xcvbxc

זוהי הכתבה השתים עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "שורטר, רודג'רס, וה-Running Boom של שנות ה-70"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל גם באתר דה באזר.

מפאת האורך, כתבה זו תפוצל לשני פרקים שיפורסמו בנפרד. החלק הראשון יוקדש לעיקרו של הסיפור. החלק השני יתאר את גישת האימון.

***

מבוא

בפברואר 2015 כתבתי פוסט מיוחד לכבודו של מאמן הכדורסל האגדי של אוניברסיטת צפון קרוליינה, יקיר המועדון דין סמית'. ובין השאר הסברתי שם: "אני חושב שישנה רמה גבוהה יותר.  רמה שיש בה ערך נוסף.  משהו שהוא מעבר לאימון בענף ספורט במובן הפשוט והישיר של המילה.  ישנו ז'אנר של מאמנים שהוא מובחן ומובחר.  עם הקבוצה האקסקלוסיבית הזו מזוהה מימד שמעבר לאימון.  מימד של מנהיגות. מימד של התוויית דרך ואפילו שינוי של המציאות. ישנו מימד של השפעה המגיעה הרבה מעבר להצלחה במשחק.  אולי הביטוי הנכון הוא מטה-מאמן". כבר אז ציינתי שהפוסט שנכתב בהשראתו של דין סמית' הושפע גם מהביוגרפיה של ענק נוסף – ביל באוורמן – שאצטרך למצוא הזדמנות לכתוב עליו. והנה הגיע הזמן לקיים.

כפי שאתם מבינים, הביוגרפיה יוצאת הדופן של ביל באוורמן, האישיות שלו, החזון והאופן שבו הגשים אותו – אלה מלווים אותי מזה שנים. לא מעט כתבות ודיונים באתר הזה עוסקים באידיאל החמקמק של פיתוחה של "תרבות ספורט": מה בין התיאוריה לבין השטח? מה בין התכניות והממסד לבין היוזמות המקומיות והדמויות? מה בין הממסדי לחוץ-ממסדי (ולעתים אנטי-ממסדי)? מה בין הספורט התחרותי-מקצועני לבין המימד הקהילתי-עממי? בכל פעם שאני נקלע לדיון כזה, אני חושב על קורות חייו – ומפעלות חייו – של ביל באוורמן.

הכתבה הזו תחשוף פרק נוסף בהתפתחות תורת האימון. תורה של איזונים, של גיוון, של שילוב והתאמה אינדיבידואלית. עיקרון האימון המזוהה ביותר עם באוורמן הוא ה- Hard-easy השילוב ההכרחי של ימים קלים בין האימונים הקשים; היחס המשלים שבין הסטרס לבין ההתאוששות. להסבר גישת האימון שלו נגיע בהמשך.

אבל הכתבה הזו תספר הרבה יותר. בביוגרפיה של ביל באוורמן שזורים סיפורים שהיו לעוגנים משמעותיים בהתפתחות של האתלטיקה הקלה בארה"ב החל מאמצע המאה העשרים: הפיכתה של אוניברסיטת אורגון ל-powerhouse קבוע בענף האתלטיקה (עד היום) ובית גידול לאתלטים אולימפיים מצטיינים; ביסוסה של העיירה יוג'ין כבירת האתלטיקה הקלה של ארה"ב (עד היום); סיפוריהם של לא פחות מ-33 ספורטאים אולימפיים, מארצות שונות, אותם אימן בווארמן לאורך השנים (בחמש אולימפיאדות, בין 1956 ל-1972); המצאתה, הקמתה ונסיקתה של חברת Nike, שבאוורמן היה ממייסדיה, רעיונית ופיזית-ממשית; מיצוב מעמד המאמן ובהמשך גם מעמדם וזכויותיהם של האתלטים; ולבסוף, סיפורו הטרגי-מיתולוגי של חניכו המפורסם ביותר של באוורמן – סטיב פריפונטיין – שהיה הרץ למרחקים שהגיע הכי קרוב שאפשר למעמד של כוכב רוק ונהרג לפני שמימש את שיאו (כנראה).

אבל הנה, כבר רצנו קדימה. ובאוורמן היה אומר לנו: Pace yourselves.

סיפורו של ביל באוורמן, מכל מקום, הוא סיפור על אדם שחתר כל חייו ליצור ולעצב. סיפורו של מי שידע להוציא מעצמו וגם מאחרים את המיטב.

bowermanmenoforegon

 

"קחו אורגניזם פרימיטבי…" – נאום פתיחה

"הגורו נותן לנו את עצמו, ואחר כך את השיטה שלו;

המורה, לעומת זאת, נותן לנו את הנושא שלו, ואחר כך את עצמנו"

בציטוט הזה, מכתב מגזין הניו יורקר אדם קופניק, בחר קני מור לפתוח את הביוגרפיה המעולה שכתב על ביל באוורמן, שהיה מאמנו: Bowerman and the Men of Oregon. ואת כל מה שאכתוב כאן אני ממליץ לקרוא כקדימון, לא יותר, לספר עצמו. אני מבטיח לכם שזהו מספרי הספורט הטובים שתקראו.

