xcvbxc

זוהי הכתבה האחת-עשרה בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים לריצות למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "1965 – השנה ההיסטורית של רון קלארק"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל באתר דה באזר.

***

"חימום":

"Why don't I write a book on training? Because it'd be like a page long, that's why."

(פרנק שורטר, אלוף המרתון האולימפי 1972 וסגן האלוף מ-1976, כשנשאל מדוע הוא לא מנסה למכור את תכנית האימונים שלו. בסוף הוא פרסם אמנם את ספר הזכרונות שלו ובו התייחס גם לאימוניו, אבל אל תדאגו – כלום לא נגרע מן המסר).

"You don't run 26 miles at five minutes a mile on good looks and a secret recipe."

(גם את זה אמר שורטר. אתם מתחילים להבין לאן זה מתקדם? ולמה הפוסט הזה – לא רק פרק נוסף בסדרה – כל כך משמעותי לתיאור הגישה לריצה, וגם לחיים, שהשפיעה עליי?)

“Frank Shorter is America’s first runner, not just for his pivotal win in the 1972 Olympic Marathon, but also for the intellect and candor he has brought to each of his missions. Whether fighting ‘shamateurism,’ athlete doping, or terrorist strikes, Shorter acts with razor-sharp clarity."

(אמבי ברופוט, עורך Runner's World ומנצח מרתון בוסטון 1968. אם כי התואר "הרץ הראשון של אמריקה" אינו במקום. בכל זאת שורטר סימל תחילתה של תופעה וסימל חלומם של אלפי רצים שרצו שהשראתו).

"All I want to do is drink beer and train like an animal"

(הפוסט הזה מוקדש לסצינת הריצה למרחקים בארה"ב של שנות ה-70, אבל אי אפשר בלי רפרנס גם לרץ הניו זילנדי המצטיין ויקיר המועדון רוד דיקסון, כנציג נוסף לרוח התקופה).

"There is time, he would tell them. There is time and time and time. He wanted to impart some of the truths Bruce Denton had taught him, that you don't become a runner by winning a morning workout. The only true way is to marshal the ferocity of your ambition over the course of many days, weeks, months, and (if you could finally come to accept it) years. The Trial of Miles; Miles of Trials. How could he make them understand

בתרגום חופשי: "יש זמן, הוא נהג לומר להם. יש המון זמן. הוא רצה להעביר אליהם כמה מן האמיתות שברוס דנטון לימד אותו, שאתה לא הופך לרץ בכך שאתה מנצח אימון בוקר. הדרך היחידה היא למשטר את הפראות של האמביציה שלך על פני ימים רבים, שבועות רבים, חודשים ו(אם סוף סוף תצליח להפנים את זה)  – שנים. מבחנים של קילומטרים; קילומטרים של מבחנים. איך הוא יוכל לגרום להם להבין?"

(מתוך ספר הקאלט של ג'ון ל. פארקר, Once a Runner, המבוסס על חוויותיו כרץ ב-Florida Track Club בגיינסויל בתחילת שנות ה-70. מבחינתי ההשראה ל"מועדון ארוחת הבוקר" שלנו והספר שגרם לי לרצות לכתוב על ריצה, מצד אחד הספר הוא תמצית ההווי של תקופה מאד מסוימת. מצד שני הוא נשאר רלוונטי כמדריך הטוב ביותר לעולמו הפנימי של הרץ התחרותי).

You know? The more I ran, the more 'talented' I became

(הרץ האמריקאי בוב הודג', 2:12:30 במרתון בוסטון 1979, שותפו לאימונים של ביל רודג'רס. הודג' פרסם באתר המצוין שהקים את יומני האימונים של רצי התקופה, כקריאה לרצים האמריקאים של שנות ה-2000 לחזור ל- Old School, לקילומטרים)

אז בואו נגיד את זה ככה, לפני שמתחילים: אם הייתי יכול לבחור בתקופה לחזור אליה, כאורח, לבחור מקום וזמן לחוות את הדבר הזה שהרצים התחרותיים שואפים אליו; לבדוק אם זה באמת היה כמו שאני מדמיין על יסוד כל מה שקראתי (וקראתי כמעט כל מה שיכולתי למצוא); להפוך לרגע לדמות בתוך הסיפור, בתוך התקופה; ואם יש תקופה ואתוס שמבטאים את הגישה שלי לריצה (כאידיאל, כשאיפה) אז… הנה, על זה אני מתכוון עכשיו לספר.

