכולה לפעמים להיות בעצמה bad patch, קושי חולף שצריך לעבור.  גם כאן יכול לעזור מאד שיר קבוע שמתנגן בראש.  ואין סיבה לפחד מקלישאות:  ""Ain't no mountain high enough  נכון?

בעליות יש גם שיטה נוספת – לדמיין את הצליל של השרשרת שגוררת למעלה את רכבת ההרים. האמת היא שאני תמיד פחדתי פחד מוות מרכבות הרים… אבל עליתי בכל זאת.   אתם יודעים איך זה, כשאתם על רכבת הרים, יש  את הצליל הזה של השרשרת שגוררת אתכם לאט לאט (אבל תמיד מהר מדי) למעלה?  אני יושב שם מצומק, מת מפחד, וכל מה שאני רוצה זה להמשיך לשמוע את הצליל הזה, שמושך למעלה, רק שלא יפסיק.  והדבר היחיד שאני בטוח בו ולא יכול לברוח ממנו זה שהוא יפסיק, הצליל המרגיע הזה, והעלייה תיגמר.  פתאום יהיה שקט נורא כזה.  שקט שתמיד מגיע מהר מדי.

ככה גם העליות במרתון הזה.  אני מדמיין את הצליל של הגרירה, והכל מתהפך.  כי יש כאן חוקיות.  הצליל יגרור אותי למעלה, ואוטוטו הוא ייפסק.  זה בטוח.

או אפשר גם משינה:  "קחי אותי אל הקרקעית, הכי גבוה שאני יכול…"

תמונה:

המשפט הוא התסריט.  השיר הוא חבר לדרך.  והתמונה היא הסיכום – הסיכום שאתם קובעים מראש לעצמכם.  התמונה היא תמונת הנצחון.  ויזואליזציה.

את התמונה אתם צורבים לתודעה ובשבילה אתם רצים:  זו יכולה להיות תמונה של הנפת ידיים על קו הסיום, או של ריקוד הנצחון.  זו יכולה להיות תמונה של החיבוק שאחרי, כולל בדיוק עם מי אתם הולכים להתחבק.  זה יכול להיות מקטע הסיום על המסלול שבו תשחררו שאגת נצחון, ואת כל שחרור המתח והסיפוק.  זו יכולה להיות מסיבת הבירות או הבשרים המדהימה,שלא תרשו לעצמכם להיות בא מבואסים.  ועוד תמונות כיד הדמיון.  התמונה היא מה שאתם רוצים.  כן, בתמונה הזו בהחלט יכולים להיות גם "מספרים".  הבדלים של שניות שבהן טמון האושר של הרצים.  תמונה.

מה נשאר?  שלוש- ארבע שעות לעבוד בשביל התמונה?  ובשבעת הקילומטרים האחרונים, כשאתם עייפים, אבל התמונה קרובה, מה?  30 דקות?  45 דקות?  בשביל המאמץ הזה תוותרו על התמונה?  מה, אחרי כל הבקרים הקפואים, החודשים של האימונים, הריצות הארוכות, האינטרוולים שלא שברו אתכם, הרוחות והגשמים?  עכשיו תפסידו את התמונה?  אין מצב!

בכל מירוץ, לכל רץ, יש את הרגע הזה – "רגע ההחלטה" – הרגע שבו צריך לחשוק שיניים, לסבול קצת, להיזכר למה אנחנו עושים את זה, מה הבטחנו לעצמנו, מה באנו להשיג, ועכשיו, כשזה עומד למבחן, כמה באמת אנחנו רוצים את זה.  "את זה" זה התמונה.  ולכן היא צריכה להיות שם אתכם, ברגע ההחלטה.

 אז קחו אתכם לדרך משפט, שיר ותמונה.

ובהצלחה לכל רצי מרתון ירושלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>