בהמשך פרק המבוא מתאר קני מור – שסיים רביעי במרתון האולימפי במשחקי מינכן 1972 – את המפגש שלו עם באוורמן, בשנתו הראשונה באוניברסיטת אורגון. הסצינה מתרחשת בסלון בבית העץ של המאמן, שאותו בנה במו ידיו מעל לנהר. הקבוצה מקובצת לשיחת הפתיחה. ובווארמן פותח, בערך כך (בתרגום חופשי):

"אנשי אורגון…

קחו אורגניזם פרימיטיבי', הוא המשיך, כשקולו שמן (oil) והגיון מתוק, "קחו כל אורגניזם חלש ומעורר רחמים. למשל פרשמן [תלמיד השנה הראשונה]. תגרמו לו להרים משקולות, או לקפוץ, או לרוץ. תנו לו לנוח. ומה קורה? קורה נס קטן. הוא נהיה קצת יותר טוב. הוא נהיה קצת יותר חזק או יותר מהיר או בעל סבולת טובה יותר. זה בעצם כל מה שצריך להבין באימון: סטרס. התאוששות. שיפור. אפשר היה לחשוב שכל טמבל יוכל לעשות את זה. אפילו…".

הוא הסתובב, צמצם את עיניו, צעד והתרחק ואז הסתובב בחזרה.

"אבל אתם לא עושים את זה! אתם עובדים קשה מדי ונחים מעט מדי, ואתם נפצעים. אתם נכנעים לפיתויים של החינוך הליברלי שלכם, ואתם שורפים את הנר שלכם משני הקצוות. ואתם מקבלים 'מונו' [מונונוקליאוזיס, "מחלת הנשיקה"]. כל פרצוף מלאך משקר שאני רואה כאן מועד לפשל, להגיע לאובר-טריינינג, להתאהב, להיכשל בלימודים, לנגן בגיטרה עד שלוש לפנות בוקר בבית הקברות…" [עקיצה למיילר ארצ'י סאן רומני, היו דברים מעולם]

"אין לנו כללי אימון נוקשים ומהירים. התהפוכות של החיים [ vissicitudes of life – חשבו על מאמן שמדבר כך] בדרך כלל מלמדים אדם אינטליגנטי במה הוא מסוגל לעמוד. בהחלט עוזר אם יש מישהו שמבין ב'דרכי הנרות' שידריך וייצב אותך כשאתה חותר לקראת האור. וזה יהיה אני. אבל אני מצטער להודיע לכם שאתה לא יכול פשוט להגיד למישהו מה טוב בשבילו. הוא לא יקשיב. הוא לא יקשיב. דבר ראשון, אתה צריך לזכות בתשומת הלב שלו…" "כמו מאלף של פרד עקשן שמסרב לחרוש, מסרב אפילו לאכול. מאלף הפרדות לוקח two by four (קרש) ונותן לו מכה חזקה בין האזניים".

"דבר ראשון, אתה צריך לזכות בתשומת הלב שלו".

***

ביל באוורמן ידע, כנראה, לזכות בתשומת הלב של האנשים שלו, טוב יותר מרוב המאמנים, מן הסתם. הוא ידע לגרום להם להאמין. להאמין בתהליך. להאמין בעצמם. הוא ידע מתי ללחוץ ומתי להרפות. מתי להיות תובעני וקשוח, מתי להיות אבהי ותומך. הוא ידע – מה שמאמנים רבים כל כך אינם מבינים – שלא תמיד צריך ללחוץ ולהוסיף, וללחוץ יותר. הוא ידע – מה שמאמנים רבים עוד יותר לעולם אינם מבינים – שגם המאמן יכול ללמוד מן המתאמנים שלו (וגם מקולגות, ממאמנים מתחרים). הוא ידע שכדי להצליח הוא חייב גם להקשיב. ביל באוורמן ידע שישנו קסם שמייצר אלופים. רק שהקסם הזה משתנה מאדם לאדם.

וגישת האימון שלו – שאותה אציג בחלק השני – היתה כולה תורה של איזונים, של משחק בין רכיבים. מצד אחד מתוכננת, מצד שני חופשית וגמישה ולעולם מתעדכנת. גישה שגם הזמינה כל אחד מהרצים למצוא את הדרך הנכונה ביותר עבורו. הוא תפס את תשומת הלב שלהם. הוא נתן להם את הנושא שלו, שהפך לנושא שלהם. 

וקני מור מסכם קריירה שבה הגיע לזמני ריצה ולגבהים שאותם מעולם לא דמיין: הוא נתן לנו את עצמנו.