זה לא יהיה עוד פוסט היסטורי. זה יהיה פוסט של השתאות והוקרה, ואהבה.

fs

שנות ה-70 בכרונולוגיה ההיסטורית (על מה בעצם הפוסט הזה):

הסדרה הזו התקדמה עד כה באמצעות תיאור פריצות דרך משמעותיות בתורת האימון ובהישגיהם של רצים, מאמנים וקבוצות. והנה הגענו אל שנות השבעים. בשנות השבעים, אני חושב, קשה לסמן תפניות משמעותיות, פרדיגמטיות, בתורת האימון (להבדיל משני העשורים שקדמו להן). מצד שני, אלופים גדולים ומיוחדים היו לא מעטים, ולא קלה היתה הבחירה על מי מהם לספר בהרחבה. אני אקדיש פרק לחזרתם של "הפינים המעופפים" בראשותו של לאסה וירן (אי אפשר שלא), ופוסט נוסף יוקדש לסיפורם של ביל באוורמן (המאמן), סטיב פריפונטיין (הרץ) ואורגון (בירת האתלטיקה של ארה"ב, והתופעה). אני לא אכלול בסדרה דמויות חשובות נוספות מן התקופה: את פיטר רונו ורצף שיאי העולם הנפלא שלו; את ג'ון ווקר הניו זילנדי ששלט בריצת המייל (האדם הראשון שירד מגבול ה-3:50דק'), ואלופים בולטים נוספים.

הפוסט הנוכחי  – שעיקרו יוקדש לשני אלופי מרתון אמריקאים גדולים, פרנק שורטר וביל רודג'רס – יהיה קצת שונה מהפוסטים האחרים בסדרה. הוא לא יתאר פריצת דרך או גילויים חדשים אלא פרספקטיבה בסיסית. הוא לא יתאר קפיצת יכולת נחשונית (כפי שראינו בפוסטים הקודמים) אלא תהליך של התבססות והתרחבות. הוא יתאר כיצד הפכה הריצה למרחקים ארוכים לתופעה רחבה. לתרבות. לתפיסת חיים. לזהות.

שנות השבעים מזוהות עם הרוק אנד רול, עם רוח המרד הפוסט-ויאטנמית האינדיווידואליסטית; עם הג'ינס, הזקנים והמוזיקה שעלתה בווליום ובעוצמה. Free Bird. שנות השבעים בארה"ב היו גם שנות ה-Running Boom הראשון והאותנטי, המרדני. גם הריצה היתה לכלי משמעותי לגילוי עצמי ולביטוי עצמי. בהקשר הריצה שנות השבעים מזוהות עם המכנסיים הקצרים (מדי), השפמים, הקוקה קולה שהוציאו ממנה את הגזים כמשקה האנרגיה המקורי המאולתר, ומעל הכל – עם הקילומטרים (סליחה, מיילים, וכמה שיותר). גם זה סוג של rock n' roll וכמיהה לחופש – על הכבישים.

שנות השבעים התאפיינו בחיפוש אחר פשטות בסיסית. הגישה לריצה שהתפשטה והוטמעה היתה גישת "צווארון כחול" גאה. גישה של עצמאות, או תלות עצמית. Tramps like us, baby we were born to run.

ומשהו מהתמצית הזו נותר, בהכרח, במהות החיונית של הריצה למרחקים ארוכים, הרבה יותר מאשר בענפי הספורט האחרים.

כשהאלוף האולימפי פרנק שורטר אמר שכדי להסביר את הדרך להצלחה בריצה מספיק לו עמוד אחד, הוא התכוון לפשטות הבסיסית הזו, לגישה ולדרך ולהוויה. "שימו נעליים ורוצו". חזרו על זה שוב, ושוב, ושוב. ושוב ושוב. וכאמירה כוללת יותר: התשובות כולן נמצאות אצלכם, ותלויות בכם. לכן הפרק הזה לסדרה, מבלי לתאר חדשנות, הוא בעיניי אחד החשובים. בוודאי עבור רצים חובבים מלאי אמביציה שמחפשים את ה"סוד" כיצד להשתפר. רצי ה-Running Boom של שנות ה-70, שורטר ורודג'רס, הודג', ג'ון פארקר בוודאי (בספרו) נמצאים איתנו גם היום כדי להזכיר לנו, שהאמת הפשוטה היא ש… אין שום סוד. ישנה רק שגרה של מחויבות יומיומית מחזורית ואינסופית. ה-Trial of miles.

תופעות עיקריות:

לפני שנדבר על הדמויות, בואו נדבר רגע על מספר תופעות עיקריות. כל התופעות האלו היו בעלות משמעות היסטורית בהתפתחות הריצה למרחקים. הן חלק מן התופעה הרחבה יותר של התבססות והתרחבות. הן גרמו לשינוי יסודי במעמדו של ענף הריצה למרחקים כספורט. הן הותירו כמיהה רומנטית לסיפורים שקדמו להן (שתוארו בפרקים הקודמים לסדרה) ויחד עם זאת הן סימנו פוטנציאל אינסופי, עבור עשרות אלפים. הן שינו ללא הכר את מימדי הענף ואת שיעור ההשתתפות בו. אין להתפלא שהתופעות האלו החלו מארה"ב. ולדעתי, אין להתפלא שהן התרחשו בשנות השבעים.

