xcvbxc
DSC_0196

בום. לא יודע מאיפה להתחיל. מה שבטוח שאיפה שזה לא יהיה, מה שלא אכתוב יהיה לבסוף רשימת תודות כי זהו סיפור הדרך. הדברים נכתבים 10 ימים אחרי אותו יום מיוחד ואני עדיין מתקשה לעכל את התקופה ואת היום.
אולי אתחיל מתחילת יולי ככה (מוזמנים לדלג (-:, כשמתחילים ההרהורים לגבי טבריה שעוד רחוקה. ואז מגיע צוק איתן (הautospell מתקן לצחוק איתן – נקודה למחשבה…) שמרחיק אותי בעיקר מהבית, אבל על הדרך גם מריצה כלשהי, ולוקח הרבה מעבר לחודש עצמו בחולות של עזה לחזור לשגרה. בליל קבלת הצו8, אחרי אריזת התיק ולאחר שכל הבית נרדם, ואני לא מצליח, אני מעביר מכונה על הראש ואז יוצא באמצע הלילה לריצת (ניסיון) פריקת עצבים בגן הנטוש… בין הדואגים והכותבים הרבים במשך החודש יב"ש כותב לי מהצפון הרחוק, בצו 8 משלו, that this will be my making [בסופו של יום – נראה לי העליות של החרמון were your making – איזה כיף לראות את הקאמבק הכי קרוב לMJ שחוזר מפרישה…]
אחרי שסופסוף נגמרים המשחקים בדרום, והגוף והראש חוזרים אט אט לעצמם, מתחילים בהר – ואין כמו ריצה אחרי פליקס (אמנם בחברה טובה עם נרז וחן) בכדי להבין עד כמה I'm off the pace. אביעד כבר דאג בהמשך העונה, וגם בבית שאן וטבריה (אשכרה באת לקחת את מה שלך!!), שלא אנוח על זרי הדפנה, כולל blow out בטמפו שהשאיר אותי עם הרבה חומר למחשבה.
וכמובן – גיסר – בליווי מאגר של עצות וגיסראות שהם תמיד tailor made ותמיד שם כשאני צריך, ושגורם לי לחלום ולראות את הפסגות האפשריות; ומנגד- (מאז ומ-)תמיד יש את ארז, שמכיר אותי כ"כ טוב ומבטיח שהרגליים תישארנה נטועות היטב היטב בקרקע.
ואיכשהו – עם כל הד"ר ג'קל ומיסטר הייד ("חוסך שבטו…"), תמיד וקרוב נמצא המזכ"ל וראש החתוליה – יוסי, שתמיד שם, keeping me honest. בסיבוב בעין גב ראיתי פעם ראשונה את יוסי גובר על החלושעס ורץ כמו משהו שדומה לרץ ששמעתי שהיה פעם. respect. וי"אלון – איזה כיף לרכוש חבר כמוך וכמה היית חסר. עם מה שהראית בהר ובסטאד, סבלנות וסיבולת יש בשפע, עוד קצת אינשאללה; וחן – תודה על השותפות, הטרמפים, ובמיוחד 2 הארוכות לפנתיאון בוואדי וסחתיין על עוד הופעת מטרונום בטבריה על 70 אחוז אימונים – כמה שקט, ביטחון ו…חדות. ומה נותר להגיד על השרמינטור שהופיע פעמיים במאניטיים אחרי שעונה שלמה רץ כמה צעדים מאחורינו, וקבע שיא אישי ומשפחתי מטורף; ו-ויג that always shows up שהראה לי את הגב שלו למשך 35קמ עד שהגביר המנוול בדרך לשיא אישי מדהים…
ועמיח שלוקח את תואר הMVP – ולא בגלל התוצאה המדהימה, אלא בגלל שהוא drawcard, ו-אולסטאר בדם. תמצאו עוד מישהו שעל קצב 3:50 עושה לכם בסיבוב של עין גב תנועה א-לה אייברסון השואב אהבה מהקהל – (עם יד על על האוזן)… I'll be damned – לקחת את המנטרה של אייברסון על practice לרמות חדשות and you lived to tell the tale – ועוד בסטייל….
והרוטור. איזה שותף. ארוכות לפנות בוקר (כמעט) בשעות שאני אוהב, טמפו, הכל. תודה שהיית שם. להכווין, למשוך, לתמוך. והכל, כהרגלך- בצניעות, בלי דרמה. האוויר דליל שם למעלה ככה מספרים, ואתה ממשיך לטפס ולתקוע יתדות גבוה כל כך, במקומות בהם דרכו מעטים. מעריץ אותך.
וכמובן – נחשון, כמו תמיד, שם בדיוק כמה ואיך שצריך אותו (כן, גם בטבריה). איזה איש ואיזה חבר. כשהוא כבר אומר משהו בטון הסמכותי של המאמן ("מה אתה דפוק, פינתי לפני מרתון? … בלי עוד אימוני רוקי עד המרתון…") – אז אפילו אני סותם ת'פה ומציית. שיחקת אותה עם האופן בו תיעלת את השיחה בינינו בנושא הקצבים במרתון כך שאני הייתי זה ש"החליט" (אחשלי- אני נשוי עם ארבעה ילדים – ומכיר את השיטה משני הצדדים…). מחכים לך כולנו, all in good time, she'll be right mate.
ואיזה כיף שרק צריך להגיע לטבריה ולרוץ כי נני-רפול-דני-חיים-סיוון ושות' רבים דואגים לכל השאר – מהמלון, לאוכל, לתה עם הpixy dust, לליווי האופניים, לתמיכה מקרוב ומרחוק. כבוד ותענוג גם יחד – מ.א.ה – (שוב) תודה ענקית.
ולבסוף – "תרי תמיכותא צריכא ליה לרצא דדפיקותא, אינתו וברכיה (שתיים תומכות נדרשות לרץ המרתון, אשתו והברכיים שלו) (הלכות גיסר, סימן לא-זוכר-יש-הרבה) – זה הזמן להודות לנועה ולברכיים על התמיכה הלא-מובנת-בכלל-מאליה וגם הזמן לנוח…