***

בפסקה אחת

בשנת 1948 התמנה ביל באוורמן למאמן הראשי של נבחרת האתלטיקה של אוניברסיטת אורגון. הוא החליף את המאמן האגדי ביל הייוורד, שעל שמו נקרא מסלול התחרויות המפורסם ביותר בארה"ב – שהיה ל"מכה" של האתלטיקה הקלה (תחרות ליגת היהלום היחידה בארה"ב, ה-Prefontaine Classic מתקיימת מדי שנה באותו איצטדיון, ובמרכזה ה-Bowerman Mile). הוא שימש בתפקיד המאמן הראשי עד לשנת 1973. בתקופה זו הוא אימן לא פחות מ-33 אתלטים אולימפיים (לבולטים מביניהם ולזוכי המדליות נגיע בהמשך), לא פחות מ-16 רצים של מייל בפחות מארבע דקות (התאמן תחתיו לפחות רץ אחד כזה, בכל שנה, במשך 20 שנים רצופות) – שישה מהם עשו זאת בין 1956 ל-1962 (וכך, החזיקו אז רצי באוורמן ביחד בשליש מריצות הסאב-4 בכל העולם). הוא היה המאמן הראשי של הנבחרת האמריקאית למשחקים במינכן 1972. אתלטי האוניברסיטה זכו בתקופתו באינספור תארים, כולל ארבע אליפויות NCAA קבוצתיות (National Championship). באוורמן אימן לאורך השנים אלופי NCAA ב-19 מבין 21 המקצועות.

***

ציוני דרך בקורות החיים

לפני שנפנה אל סיפורי האתלטיקה, נרחיב את המבט כדי להכיל כמה מתחומי ההשפעה המגוונים של באוורמן. אעשה זאת ממש בכותרות.