ה-Running Boom הראשון – מקובל לדבר על שני Running Booms בענף הריצה. הכוונה ב-Running Boom היא להתפשטות של הריצה העממית, לחובבים, להמונים כטרנד משמעותי. ה-Running Boom הראשון היה זה של שנות ה-70. הוא מזוהה עם גיבוריו פרנק שורטר (בראש וראשונה) ביל רודג'רס, סטיב פריפונטייןג'ף גאלוויי ואחרים. למען ההגינות יש מקום לקשר אותו גם להשפעה המעצבת של ארתור לידיארד – גם באמצעות הספרים שכתב בעצמו וגם בהשפעתו על המאמן האמריקאי ביל באוורמן שביקר אצלו בניו זילנד והפיץ את הבשורה של הריצה העממית בארה"ב. מכל מקום, "הבום הראשון" היה שונה מאוד מה"בום" השני. הוא כלל בעיקר רצים בגילאי 20-30, תוך כדי או לאחר הלימודים ובשיא כושרם, שנדבקו בחיידק הריצה התחרותית למרחקים. הוא התאפיין ברוח חתרנית ובהליכה אל הקצה. ה-Running Boom השני החל באמצע שנות ה-90 (מאז המשיך והתגבר) והיה שונה בתכלית. המוטו שלו היה ש"כל אחד יכול" והגיבורים שלו היו מפורסמים למיניהם (אופרה ווינפרי) ומדריכי ריצה למתחילים שדיברו על "האומץ להתחיל". אם הראנינג בום הראשון הוציא מספר אלפים, בראנינג בום השני השתתפו מאות אלפים (מדי שנה) בכל רמות היכולת ומכל שכבות הגיל והאוכלוסיה. לכל אחד משני ה-Running Booms היו יתרונות, קסם והשראה משלהם.

ההמחשה הטובה ביותר להבדל בין שני ה-Running Booms היא זו:

בשנת 1983 (שיאו של הראנינג בום הראשון) 193 רצים אמריקאים רצו מהר מ-2:20ש' (44 רצו מהר מ-2:15, 23 מהר מ-2:13).

בשנת 2003 – למרות שכמות המשתתפים והתמריצים הכספיים הכפילו את עצמם בשיעורים עצומים: 16 רצים אמריקאים בלבד רצו מהר מ-2:20ש' (1 בלבד מהר מ-2:13 ו-3 נוספים מתחת ל-2:15).

(הנתונים המלאים לפי שנים כאן, ר' התגובה של malmo).

אני רוצה לכתוב כאן על האתוס של הראנינג בום הראשון, שבו כולם חלמו להיות כמו שורטר, ניסו לחקות אותו ושאפו לאותו "העמוד האחד" שהדגים, רצו לחיות את הספר שלא כתב, אבל ג'ון פארקר חברו כתב עבורם במקומו:

“Running to him was real; the way he did it the realest thing he knew. It was all joy and woe, hard as a diamond; it made him weary behond comprehension. But it also made him free.”

מירוצי הכביש ומרתונים עירוניים – מרתון בוסטון מתקיים באופן רצוף מאז שנת 1897. עד לשנות ה-60 התמסדו מספר מרתונים חשובים באנגליה ובמקומות אחרים. אבל הראנינג בום הראשון יצר מציאות חדשה, נרחבת הרבה יותר, של מירוצי כביש ומרתונים עירוניים. מרתון ניו יורק נוסד ב-1970, ורוב המרתונים העירוניים הגדולים נוצרו בהשראתו ובעקבותיו (גם מרתון הכנרת/טבריה שלנו, מסורת חשובה של למעלה מארבעים שנה, שאני מאוד מקוה שלא תגדע). 

הכניסה מותרת לנשים – לאחר עשרות שנים של דעות קדומות, איסור השתתפות, ורצות בודדות, חלוצות, שהתחבאו בזינוק מאחורי שיחים וקראו תיגר; בהמשך ולא מעט בזכות החשיפה המשמעותית שקיבלו הריצות של בובי גיב וקתרין סוויצר בבוסטון (1966-1967) והמחשת האבסורד, בשנות ה-70 סוף סוף הותרה ההשתתפות במירוצים גם לנשים (1970- בניו יורק, 1972 – נכנעו סוף סוף גם בבוסטון, וב-1973 נערך המרתון הבינלאומי הראשון לנשים). באוקטובר 1978 הגיע ניצחונה המדהים של גרטה וייץ הנורבגית במרתון ניו יורק, והחל להיכתב סיפורן של אלופות הריצה הגדולות. כמו בכל תחום אחר, להסרת המחיצות ולכניסתן של הנשים היתה השפעה עצומה וחיובית, ובעיניי זו התפנית המשמעותית והחשובה ביותר של שנות השבעים. לסיפור המלא הקדשתי את הכתבה Allez les filles – על ההיסטוריה המרתקת של נשים בריצה למרחקים ארוכים.

