xcvbxc
EDELEN_Buddy_19630615_EL_R

זוהי הכתבה השביעית בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של האימונים למרחקים בינוניים וארוכים.

לקריאת הפרק הקודם בסדרה: "4 דקות: רוג'ר באניסטר וג'ון לנדי"

פוסט המבוא ותוכן העניניים הצפוי/מתעדכן (קישורים לכל הכתבות בסדרה)

הסדרה מתפרסמת במקביל באתר הריצה "דה באזר"

***

הפרקים הקודמים בסדרה התרכזו בהתפתחויות המשמעותיות שחלו באימוני הריצות למרחקים בינוניים (800מ' עד שני מייל) וריצות המסלול הארוכות (5,000מ' ו-10,000מ'). במרחקים אלו זיהינו ראשיתה של תורת אימון סדורה החל מן העשור השני של המאה ה-20, עם תנופה של התפתחות וחידושים משם. עד לאמצע שנות ה-50 כבר יכולנו לאפיין מספר פריצות דרך, אלופים ושיאנים מיתולוגיים, שיח עשיר על תורת האימון ושדה ניסויים רחב ומרתק.

ספק אם ניתן לאפיין תופעה דומה, מקבילה, בהתייחס לריצת המרתון. בשנת 1920, במשחקים האולימפיים באנטוורפן, קבע הנס קולהמיינן הפיני (שסיפורו הובא בפרק השני לסדרה) את התוצאה הטובה בעולם דאז: 2:32:35.8ש' (ישנה מחלוקת לגבי המרחק המדויק. לפי גרסה רשמית אחת היה ארוך ממרחק המרתון הרשמי כיום, לפי גרסה אחרת היה המרחק 40 ק"מ בלבד). מאז ועד לשנות ה-50 – מהלך שלושה עשורים – נותרה תוצאה של 2:30ש' תוצאה ברמה העולמית הגבוהה, כאשר הזמן המהיר בעולם התקדם באופן ספורדי, עם תוצאות שבין 2:29ש' ועד ל-2:26ש', רוב השיאים נקבעו על-ידי רצים מיפן ומקוריאה.

באופן כללי, המרתון נחשב אז למבחן סבולת קיצוני. המרחק המיתי עורר דמיון ואתגר, אך טרם נבנתה במקצוע אותה המסורת התחרותית האיכותית. גם הניסויים הפורמטיביים בתחום תורת האימון, טרם בוצעו ברובם. המאמן פרד ווילט אבחן כבר בספרו משנת 1959, שעד לתקופה זו היו אלופי המרתון "שורדי המרחק", בעיקר – מי שהתאמנו למרחקים ארוכים הרבה יותר באימונים, בקצבים קלים לרוב, וזה מה שנדרש מהם לניצחון. תפיסת המרתון כריצה מהירה – טרם התהוותה.

לשנים שבין 1952 ל-1967 אני קורא "תקופת הרנסאנס הראשונה של המרתון", משתי סיבות.

הראשונה טמונה בתוצאות, במספרים עצמם. אם התוצאה הטובה בעולם עד אז היתה 2:25:39ש' (של סו יון-בוק הקוריאני, מבוסטון 1947 – תוצאה שההכרה בה שנויה במחלוקת, לפי גרסה אחרת, השיא עמד על 2:26:07ש'), מכאן היא זינקה בצעדים גדולים בהרבה:

ג'ים פיטרס האנגלי היה לאדם הראשון שרץ מרתון בפחות מ-2:25, בהמשך היה גם הראשון שרץ מהר מ-2:20 ולבסוף העמיד את השיא על 2:17:39.4ש' (הפעם הרביעית שבה שיפר את השיא) – טווח שיפור על-ידי רץ יחיד שלעולם לא ישוחזר.

לאונרד (באדי) אדלין האמריקאי היה לאדם הראשון שרץ מהר מ-2:15ש'.

אבבה ביקילה האתיופי קבע שיא סנסציוני של 2:12:11.2ש', במרתון האולימפי של רומא 1964.