  • ביל באוורמן נולד ב-1911, בנו של מושל מדינת אורגון ג'יי באוורמן. הוריו התגרשו והוא גדל בבית אמו (גם בצל מותו הטרגי של אחיו התאום בתאונה, בגיל שנתיים). משך שנים רבות, עד תקופת לימודיו באוניברסיטה, לא היה לו שום קשר עם אביו, שהקים משפחה חדשה.
  • באוורמן בעצמו היה אתלט מצטיין. בתיכון כיכב בנבחרות הפוטבול והכדורסל. כתלמיד באוניברסיטת אורגון היה מהשחקנים הבולטים בנבחרת הפוטבול ותחת הדרכתו של ביל הייוורד התחרה גם באתלטיקה, כספרינטר: 48 גבוה ל-400 מטר.
  • באוורמן שירת (ב"מילואים") כקצין בדיוויזיית ההרים העשירית ("פרדות") של הצבא האמריקאי. אחרי הפצצת פרל הרבור נשלחה החטיבה להילחם בהרי איטליה, בגבהים ובשלג, עד לסיום מלחמת העולם השניה. באוורמן התקדם לתפקיד מפקד גדוד, ובעקבות הלחימה המוצלחת התייצב באופן אישי מול גנרל הכוחות הנאציים שמולו, הציב בפניו אולטימטום שהוביל להפסקת לחימה (בעצם כניעה של 4,000 חיילים) עד להודעת הכניעה הרשמית שהגיעה כמה ימים מאוחר יותר. השירות הצבאי הותיר בו חותם עמוק.
  • את קריירת ההוראה והאימון (פוטבול ואתלטיקה קלה) החל עוד לפני המלחמה בתיכון מדפורד, ובהמשך נקרא את הדגל, ל-alma mater שלו וזכה לכבוד הגדול להיות מחליפו וממשיך דרכו של מאמנו האגדי ביל היוורד.
  • כבר במשחקים האולימפיים של 1960, ברומא, נוצר הקשר המיוחד בין באוורמן לבין המאמן הניו זילנדי ארתור לידיארד (בסדרה זו הוקדשו שני פרקים ללידיארד ולתורת האימון שלו. קראו כאן). בעקבות הניצחונות המרשימים של פיטר סנל ומארי האלברג, חניכיו של לידיארד, באוורמן ניגש ללחוץ יד, הציג את עצמו, ושאל את לידיארד אם לצפות להפתעות נוספות. לידיארד אמר לו שיש לו בחור נוסף בריצת המרתון – בארי מאגי שאכן זכה במדלית הארד כעבור כמה ימים. משיחה זו צמחו החברות והתכתבות קבועה בין שני המאמנים פורצי הדרך. משמעותי במיוחד היה הביקור של באוורמן אצל לידיארד, באוקלנד, ניו זילנד. לידיארד הזמין את באוורמן… לרוץ, לעשות "ג'וגינג". והביקור הזה חקק בבאוורמן תובנות משמעותיות מאוד.
  • עם חזרתו לארה"ב האיץ באוורמן את חזון "הריצה הקהילתית" בשימת דגש על בניית קשר הדוק בין תושבי העיר לבין קבוצת האתלטיקה הקלה. בימי ראשון הוזמנו כולם ל"אימון פתוח" ולריצות משותפות. ואלו היו גם האוהדים שהפכו את איצטדיון הייוורד פילד לאיצטדיון מפורסם כל כך, מיוחד כל כך, ביתי כל כך. באוורמן טיפח כמובן את הקשר בין הקהילה לבין קבוצות הספורט של האוניברסיטה גם בגיוס תרומות ותקציבים.
  • הספר הראשון שפרסם באוורמן לא היה ספר על אימון אלופי אתלטיקה קלה, אלא ספר על ה"ג'וגינג", שפורסם לקראת סוף שנות ה-60 ונחשב לאחד הטריגרים לראנינג בום של שנות השבעים.
  • גישת האימון של באוורמן היתה שונה משמעותית מזו של לידיארד. הוא למד במקביל גם ממאמנים אירופאיים.
  • נייקי – אנחנו מכירים את חברת Nike כאימפריה כלכלית אדירה ושתלטנית. קריאת הביוגרפיה של באוורמן מאפשרת ללמוד גם על השורשים הצנועים והשונים כל כך. הכוח הכמעט מונופוליסטי באותם ימים בתחום היה בידי אדידס, והרצים האמריקאיים חיפשו פתרונות כמעט חתרניים. המייסד והבעלים של נייקי, Phil Knight, היה בעצמו חניך של באוורמן באוניברסיטת אורגון (שיא אישי של 4:10דק' לריצת המייל, בשנות הששים) ומי שנעל בעצמו את זוג נעלי הספייקס הראשון שעוצב בידי באוורמן. ההשראה, החזון והיצירה – גם הצורך – התחילו דווקא מבאוורמן ומקבוצת האתלטיקה. הם החלו מן האובססיה של באוורמן לחפש שיפורים שיסייעו לרצים שלו לרוץ מהר יותר, כולל בביגוד והנעלה. הם החלו מהניסויים שעשה עם מכשיר הכנת ה-Waffles בבית שלו, שהדיף תמיד ריח של גומי שרוף (כעבור שנים הוקירה נייקי את השורשים שלה עם השקת דגם ה-Nike Waffle Trainer הפופולרי). נייקי – גם השם היה רעיון של באוורמן, ע"ש אלת הניצחון היוונית – לא נולדה ביום אחד. תחילה היו מעורבים באוורמן ונייט בשיתוף פעולה עם חברת טייגר היפנית (Onitsuka) – שלימים היתה לחברת אסיקס שאנו מכירים היום בעיצוב, בחינה ושיווק בארה"ב (בראש וראשונה לרצים המצטיינים) של דגמים חדשניים. בהמשך הקימו באוורמן ונייט בשותפות את חברת Blue Ribbon Sport, שלימים הפכה לנייקי. בשנת 1969 עיצב באוורמן את דגם ה-Tiger Cortez המפורסם (שב-1972 הפך ל- Nike Cortez) – הדגם שסימן את המהפך. עד לסוף שנות השבעים המודל העסקי התבסס על הצלחות הרצים של באוורמן, ועל רצים אמריקאים בכירים שצורפו וחלקם סייעו לשיווק הנעליים. איש לא חלם אז על ימי ה"אייר ג'ורדן" ומעבר. באוורמן רצה קודם כל את הנעליים הטובות ביותר עבור הרצים שלו, ולא דמיין שיום אחד הוא יהפוך למולטי-מיליונר (על כך הוא ידע להכיר טובה לנייט, חניכו שהצטיין בעסקים).
  • באוורמן ונייט, באמצעות חברת BRS הקימו גם את קבוצת הריצה הבוגרת Athletics West, שהיתה מהקבוצות הבולטות בתקופת תור הזהב שתוארה בכתבה הקודמת בסדרה (בין הרצים הבולטים קרייג וירג'ין וג'ורג' malmo מאלי).
  • בשנת 1968 ארגן באוורמן בהצלחה את תחרות המבחנים האמריקאים למשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. התחרות קוימה בתנאי הגובה של לייק טאהו. ההצלחה של באוורמן במישור הזה התבטאה גם במעמד הכמעט קבוע שלה זכתה יוג'ין אורגון (פעמים רבות קוימו שם המבחנים) וגם בבחירתו לשמש כמאמן הראשי של הנבחרת האולימפית של ארה"ב למשחקים של מינכן 1972.
  • נוכחתו של באוורמן בלטה ברוב צמתי ההתפתחות, הדרמה וההכרעה. הוא היה שם, תומך ומגבה, בסערה סביב "הצדעת הכוח השחור" של טומי סמית' וג'ון קרלוס בניו מקסיקו 68. הוא תמך במאבק של האתלטים האמריקאיים בממסד, על זכותם להתפרנס ונגד הצביעות. נדמה כי ברוב המוחלט של המקרים, המאמן שנודע בקשיחותו גילה רגישות וחושים שאפשרו לו להתייצב בצד הנכון של תנועת ההיסטוריה.