1970winner

(גארי מורקה מנצח מרתון ניו יורק הראשון, בשנת 1970, בזמן של 2:31ש'. המירוץ נערך בתחומי הסנטראל פארק בלבד – 4 הקפות – בהשתתפות 127 משתתפים, ביניהם אשה אחת. בשנת 1976 עבר מסלול המרתון לראשונה דרך חמשת ה- boroughs של העיר וכלל 2,090 משתתפים. From small things baby, big things one day come).

grete-waitz-marathon

(גרטה וייץ מנצחת מרתון ניו יורק של 1978 ומשפרת את השיא העולמי לנשים ב-2:17 דק'. זה היה הראשון מבין 9 ניצחונות רצופים שלה במרתון ניו יורק).

המחקר הפיזיולוגי למען הרצים (או להיפך?) וניסיון ל"יישר קו" ולהסביר –  מאז ומתמיד התקיים קשר דו-סטרי בין האימון המעשי ותובנות שנרכשו מן הניסיון, לבין המחקר הפיזיולוגי הפורמלי, ב"מעבדה". גם על כך סופר בכמה מן הפרקים הקודמים. עד שנות השבעים כבר היו התפתחויות משמעותיות במחקר המדעי והבינו לא מעט, אולם הפופולריות הגבוהה של הריצה בארה"ב פעלה גם במישור הזה להכפלת ההזדמנויות. דוגמה בולטת היתה מעבדת המחקר של דיוויד קוסטיל באוניברסיטת בול סטייט. קוסטיל, שהיה בעצמו שחיין תחרותי, הצליח למסד קשר קבוע עם טובי הרצים האמריקאים (פחות או יותר כל "המי הוא מי" של רצי שנות ה-70 וה-80) ובאמצעות שיתוף הפעולה פנה לחקר מעמיק ומעשי מאי פעם בניסיון להבין את הפיזיולוגיה של המאמץ ולפתח כלי אימון טובים יותר. ניסיונות אלו התפשטו אל אוניברסיטאות נוספות. הרצים שרתו את המחקר, והמחקר שירת את הרצים והמאמנים. המשך הראנינג בום הראשון – אל שנות ה-80 – ניכר גם בהיקף הפרסומים של ספרי הדרכה המתיימרים לבסס את האימון הנכון על עקרונות פיזיולוגיים ברורים.

amateurism or shamateurism – שנות השבעים היו שנות המאבק בתפיסת החובבנות הנוקשה והאנכרוניסטית. היכן שאלופי שנות הששים סבלו במחאה שקטה את האבסורד של האיסור הגורף לקבל תגמול מכל סוג שהוא שקשור לעיסוק בריצה תחרותית (ורובם ככולם פרשו לעיסוקים אחרים בטרם עת), רוח האינדיבידואליזם של רצי שנות השבעים הניעה מאבק קולני ונחוש בתחום הזה. שוב מדובר במגמה שחייבת היתה לקבל תנופה בארה"ב, בראש וראשונה. שוב עמדו אותן הדמויות המרכזיות בחזית: שורטר (בוגר אוניברסיטת ייל שהמשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת פלורידה בגיינסויל), פריפונטיין, רודג'רס. הם ניהלו מאבק על עצם זכותם להתקיים ולהתפרנס כרצים. הצביעות והאבסורד נחשפו. השינוי החל לקראת סוף העשור (גם בחקיקה). הוא היה בלתי-נמנע ובלתי-הפיך מאותה נקודה. הנושא מורכב, ויש לו מספר פנים. בפוסט הזה אסתפק בעצם ציון המעבר מאידיאל קיצוני של חובבנות לתפיסה של ספורט מקצועני לגיטימי.