ובדצמבר 1967 היה האוסטרלי דריק קלייטון הראשון שרץ מרתון בפחות מ-2:10דק'. ב-1969 שיפר שוב את שיאו והעמידו על 2:08:33ש'.

הפעם הבאה שבה ישופר השיא תהיה רק ב-1981.

ניתן לזהות, לכן, את התקופה שבין 1952 ל-1964 כתקופה שבה הפך גם המרתון למקצוע תחרותי-איכותי.

הסיבה השניה שבגללה אני קורא לתקופה זו תקופת הרנסאנס היא כמובן קשורה, באופן לא מפתיע.  בתקופה זו ניתן לראות התפתחות של גישת אימון מובהקת, מוכוונת לריצת המרתון, וניסויים מאוד משמעותיים בדרך לפריצות הדרך המתוארות.

(אפתח לרגע סוגריים. ה"פריחה" הזו היתה עדיין נחלתם של בודדים. בעקבות ניצחונו של פרנק שורטר האמריקאי במרתון האולימפי במינכן 1972 ובעקבות פרסומם של ספרי ריצה פופולריים על-ידי מאמנים כמו לידיארד ובאוורמן וכחלק ממגמה תרבותית, החל ה-Running Boom של שנות ה-70: התרחבות והתפשטות חסרת תקדים של העיסוק בריצה למרחקים, לידתם של רוב המרתונים העירוניים הגדולים. גם ברמה הגבוהה ביותר נוצרו עומק איכותי ותחרותיות משמעותיות מאי-פעם. בשנות ה-70 גם עבר מרכז הכובד מאנגליה לארה"ב. כשאני כותב על "רנסאנס" אני עדיין לא מתייחס לפופולריות או לעומק התחרותי אלא לעצם התהוותה של ריצת המרתון כדיציפלינה מקצועית).

כתבה זו, השביעית בסדרה, תתמקד בשלושה רצי מרתון חשובים בראייה היסטורית: ג'ים פיטרס, באדי אדלין ואבבה ביקילה.

מבין השלושה, רק שמו של ביקילה מוכר ומשויך באופן אוניברסלי לפנתיאון האתלטים הגדולים בהיסטוריה. הוא שם גם בזכות שני ניצחונות אולימפיים – מעוררי דמיון וחקוקים היטב בזיכרון – וגם בזכות המשמעות התרבותית-היסטורית הרחבה יותר: ביקילה היה סנונית ראשונה שבישרה על מהפיכת הריצה המזרח-אפריקאית. הוא נותר הסמל הראשון והנצחי לתופעה עמוקה ומדהימה ששינתה את פני ענף הריצות למרחקים ללא הכר.

בהתבוננות על התפתחות תפיסת האימון במקצוע המרתון, סיפוריהם של פיטרס ואדלין משמעותיים לא פחות.

ג'ים פיטרס – מהפכה של רץ אחד

"חייבים להרגיל את הגוף לעמוד במתח ובמכאובים שבהם ייתקל במהלך התחרות עצמה ולכן אין טעם להתאמן בקצב של 6 דקות למייל אם אתה מקוה לרוץ בקצב של קצת מעל 5 דקות למייל בתחרות" (ג'ים פיטרס)

"לעתים רחוקות רצתי יותר מ-16 מייל ליום באימונים. אבל רצתי הרבה מיילים איכותיים, טוב ומהר. אתם מבינים, המהירות והסבולת רתומים ביחד "speed and stamina are yoked together" (ג'ים פיטרס).