bowermanshoe

(Photo courtesy of Nike-news)

שנות ה-50 וה-60 – שושלת רצי המייל, אלופים ומדליסטים אולימפיים

ועל הרץ  הגדול שלא מסוגל היה לסיים שני (ולכן סיים חמישי)

שני הכוכבים הראשונים שאימן באוורמן הפציעו ב-1956. ביל דלינג'ר (לא הגנגסטר) היה אלוף המכללות הראשון בריצת המייל שאימן (עוד נחזור אליו בהמשך, גם כרץ וגם כעוזר המאמן, והמאמן היורש). ג'ים ביילי , תלמיד באורגון, היה למנצח האוסטרלי שהאוסטרלים לעולם לא סלחו לו, והרץ ההיסטורי הראשון בשושלת הרצים שאימן באוורמן.

השנה שנת 1956, שנתיים לאחר שנת 1954 שבה הגשימו רוג'ר באניסטר וג'ון לנדי את חלום הסאב 4 דקות למייל. ג'ון לנדי הגדול, שיאן העולם, הגיע לארה"ב כדי להשתתף כאורח הכבוד בתחרות בין UCLA ל-USC בקולוסיאום בלוס אנג'לס. כדי להוסיף עניין, הצטרף לריצה גם רון דלייני האירי (כמה חודשים לפני שיהיה לאלוף האולימפי בריצת ה-1500, במלבורן). גם חניכיו של באוורמן, ביילי ודלינג'ר, השתתפו בריצה. אחרי 3 סיבובים לנדי הוביל ב-3:01.5דק', לנדי נראה בשליטה, מגדיל את הפער ואז קרא הבלתי צפוי: ג'ים ביילי רץ את ההקפה האחרונה ב-55.5 שניות, השיג את לנדי עם הכניסה לישורת הסופית וברח קדימה לניצחון בזמן של 3:58.6, עשירית אחת לפני לנדי. זה היה המייל הראשון בפחות מארבע דקות על אדמת ארה"ב.

בהמשך השנה שב ביילי לאוסטרליה ולקול קריאות עשרות אלפי הצופים בעד גיבורם: Beat Bailey, Beat Bailey, ניצח את לנדי שוב, והיה לאלוף אוסטרליה. הוא ניצח גם בריצת ה-800. לרוע המזל, פציעה מנעה ממנו את העליה לגמר במשחקים במלבורן (דלייני זכה בזהב, לנדי בארד). שיא הקריירה של ביילי היה אותה הריצה בלוס אנג'לס, ואת ביתו הוא הקים באורגון- רחוק מאוסטרליה והיכן ששאגות וחלומות הקהל היו בעדו ולא נגדו.

היתה זו תחילתה של שושלת. בשנים הקרובות התקבצו תחת הדרכתו של באוורמן כמה מרצי המייל הטובים בארה"ב ובעולם: ג'ים גרל Grelleווייד בלוחזק מכולם – דיירול בורלסון, שהיה אלוף ה-NCAA שלוש פעמים ולא הפסיד מעולם בתחרות למרחק מייל/1500 בקריירת המכללות שלו (וגם רץ את המייל הראשון בפחות מארבע דקות בהייוורד פילד, מסלול הבית). בורלסון היה גם תקוה גדולה למדליה (רצי סאב 4 נוספים שאימן באוורמן לאורך השנים).

בינתים, ביל דלינג'ר, שהתגייס לחיל האוויר וביצע אימונים לפי תכנית שבאוורמן שלח לו בספירת צעדים על חוף הים (בהיעדר כלים למדידת מרחק), קבע שיאים אמריקאיים ב-1500, שני מייל, שלושה מייל, ו-5000, זכה לניצחון גדול בתחרוות המסורתית בין ארה"ב לברה"מ, וב-1959 קבע שיאי עולם בריצות לשני מייל ושלושה מייל.

למשחקים ברומא 1960 נסע באוורמן עם שישה אתלטים, ביניהם בורלסון שסיים שישי בריצת ה1500 עם שיא ארה"ב, גרל (שסיים שמיני) והספרינטר אוטיס דייויס. הרצים היו עדיין צעירים, צברו ניסיון. בורלסון וגרל, כשאר הרצים, היו סטטיסטים/צופים בלבד במופע שיא העולם המרהיב שהיווה את שיא הקריירה של הרב אליוט הגדול ושל מאמנו פרסי סראטי. דלינג'ר חלה, ולא השתתף בגמר ה5000מ', אכזבה קשה.