קונצפט קבוצות הריצה – החל גם הוא להתפשט ברחבי ארה"ב – כך נוצרו "דבוקות" של רצים ששיתפו פעולה במרדף אחרי החלום – הסוג היפה ביותר של תחרותיות במובן הטהור שלה. "לחתור ביחד". התרומה הקבוצתית והאתוס הקבוצתי הם בעיניי אחד מיסודות האימון הנכון. ביל סקווירס, מאמן ה-Greater Boston Track Club (בהמשך אספר עליהם) התייחס להיווצרותה של "pack mentality" וגם פארקר בספרו תיאר את דבוקת הרצים כ"להקת זאבים". כאשר התבקש סקווירס שאימן מספר רצים ברמה העולמית הגבוהה ביותר (רודג'רס, דיק בירדסלי, גרג מאייר, בוב הודג') כעבור שנים להציג שלוש עצות מנחות מניסיונו הוא התעקש לרכזן לעצה אחת: התאמנו בקבוצה (הראיון המלא שערך דנקן לארקין, כאן): "תקשיב, אתה חייב להבין שכשאתה מתאמן בקבוצה, אתה עושה דברים שלא חשבת שתוכל לעשות. זה עד כדי כך פשוט. לא תוכל לעשות את זה לבד. no way". הוא הסביר שככל שרמת הביטחון העצמי של הרץ עלתה לאחר כל אימון מוצלח, כך עלתה גם רמת הביטחון הקבוצתית. בעיניו, אין דבר כזה "בדידותו של הרץ למרחקים". האימון הקבוצתי, הדגיש, הינו רכיב המפתח להצלחה האישית.

ה-Florida Track Club:

ה-Florida Track Club נוסדה על-ידי ג'ימי קארנס, שהיה מאמן נבחרת האתלטיקה של אוניברסיטת פלורידה בגיינסויל. אבל לא זה היה מקור כוחה של הקבוצה או הנתון המשמעותי. ג'ק בצ'לר (Jack Bacheler) נחשב לרץ האמריקאי הבכיר לאחר המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 1968 (בהם העפיל לגמר ה-5,000מ'). בצ'לר התאמן בגיינסויל (כדוקטורנט באוניברסיטה) והפך למנטור  – הרץ התחרותי המנוסה המקבץ סביבו רצים צעירים שאפתנים. כשפרנק שורטר סיים את לימודיו באוניברסיטת ייל, הוא החליט להמשיך ללימודי משפטים בגיינסויל כשהשיקול המרכזי היה להתאמן יחד עם בצ'לר וקבוצת הרצים החזקה שהתקבצה סביבו.

חבורת ה-Florida Track Club הונצחה וקיבלה מעמד מיתי של ממש בספרו של ג'ון פארקר (בעצמו רץ מייל ו3000מ' מכשולים מוכשר, שהתאמן בקבוצה). ג'ק בצ'לר שימש ההשראה לדמותו של ברוס דנטון שופע ההומור והעצות. תהליך האימון והמשברים הנלווים תואר באופן הגולמי ביותר. באחד הפרקים היפים, מתוארת נקודת המבט – בעצם המבחן – של כל רץ חדש שהצטרף לקבוצה. הרץ הצטרף לריצה הראשונה ולא הבין מה הסיפור בכלל. במלים אחרות, לא ממש התרשם. זו לא היתה ריצה קשה או מהירה באופן מיוחד. הצטרף לריצה השניה ועדיין לא הבין. אבל זה המשיך והמשיך. דנטון (בצ'לר) לא הכתיב קצב, אבל אם היית מגביר, שם הקצב היה נשאר (באחריותך). והריצות נצברו עד שנדמו כמתחברות זו לזו. שתיים ליום. יום אחר יום. כעבור שבוע הרץ המצטרף, תשוש לחלוטין, התחיל להבין למה הוא בעצם הכניס את עצמו…

חבורת ה-Florida Track Club זכתה בשלושה תארי אליפות ארה"ב רצופים במירוצי שדה. בשנת 1972 נשלחו שלושת רציה המובילים למשחקים האולימפיים במינכן: שורטר (10000 ומרתון), בצ'לר (מרתון) וג'ף גאלוויי (10000). רצים מצטיינים ממקומות שונים בארה"ב – גם כשהתחרו עבור מועדונים אחרים – היו אורחים קבועים באימונים, והתקבלו באופן טבעי ובלי אף שאלה לגבי גופיית הריצה (ביניהם המיילר הטוב בארה"ב אז, מרטי ליקורי).

זהו. עד כאן. קראו את הספר. לא תצטערו.

gallowayprebatchelor

(ג'ק בצ'לר, ג'ף גלאוויי וסטיב פריפונטיין באימון משותף. מתחרים מקבוצות יריבות, וחברים טובים).