ישנן שתי דרכים להסתכל על הקריירה של ג'ים פיטרס. הראשונה מדברת בעד עצמה. בין 1952 ל-1954 פיטרס שיפר את השיא העולמי* מ-2:26:07 עד ל- 2:17:39. הוא היה האדם הראשון שרץ מהר מ-2:25, מ-2:20, ולבסוף מ-2:18. בפרישתו, המוקדמת, הוא החזיק בארבע משש התוצאות המהירות בכל הזמנים. הוא סימל מהפכה של רץ אחד, הגדרה מחדש, מנקודת האפס, של מהי ריצת מרתון תחרותית בכלל. לא פחות מריצת הארבע דקות למייל של רוג'ר באניסטר, גם פיטרס הגדיר מחדש את גבולות האפשר, וסחף אחריו דור חדש של רצים. מזווית ראייה זו, פרופסור טים נוקס הכתיר בספרו, ללא שום סייג או היסוס, את ג'ים פיטרס כגדול רצי המרתון בכל הזמנים (Noakes, Lore of Running, 385).

* ה-IAAF מכירים ב"שיאי עולם" למרתון רק מאז שנת 2004. לפני כן נהגו להכיר ב-world best. ברשימה זו אשתמש במונח "שיא עולם" בכל זאת, למען הפשטות.

הדרך השנייה להסתכל על הקריירה של פיטרס היא דרך שני כישלונותיו המפורסמים, האדירים, בעלי מימד ההחמצה הטרגית. הוא היה שיאן העולם והפייבוריט המובהק שהפסיד לאמיל זאטופק במרתון האולימפי במשחקי הלסינקי 1952. זו היתה הריצה שבה, כמסופר, בקילומטר ה-17 שזאטופק (עבורו היה זה המרתון הראשון) שאל את פיטרס אם הוא חושב שהקצב מהיר מספיק. פיטרס השיב שהקצב איטי מדי, וזאטופק הגביר. פיטרס שהתקשה ונחלש פרש סמוך לנקודת ה-30 קילומטר. כעבור שנתיים, במשחקי האימפריה בואנקובר 1954, רץ פיטרס בקצב מהיר מאוד בחום ונכנס לאיצטדיון כשהוא מוביל ביותר מ- 17 דקות(!) על הרץ במקום השני. אבל פיטרס לא הצליח לסיים את הריצה לאחר ששב ונפל, עבר 200 מטר ביותר מ-11 דקות. הוא פונה מהמסלול עם מכת חום ובסכנת חיים. פיטרס מעולם לא חזר להתחרות.

אולי, במקרה של פיטרס, כמו בציטוט שלעיל, לא רק המהירות והסבולת הם yoked together, אלא גם ההצלחה שמעבר לכל דמיון, והטרגדיה. כך או כך, מדובר באחת הדמויות החשובות והמשמעותיות ביותר בתולדות ריצת המרתון.

ציוני דרך עיקריים בקריירה של פיטרס:

  • הקריירה התחרותית של פיטרס, יליד 1918, החלה מאוחר יחסית, בגיל 27. בין השנים 1946 ל-1948 התחרה למרחקים קצרים יותר, עד 16 ק"מ. הוא היה לאלוף הבריטי למרחקים של 6 ו-10 מייל. בגמר ה-10,000מ' האולימפי במשחקי לונדון 1948 הוא סיים יותר מהקפה שלמה אחרי זאטופק. מבויש מהופעתו זו, הוא החליט לפרוש מריצה תחרותית. מאמנו ג'וני ג'ונסטון שכנע אותו כעבור מספר חודשים לחזור להתאמן, הפעם בדגש על ריצת המרתון כהתמחות. לקראת סוף 1949 חזר לשגרת אימונים.
  • פיטרס בנה את אימוניו בהתפתחות הדרגתית לאורך שנים (הוא גם תיעד את אימוניו בקפדנות). מדי שנה הגדיל את נפח האימונים והגביר את קצב הריצות. בהתפתחות הדרגתית הגיע לרמת אימון גבוהה מאד, שלגביה יפורט להלן.
  • בשנת 1951 החלו להגיע ההישגים. פיטרס התחרה בשתי תחרויות למרחק של 20 מייל ולאחר מכן קבע שיא בריטי של 2:29:28ש', במרתון הבכורה שלו (4 דקות משיא העולם דאז).
  • בשנת 1952 העלה משמעותית את נפח האימונים במעבר לשני אימונים ליום. שנה זו החלה עם שיא אישי למרחק 32 קילומטר ושבירת שיאו (הבריטי) בן 69 השנים של וולטר ג'ורג' לריצת שעה על המסלול. פיטרס סיים במקום ה-11 באליפות העולם למירוצי שדה.
  • ששה שבועות בלבד לפני המרתון האולימפי של הלסינקי 1952, התחרה פיטרס ב- British AAA Marathon. הוא ניצח בתוצאה של 2:20:42ש' – שיפור של כמעט חמש דקות לשיא העולם הקודם.
  • הופעתו של פיטרס בהלסינקי נבעה לא רק מסמיכות הזמנים הלא סבירה בין שני המירוצים הללו – די ברור שזמן קצר זה לא אפשר התאוששות מספקת – אלא גם מתנאי הטיסה להלסינקי – המטוס הוכה במכת ברק ופיטרס חלה מאוד. בכל אופן, מי שנחשב למועמד לניצחון היה רחוק מאוד מיכולתו הרגילה והפך להערת שוליים – קוריוז אפילו – בסיפורו ההיסטורי של זאטופק. הגיע לפיטרס כל כך הרבה יותר מכך…
  • ב-1953 שיפר פיטרס שוב את השיא העולמי, ב- Polytechnic Marathon המפורסם, והעמידו על 2:18:40ש' – המרתון הראשון אי פעם מתחת ל-2:20ש'. בהמשך השנה ניצח גם במרתון אנסחדה בהולנד בזמן של 2:19:22ש'.
  • ב-1954, שוב ב-Polytechnic Marathon העמיד את השיא על 2:17:39.4ש' – הריצה המהירה של חייו.
  • ההזדמנות הבאה של פיטרס לתהילה עולמית היתה במשחקי האימפריה בואנקובר (הזכורים בזכות ריצת המייל של המאה, הניצחון של באניסטר על לנדי). בתנאי חום קשים מאד, פיטרס הקדים את כולם ב-17 דקות לפחות – זהו סוג הרץ שהוא היה. אך כאמור, הטרגדיה היכתה, סמוך לסיום. לא רק שפיטרס לא סיים, אלא שהמירוץ הנועז מדי הביא לסיום הקריירה כולה.
  • פיטרס חלם על המרתון האולימפי במלבורן 1956 אך הבין שגם ריצה זו היתה צפויה להתקיים בתנאי חום קשים. הוא לא מוכן היה להסתכן שוב, וכך, נגוזה האגדה.

אימוניו של פיטרס:

כגישה בסיסית, כעניין של attitude לפני הכל, קיים דמיון רב בין זאטופק לבין פיטרס. נכון אמנם, שזאטופק האמין באינטרוולים, אינטרוולים וכשמתחיל לשעמם אז… פעמיים אינטורוולים! ולעומתו פיטרס לא רץ בכלל אינטרוולים. ובכל זאת, קווי הדמיון בין הגישות של שני הרצים הגדולים מאותה התקופה בולטים: הראשון והעיקרי: מתיחת הגבולות, להתאמן קשה וחזק ממה שנוסה בעבר. השני, דרושה סבולת ודרושה מהירות, והתרגום הפשוט/הפשטני שסיפקו לתובנה הזו – לרוץ מדי יום, בהדרגה יותר ויותר, ולרוץ מהר. השלישי, לשחזר עד אין סוף, לאורך זמן. יום ועוד יום ועוד יום. ההבדל היה בביטוי המעשי: זאטופק ביצע ריצות ארוכות שכולן מקוטעות לקטעים מהירים וביניהם קטעי התאוששות. פיטרס, לעומת זאת, רץ ריצות מהירות רצופות. שניהם לא עבדו לפי עיקרון של hard-easy באיזון בין סטרס לבין התאוששות אלא התבססו על דיאטה קבועה, עמוסה (ככל שרק ניתן). וגם אם נעדרו התחכום והאיזון, המשחק בין רכיבים, בוודאי ה- fine tuning, שניהם פרצו גבולות בזכות האומץ והנחישות. שניהם הניחו דוגמה לעומס אימונים שונה ממה שהיה מוכר לפניהם.