והנה, אוטיס דייויס, הספרינטר שבקושי התברג לנבחרת רצי ה-400מ' האמריקאית. במבחנים האמריקאים סבל דייויס מכך שמקצה חצי הגמר ומקצה הגמר קוימו באותו היום. מנוחה של 24 שעות בין המקצים, ברומא, אפשרה לו להדהים. בחצי הגמר הוא קבע שיא אולימפי של 45.5 שניות. בגמר, בניגוד לעצתו של באוורמן, הוא פתח בטיסה מהירה, משך איתו את קאומפן המערב גרמני לפוטו פיניש, ו… אוטיס דייויס היה לאלוף האולימפי עם שיא עולם חדש של 44.9שניות, האדם הראשון שירד מ-45 שניות ל400מ'. דייויס הוסיף מדליית זהב נוספת כרץ המסיים ברביעיית השליחים האמריקאית, שקבעה גם היא שיא עולם בגמר. מושלם.

לחצו לצפייה.

ברומא 1960 שמחת המנצח התערבבה עם התוגה המהורהרת של המפסידים, ובאוורמן חתם:

 "Soak this in, breathe it in, sip the wine, take home a pocketful of cinders. You're Olympians and you live to fight again".

עד לשנת 1962 אימן באוורמן, כאמור, ששה רצי מייל של פחות מארבע דקות. רביעיית רצי אורגון קבעה שיאי עולם במירוץ שליחים של 4 כפול מייל. ב-1961 זכו חניכיו באליפות NCAA קבוצתית ראשונה.

במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964 זכו שניים מרציו לרגע התהילה: ביל דלינג'ר, בגיל 29 ובעקבות תכנית אימונים הדרגתית, דקדקנית- התובענית ביותר שביצע (כולל שלב בסיס עם ריצות ארוכות מאוד בהשפעת לידיארד) – זכה, סוף סוף, במדליית הארד בריצת ה-5000מ' (אחרי בוב שול האמריקאי והרולד נורת'ופ הגרמני, לפני רון קלארק, יקיר המועדון, הפייבוריט הטרגי, ולפני מישל ז'אזי הצרפתי- שניהם שיאנים ומהרצים הגדולים של התקופה). גם הארי ג'רום הקנדי, חניך של באוורמן, זכה במדליית ארד, כשסיים שלישי לשיא העולם של בוב הייז בריצת ה-100מ' (ב1960 השווה ג'רום את שיא העולם לריצת המאה מטר, 10.0שנ'). 

שני חניכים של באוורמן חגגו זכיה במדליית ארד, והרץ הטוב ביותר שלו, ההבטחה הגדולה, דיירול ברלסון, חזק ובשל – לא מוכן היה, כעניין של אופי (לטוב ולרע) להסתפק בארד, גם לא בכסף. הבעיה היחידה של בורלסון, שיאן ארה"ב בשיא כושרו, היתה בקיומו של רץ ניו זילנדי בשם פיטר סנל. שיאן העולם ופעמיים אלוף אולימפי בריצת ה800, שבטוקיו זכה בדאבל, גם ב1500. כשמנתחים אובייקטיבית, לבורלסון לא היה סיכוי אמיתי מול סנל. לא אבסולוטית, ולא מול יכולת הסיום האדירה של סנל. היחיד שלא ידע את זה, שלא הסכים לקבל את הרעיון הזה, היה בורלסון בעצמו. אילו היה מתחרה בשביל מדליית הכסף, בורלסון אמור היה להצליח, בהסתברות גבוהה. אך הוא בא לנצח. והרגע במירוץ שבו הוא הפנים, נדהם, שאין לו סיכוי לתפוס את סנל, שהמירוץ הוכרע, גרם לו "לסגור מנועים", לתת לרכבת הרצים לעבור אותו. הוא התעשת רק בישורת האחרונה, חזר לדחוף מהמרפקים והצליח לחזור… למקום החמישי. לרץ האדיר שהצהיר אינספור פעמים שהוא רץ כדי לנצח, שלא חשוב הזמן, שאין הבדל מבחינתו בין מקום שני לבין מקום אחרון, נותרו עשרות שנים להרהור וחרטה: "הייתי יהיר cocky. הייתי אידיוט. אחרי שסנל ברח, מקום שני הרגיש לא שונה מהמקום האחרון". כמה חבל.

 מאמן האתלטים האמריקאים לקראת מקסיקו סיטי

המאמן הרשמי של נבחרת האתלטיקה של ארה"ב למשחקים באולימפיים במקסיקו סיטי היה פייטון ג'ורדן, מאמנה המפורסם של אוניברסיטת סטנפורד. ובכל זאת, ועדה מטעם התאחדות האתלטיקה האמריקאית החליטה להפקיד את ההכנה הספציפית של האתלטים, במשך הקיץ של 1968 ובגבהים של Echo Summit, יהיה דווקא ביל באוורמן.