פרנק שורטר

פרנק שורטר נולד במינכן (אביו שירת כרופא בצבא האמריקאי). הוא גדל במידלטאון ניו יורק. לימים חשף בביוגרפיה שלו את הסיפור הקשה של ילדותו בצל אב קשוח, קר ואלים. כבר בגיל 11 החל לרוץ בכל יום לבית הספר ובחזרה, בהשפעת כתבה שקרא על מתחרי סקי אירופאיים. פרנק למד לתואר ראשון באוניברסיטת ייל, שם גם התחרה בהצלחה בקבוצת האתלטיקה והושפע רבות ממאמנו (היחידי) Bob Giegengack (שהיה מאמן הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים של 1964). בשנה האחרונה ללימודיו בייל ניצח באליפות המכללות ל-10000מ' (1969). שנה לאחר מכן ביסס את עצמו כאלוף ארה"ב בריצות ל-10,000מ' ו-5000מ' וכאחד מרצי השדה הטובים ביותר.

במשחקים האולימפיים במינכן סיים שורטר חמישי בלבד בריצת ה-10000מ' (אמנם בשיא אמריקאי). למרתון, ברחובות עיר הולדתו, הוא זינק מול מתחרים מעולים שכללו את האלוף האולימפי מ1968 ממו וולדה האתיופי (שהיה גם סגן האלוף האולימפי ל10000מ'), שיאן העולם דריק קלייטון האוסטרלי, רון היל הבריטי (שהיה הרץ המהיר ביותר באותה השנה וגם שיאן מרתון בוסטון) וחבריו (הטובים) לקבוצה ובכלל – ג'ק בצ'לר וקני מור. שורטר מספר שזינק לריצה עם ביטחון עצמי רב. קודם כל, כי האמין ביתרון המהירות שלו כרץ 10000מ' ולאחר שבשבועיים שלפני המירוץ הוא ביצע סימולציות ריצה על תוואי המסלול. בין השאר תרגל בדיוק את מהלך הבריחה שלו, במייל התשיעי. שורטר ברח לניצחון בפער של מעל שתי דקות (לפני ליסמונט הבלגי, וולדה וחברו קני מור שסיים רביעי). זה היה רגע התהילה שלו, והטריגר לבום הריצה האמריקאי.

(את הרגע הצליח להרוס רץ מתחזה שנכנס לאיצטדיון לפניו. קפצו בוידיאו ל-17:39דק'. Frank, you won it!)

לקראת המשחקים של 1976 התאמן שורטר, אז כמובן גיבור כל-אמריקאי, בגובה של בולדר קולורדו. הוא זינק למרתון האולימפי כפייבוריט הברור, ועל עף שהיה בכושר שיא, הופתע לסיים עם מדליית הכסף בלבד, בהפסד לוולדמר ציירפינסקי המזרח גרמני (שנים לאחר מכן אוששה הטענה שציירפינסקי נעזר בתכנית הסימום המזרח גרמנית, אך התוצאה לא שונתה). מזג האוויר החם ופציעה ממנה סבל טרפדו את התכנית של שורטר להכתיב קצב מהיר במיוחד. הפסד מדליית הזהב היתה אכזבה קשה עבורו, ועדיין הוא הוכיח את עצמו שוב, במעמד החשוב מכל.

מלבד היותו אחד מגדולי רצי המרתון האולימפיים, שורטר גם ניצח ארבע שנים ברציפות במרתון היוקרתי והתחרותי במיוחד באותם ימים, בפוקואוקה, יפן (שנחשב באופן לא פורמלי ל"אליפות העולם"). שיאיו האישיים היו 27:45.91דק' ל-10000מ' ו-2:10:30ש' למרתון.

שורטר נהג להתחרות לאורך כל השנה, גם למרחקים קצרים וגם כשידע שהוא צפוי להפסיד. בין השאר היה מי שנוצח בתחרות הריצה האחרונה של סטיב פריפונטיין, חברו הטוב. ואז, בלילה ההוא בשנת 1975 הם בילו במסיבה, שתו כמה בירות. סטיב פריפונטיין הסיע של פרנק שורטר לדירה של קני מור. שורטר היה בעצם האחרון שראה את פריפונטיין לפני מותו.

kennymoorefrankshorter

(פרנק שורטר וקני מור בסיום המרתון האולימפי מינכן 1972. שורטר סיים ראשון, מור רביעי).

אימוניו של שורטר:

טוב, אז בואו נדבר קצת על "העמוד האחד" שמסכם את גישת האימון של שורטר.

קודם כל, אולי, במלים שלו, תיאור האימונים עם בצ'לר וגאלוויי:

"We ran twice a day, sometimes three times. Twenty miles a day, sometimes more. There were a couple of 170-mile weeks… All we did was run – run, eat, and sleep."