אה – והמרתון – אכן מבסוט לאללה מהשיא האישי (2:52:56) אבל מי שבאמת מעניין אותו הספליטים וכו' -שיבושם לו בלינק הבא: http://live.4sport.co.il/participant/167105/2054
"Tenacity"- הפרחתי לחלל האוויר את המילה הזו בשיא הgrind – והיו שהרימו גבה, ובצדק. כולה רציתי לרצות את זה באמת, ביום הקובע, ולעשות עם זה משהו, and not to die wondering. כמו אייזיאה על רגל אחת מול הלייקרס הגדולים בפורום, כמו Dipper וBrereton בMCG בגמר הfooty – ב1989 עם הצלעות השבורות והריאה הנקובה, כמו הקאמבק הענק של לנדל מול מקנרו בגמר פריז 1984 (משחק עליו סבא שלי ז"ל דיבר כל הזמן – "watch how he concentrates Ari, just watch how he concentrates"…), וכן – להיות רק קצת כמו איתי רז שמכאן למטה נראה שהוא לא רק מהיר, אלא שהוא גם רוצה את זה יותר מכולם ואף יודע כיצד לתרגם את הרצון העז הזה. אז כן – אמנם בממדים הצנועים שלי, ואף אחד לא יזכור את זה עוד מעט זמן, אבל אני מרגיש שסגרתי את הפינה of not dying wondering …

אחרית דבר
לא אכביד עוד עם קורות ה-172 פלוס דקות ההן – רק אשאיר כאן את המשפט-שיר-תמונה שלי מאותו יום קר וקסום, אותם אקח אתי עוד הרבה זמן –
בקמ ה35-36 , כשהרגליים מתחילות להתעייף בעליות אחרי צמח ואין איש לידי, ("אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע…"), ומשימת השמירה על הריכוז הופכת קשה יותר לביצוע, פתאום אני מזהה את צלילי הגיטרה של מארק קנופלר מתקרבים במהירות. מה? איך? ותוך כמה שניות – נוסע בצמוד אליי אופנוע ממנו בוקעים צלילי הdire straits. האצבעות מכוסות-הכפפות מתעוררות לחיים ומתחילות לנגן באוויר …. הנהג (בהיעדר שם הולם יותר- אקרא לו אליהו הנביא) מגביר את הווליום, וכך אני שועט לכיוון טבריה תוך כדי נגינה, בפעם המי-יודע-כמה, של הסולו הראשון, ואז השני, של sultans of swing. ככל שהיו עד אז שדים וגורילות להדחיק ולהכניע – הרי ששם הם כבר התייאשו, ונותר רק לרצות את זה עוד קצת ולחצות את הקו כמה שיותר מהר, ולחגוג עם כולם חתיכת תקופה ויום מיוחד.