באוורמן התגאה בהישגים פנטסטיים לנבחרת האמריקאית: ג'ים היינס ניצח בריצת ה100מ' עם שיא עולם, כך גם טומי סמית' ב200, ולי אוואנס ב400מ'. ניצחונות אמריקאיים הושגו גם ב110מ' משוכות, בשתי ריצות השליחים (גם הן בשיאי עולם), אל אורטר ניצח בדיסקוס, ביל טומי בקרב 10, רנדי מאטסון בכדור ברזל ובוב סיגרן בקפיצה במוט. ו… מיותר להזכיר את הקפיצה הנפלאה והדמיונית של האחד והיחיד, בוב בימון. 8.90מ'. 12 מדליות זהב. 6 שיאי עולם. (אלו אינם אתלטים שאומנו על ידי באוורמן באופן קבוע, אך היתה לו תרומה להצלחה הגורפת במקסיקו סיטי).

בווארמן היה מאוכזב, משוכנע שאלמלא וייד בל חניכו היה חולה ב- Montezuma's Revenge הוא היה זוכה בזהב נוסף וגם רושם הישג היסטורי של ריצה מהירה מ1:44דק' ל800מ' (המנצח בפועל היה רלף דובל האוסטרלי, עם שיא עולם של 1:44.3). לעולם לא נדע…

שנות ה-70 – פריפונטיין, קני מור, ומשחקי מינכן 1972

הפוסט הזה כבר ארוך כל כך (חריג אפילו בסטנדרטים שלי). סיפרתי את הפרקים הפחות מוכרים בביוגרפיה של באוורמן. והנה הגענו לפרק שבזכותו, יותר מכל, זכה לתהילת עולם. הרץ, בעצם התופעה, שהיה סטיב פריפונטיין. הרץ שאמר ש"מירוץ הוא יצירת אמנות, וישנם כל כך הרבה צבעים בהם ניתן לצבוע אותה". הרץ שאמר "אני לא רץ כדי לנצח, אלא כדי לראות למי יש יותר guts, המירוץ בוחן מי מסוגל להעניש את עצמו, ואז להעניש את עצמו עוד יותר". הרץ שאמר ש – "To give anything less than your best is to sacrifice the gift". האיש שאמר ש"הקצב הטוב ביותר הוא קצב התאבדות, והיום הוא יום טוב למות". האיש שלא ידע רסן ומיתון מהם, שרצה לעוף הכי קרוב שאפשר לשמש. האיש שרצה כל כך להיות מיילר – הריצה היוקרתית  – וענה לניסיון השכנוע של באוורמן כי הוא מתאים ל-5000, שאיש לא מתעניין ב5000. ובאוורמן ענה לו: Then give them a reason to care. וכך היה. האיש ששבר, בגיל הצעיר ובטרם הספיק, את שיאי ארה"ב מריצת ה2000 ועד לריצת ה10000. האיש שהלהיב את הקהל האדוק, המנוסה ורב-הידע של הייוורד פילד, כפי שלא הלהיב אותם אף רץ אחר. האיש שזכה למעמד של כוכב רוק בקרב אוהדי האתלטיקה בארה"ב. האיש ששפע כל כך כריזמה וביטחון. האיש שלכבודו ואל מול הצעקות הקצביות Go Pre עוצבו חולצות מיוחדות עם תמרור עצור והכיתוב Stop Pre. אז סטיב  לבש את החולצה בעצמו. האיש החצוף שהזכיר את דיירול ברלסון בכך שרצה רק לנצח, ולא ממש ידע להפסיד. האיש שבגיל 22, לפני שיאי העולם ש(אולי) חיכו לו, לפני המשחקים של מונטריאול, יצא ממסיבה בשעת לילה מאוחרת, הסיע את פרנק שורטר לדירה שלו, ובחשכת הלילה, בסיבוב, איבד שליטה על רכבו, התרסק,

וליבו החזק והגדול חדל לפעום.

stop-pre

אני לא הולך לכתוב כאן את סיפורו המיוחד של סטיב פריפונטיין. אשלח אתכם לצפות בעצמכם בסרטים. חפשו Without Limits וראו אחד מסרטי הריצה הטובים (הכולל גם פוקוס על באוורמן, קני מור השתתף בכתיבת התסריט). בחמש-עשרה השנים האחרונות חזר פריפונטיין למעמד מיתולוגי, במיוחד בארה"ב, אולי רם עוד יותר מהמעמד שהיה לו בחייו. מעמד שנובע מסיפור מיוחד, מאופי מיוחד ומהדמיון – על הפוטנציאל שמעולם לא מומש עד תום.

bowermanpre

ביל באוורמן היה המאמן הרשמי של הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים במינכן. סטיב פריפונטיין הגיע למינכן כדי לנצח. הוא התחרה מול שדה המתחרים אולי החזק (יחסית לזמנו) בכל הזמנים. הוא כלל את הפיני המופלא לאסה וירן. ואת סיפור הריצה ותהילתו של וירן אספר בפרק שיוקדש לו, בהמשך הסדרה. פרפונטיין ובאוורמן גיבשו תכנית ריצה. לא לפתוח בקצב מהיר כפי שנהג לעשות, אלא לחכות למייל האחרון – ואז לרוץ אותו בפחות מארבע דקות. הם העריכו שאף אחד מן המתחרים לא יוכל לעמוד בסיום מהיר ממושך כזה. הם… טעו. פריפונטיין רץ את אחת הרצות האמיצות שנראו. הוא פשוט לא היה חזק מספיק כדי לגבור על וירן האדיר, וגם על חאמודי הטוניסאי. שוב הם עברו אותו, ושוב הוא הגביר את הקצב, ונלחם. וממש כמו דיירול ברלסון 8 שנים לפניו גם פריפונטיין הפנים, ונדהם, וקפא.