כמה נקודות:

  • שורטר חסיד של הפשטות ושל הגילוי העצמי. הוא כתב פוסט המדגיש שלאחר לימודיו לתואר ראשון מעולם לא היה לו מאמן. הוא היה self coached והוא לא ראה בכך דבר מיוחד. "עבורי, זה מלמד ששכחנו עד כמה הצלחה אתלטית יכולה להיות אינדיבידואלית ועצמאית, באמצעות מוטיבציה עצמית ומיקוד. In a way, relying on yourself is a lost art".
  • קבוצת רצים חזקה. יחד. יום אחרי יום.
  • שורטר רץ ממוצע שבועי מטורף של 120 מייל משך שנים רצופות. הוא היה מאמין גדול בתרומה ובחשיבות של הריצות הקלות ובקילומטרים הרבים כמצמצמי פערי היכולת. הוא האמין ש-75 עד 90 אחוז מהקילומטרז' צריך להיות בקצב איטי ונוח מאוד. בעצם, כמה שיותר. חסיד מובהק של גישת הכמות על פני האיכות.
  • שורטר ייצג תפיסה של שגרת אימון על פני תכנית אימון. בשונה מגישת לידיארד, הוא לא קידש את המחזוריות הנוקשה.
  • בגדול, שבוע אימון כלל 2 יחידות אימון ליום (בוקר מאוחר, ושוב אחה"צ). פעמיים בשבוע ביצע אימונים מהירים (שורטר אהב לבצע חזרות בקצב תחרות 5000מ', כלומר החזרות היו בדרך כלל בין 400מ' ל-1600מ'), בימי ראשון רץ ריצה ארוכה (ציטוט מפורסם שלו – 20 מייל או שעתיים, מה שמגיע קודם. כלומר קצב הריצה הארוכה הממוצע היה בערך 3:45דק' לקילומטר, קצב לא מהיר במיוחד ואיטי משמעותית מקצב המרתון שלו).
  • הוא הרבה להתחרות, ברוב תקופות השנה ולסוגי מרחקים שונים.

שורטר לא ניסה להציג, ובעצם לא האמין בקיומו של מודל אופטימלי של עקרונות אימון. הוא הציג והאמין בגישה בסיסית ופשטנית הרבה יותר: שאם המחויבות שם, המוטיבציה שם, השגרה הקבועה, הצבירה הסבלנית של עוד ועוד ריצות, לאורך זמן תניב את התוצאות. המטמורפוזה והשיפור של היכולת בכל המרחקים היו מדהימים. קשה לחשוב על נציג מובהק יותר לגישת "התמונה הגדולה" והתלות העצמית על פני העיסוק האובססיבי בפרטים (בעצם אפשר לחשוב, ותיכף נעבור לדבר גם עליו).

לכן, אני חושב שגם השיעור שאנו כרצים יכולים ללמוד מפרנק שורטר איננו ש"כך נכון להתאמן", בהכרח, אלא שלעתים קרובות אנחנו מקדישים זמן ודאגה רבים מדי לניונאסים הטפלים. אנחנו מצפים לפתרונות בדמות תכנית אופטימלית או מאמן שיוביל אותנו, או אימון חזרות כזה ולא אחר, כאשר העיקר  – רוב הסיפור בעצם – תלוי רק בנו, במחויבות ובמוטיבציה שלנו, במשמעת העצמית, בעקביות היומיומית לאורך השנים. את האימונים המהירים כבר נבצע – פחות משנה מה בדיוק יהיה האימון (שורטר מתגאה שגיגנגק מאמנו באוניברסיטה מעולם לא פרסם את האימון שיבוצע מראש). התובנה הזו נשארת רלוונטית ביחס לכל תכנית שלפיה נבחר להתאמן.

Finally, remember that the more consistent you are in your training, the less you must rely on a perfect training run every day.

ביל רודג'רס

ביל רודג'רס סיים אמנם במקום הארבעים בלבד במרתון האולימפי של 1976 במונטריאול (הוא סבל מפציעה בכף רגלו, במבחנים האולימפיים של ארה"ב סיים שני אחרי שורטר), ובמוסקבה 1980 נמנעה ממנו ההשתתפות. אך בין 1975 ל-1980 הוא היה באופן עקבי רץ המרתון הטוב ביותר בעולם, וממשיכו של שורטר כגיבור האמריקאי. הנתונים באמת יוצאי דופן: במהלך 5 שנים ניצח Boston Billy  ארבע פעמים במרתון ניו יורק (הוא יליד ארה"ב האחרון שניצח בניו יורק, עד היום) וארבע פעמים במרתון בוסטון, כולל שני שיאי ארה"ב ושיאי מסלול (שיאו האישי 2:09:27, מבוסטון 1979). בשנת 1978 הוא ניצח גם בפוקואוקה כך שבאותה השנה הוא ניצח בשלושת המרתונים החשובים בעולם באותה עת. רודג'רס זכה גם במקום השלישי באליפות העולם במירוצי שדה (1975, הקדים את שורטר). הוא התחרה בתדירות גבוהה מאוד, חריגה ממש, וניצח בלא פחות מ-22 מרתונים בסך הכל! במהלך שנת 1978 ניצח 27 מירוצים מתוך 30 בהם השתתף. רודג'רס רץ במהלך הקריירה שלו לא פחות 28 מרתונים מתחת ל2:15 (טווח של חמש וחצי דקות משיאו האישי – זה מדהים). פרנק שורטר דיבר על עקביות? אז הנה לכם עקביות.

כמה משפטים מפיו:

.Anybody can be a runner… We were meant to move. We were meant to run. It's the easiest sport.

To be a consistent winner means preparing not just one day, one month or even one year – but for a lifetime.

bostonbilly

פילוסופיית האימון של רודג'רס היתה דומה מאוד, כמעט זהה, לזו של שורטר. ייצוג נוסף של רוח התקופה.

שוב הפשטות, והרצון לפשט, על גבול הפשטנות, ושוב המסר של המחויבות הקיצונית, ושימורה לאורך זמן.

גם רודג'רס דגל בריצות כפולות וצבירת 20 מייל (32 קילומטר ליום), לפחות כמעט ללא התייחסות לקצב, וריצה ארוכה שבועית של 20 מייל. רודג'רס לא ביצע אימוני מהירות קשים מאוד כמעט בכלל, וגם אימוני החזרות היו לרוב חזרות למרחק של מייל, רק 10-15 שניות מהר יותר מקצב המרתון.

רודג'רס התגורר סמוך למסלול של מרתון בוסטון וביצע חלק גדול מריצות האימון שלו על המסלול עצמו. לאור אופי המסלול  (הירידות, העליות והפניות) ההיכרות הזו בהחלט אפשרה לבוסטון בילי יתרון חשוב על מתחריו.

הקילומטרז' השבועי של רודג'רס היה גבוה עוד יותר מזה של שורטר – 200-240 קילומטר לשבוע לא היו עבורו מספר חריג, והוא התנסה גם בשבוע קיצוני של 200 מייל (הוא הסיק כמובן שזה יותר מדי).

רודג'רס, עוד יותר משורטר, הוסיף את השימוש בתחרויות כנדבך קבוע, אימוני. 15-20 תחרויות לאורך השנה (לעתים יותר).

גם הביוגרפיה של רודג'רס וגם תפיסת האימון שלו מצדיקות כתבה ספציפית וארוכה יותר, אבל אני חושב שלצורך תיאור הפרק ההיסטורי והמסר האקטואלי, כדאי להסתפק בכך.

מי שמעוניין להעמיק יוכל לקרוא את יומן האימונים המפורט של ביל רודג'רס מהשנים 1973 עד 1977, באתר המצוין של חברו הרץ בוב הודג', Hodgie-san:

אמור מעתה: Old school training.

גם רודג'רס התאמן כחלק מדבוקה, בקבוצה מפורסמת לא פחות, בשם ה- Greater Boston Track Club, בהובלת המאמן ביל סקווירס. הקבוצה כללה מלבד רודג'רס רצים כמו בוב הודג' (שלישי בבוסטון 1979), גרג מאייר (מנצח מרתון בוסטון 1983) ובהמשך גם את אלברטו סלאזאר (שהיה לרץ האמריקאי המוביל, ולרץ המרתון הטוב בעולם, בתחילת שנות ה-80).

מילות סיום

בפרק הזה סטינו מהדיון בעקרונות אימון per se לעבר משהו רחב יותר. אולי אפשר לקרוא לו אתוס, אולי גם יש בו מימדים של דת או של כת (דפוסים שאינם תמיד – ובטח שלא רק – רציונליים). ואם כך התרשמתם, זה בסדר גמור. אני חושב שזה בדיוק מה שרצי הצווארון הכחול של שנות השבעים ניסו להגיד.

להגיד, ואולי בעצם לשאול: כמה אתה רוצה את זה? עד לאן אתה מוכן ללכת בשביל החלום הזה?

והם בהחלט שאלו את עצמם, והעיזו.

נסיים, איך אפשר שלא, עם עוד פנינה מ-Once a Runner:

"It is simply that we can all be good boys and wear our letter sweaters around and get our little degrees and find some nice girl to settle, you know, down with…Or we can blaze! Become legends in our own time, strike fear in the heart of mediocre talent everywhere! We can scald dogs, put records out of reach! Make the stands gasp as we blow into an unearthly kick from three hundred yards out! We can become God's own messengers delivering the dreaded scrolls! We can race dark Satan himself till he wheezes fiery cinders down the back straightaway….They'll speak our names in hushed tones, 'those guys are animals' they'll say! We can lay it on the line, bust a gut, show them a clean pair of heels. We can sprint the turn on a spring breeze and feel the winter leave our feet! We can, by God, let our demons loose and just wail on!"