ובישורת האחרונה הרצון אזל, וגם המקום השלישי חמק, לאיאן סטיוארט הבריטי. פרי סיים רביעי.

רביעי…

גם את האנקדוטה הזו מביא קני מור בספרו המצוין:

ריצת המרתון וריצת ה – 5,000מ' הסתיימו בהפרש זמנים קצר זו מזו.  שני החברים הטובים, השותפים לאימונים, סטיב פריפונטיין וקני מור עצמו, סיימו את הריצות שלהם ונפגשו במנהרה המובילה מן האצטדיון אל חדרי ההלבשה. פריפונטיין פנה ראשון אל מור ושאל:  Hey man, how did you do?, ומור השיב בהתלהבות גלויה שסיים את המרתון במקום הרביעי (המנצח היה כמובן פרנק שורטר, הסיפור שסופר בפרק הקודם לסדרה זו). פריפונטיין בפרץ של התרגשות ושמחה:  That's awesome! Way to go! תוך כדי שהם מחליפים כיפים בחגיגה משותפת של ההישג הגדול, נזכר מור לשאול חזרה:  רגע סטיב, מה אתך?  איך היה? ופריפונטיין השיב:  …Aw, fourth place man.  Worst place ever.

את דיסוננס המקום הרביעי פיתחתי ללקחים שרלוונטיים לכל אחד מאיתנו, בפוסט שקראתי לו: "הכיווון של החץ, It's What we do"

על אימוני של סטיב פריפונטיין, באופן ממוקד, הופקד עוזר המאמן של באוורמן, הלוא הוא ביל דלינג'ר. דלינג'ר גם ירש בהמשך את משרתו של באוורמן כמאמן האתלטיקה של אוניברסיטת אורגון, עם פרישתו.

אני מוסיף קישור לנאום ההספד החזק והמרגש שנשא באוורמן בהלוויתו של סטיב פריפונטיין, מתוך הסרט Without Limits. בתפקיד ביל באוורמן – דונלד סאת'רלנד.

טבח הי"א במינכן

כמי שהיה מאמן הנבחרת האמריקאית לאולימפיאדת מינכן, מעניין להביא גם את ההתייחסות של באוורמן לאירוע הטראומטי והאיום מבחינתנו – טבח הי"א במאותם המשחקים.

בספרו של קני מור מסופר שההלך הישראלי שאול לדני הצליח להימלט מהמלון של הישראלים עליו השתלטו המחבלים ובשעה 4:45 דפק על דלת חדרו של באוורמן (אותו הכיר) וביקש מקלט. "הערבים השתלטו על הבניין שלנו". באוורמן צלצל מיד אל הקונסול האמריקאי והזעיק אבטחה. הטרגדיה הנוראית של המשלחת הישראלית נמשכה אל יום המחרת.

עם היוודע דבר האסון, באוורמן נשא את הדברים האלו בפני הספורטאים שלו:

"ההרג של האתלטים הישראלים הוא אקט של מלחמה. ואם יש מקום אחד שאליו מלחמה אינה שייכת, זהו המקום. 1200 שנה, מ776 לפנה"ס ועד 393 לספירה, חבריכם ה-Olympians הניחו את נשקם כדי להשתתף במשחקים האלו הם הבינו שיש יותר כבוד בלנצח מתחרה בריצה מאשר בהריגתו. אני מקוה שהתחרויות ימשיכו, ואם כך יהיה, אל תחשבו שלרוץ או לזרוק זה דבר קל ערך. המשחקים היו בעבר התשובה של חבריכם ה-Olympians למלחמה – תחרות, ולא כיבוש. ועכשיו זו צריכה להיות התשובה שלכם".

 

הפרק הבא

בעוד מספר ימים יפורסם החלק השני לכתבה על ביל באוורמן, ובו אציג, בפרשנות אישית, מוטיבים מרכזיים בגישת האימון שלו ולקחים.

 רשימת מקורות והפניות לעיון נוסף:

Kenny Moore, Bowerman and the Men of Oregon

Bill Bowerman and Bill Freeman, Bill Bowerman's High-Performance Training for Track and Field

סרט – WIthout Limits (על סטיב פריפונטיין וביל באוורמן) – קישור לטריילר

סרטון דוקומנטרי – Bill Builderman