פיטרס דגל באופן מפורש ב"איכות" (קצב הריצות כקריטריון לבניית האימון ולמדידת ההתקדמות) לפני "כמות". זה לא אומר שהוא הזניח את הכמות. שגרת האימונים שלו היתה פשוטה באופן קיצוני, וככל שהתקדם והתפתח לאורך השנים הוא העלה גם את נפח (במיוחד כמות הריצות) וגם רץ אותן מהר יותר. כפי שעולה מהציטוט שלמעלה, פיטרס נהג לרוץ ריצות רבות, רצופות, אף אחד מהן לא ארוכה מאוד, רובן בקצב מהיר. לא "טמפו", לא "אינטרוולים" אלא פשוט יום אחרי יום, בוקר-ערב, בקצב טוב.

עד לשנת 1952 נהג לרוץ פעם אחת ביום, למרחקים שלא היו מאוד ארוכים. הקילומטרז' השבועי שלו עמד אז על 105 ק"מ בלבד בערך, וקצב הריצות הממוצע (כפי שתיעד) השתפר בהדרגה מ-3:57 לק"מ, ל-3:37 לק"מ. אם לוקחים שבוע לדוגמה מאפריל 1951, רואים ריצות  יומיות של 9.6 ק"מ עד 14.4 ק"מ בקצבים של 3:31 עד 3:38, וריצה אחת של 24 ק"מ בקצב של 4:00 דק'. לא רמה יוצאת דופן…

בשנת 1952 החל להתאמן פעמיים ביום (11-13 ריצות לשבוע), כשנשמר אותו העיקרון. בצהריים רץ 9.6 ק"מ על המסלול בקצב של 3:08-3:10 דקות לקילומטר. בערך נהג לרוץ ריצה נוספת של 8 או 16 ק"מ בקצב 3:08 לק"מ או 3:17 לק"מ, בהתאמה. (נוקס, 387, כמצוטט מספרו של פיטרס). בשלב הזה הקילומטרז' כבר היה גבוה בהחלט (צבר מעל 7,000 קילומטר במהלך 10 חודשים) והקצבים היו מהירים מאוד באופן עקבי. כדי לתמצת: פיטרס בסופו של דבר רץ הרבה, ומהר, כל הזמן. וכנראה שיותר מדי.

ואפשר שחוסר התחכום, העידון, האיזון, הידיעה מתי ללחוץ ומתי להרפות, גם הבנת חשיבות הטייפר והצורך בהתאוששות בין מירוצים –  כל אלה עמדו בסופו של דבר בעוכריו ברגעים שאמורים היו להיות רגעי השיא.

אך הוא גם לקח, ממש לבדו, את ריצת המרתון למחוזות חדשים.

***

התמונות העצובות כל כך של פיטרס, ההתמוטטות בסוף ריצת המרתון במשחקי האימפריה (החל מ- 0:20שנ'):

לאונרד (באדי) אדלין – מעבר לקצה:

פרד ווילט האמריקאי היה מן המאמנים הבולטים של התקופה. הוא חקר את אימוניהם של טובי הרצים בעולם (ופרסם ספר בשם: How they Train). מתוך הלימוד הוא ריכז לקחים, והניח היפותיזה על השיפור הדרוש כדי להגיע לשלב הבא.

בהתייחס למרתון, ווילט התפעל מאוד מן האימונים ומן היכולת של פיטרס, אך סבר שככל שפיטרס פרץ גבולות, "הוא לא עשה מספיק". ואת שפן הניסיונות האולטימטיבי הוא מצא בבאדי אדלין, צעיר מוכשר מדרום דאקוטה, שהיו בו מלוא המוטיבציה – ללמוד וללמוד עוד, לנסות ולנסות עוד, ובעיקר – לרוץ ולרוץ ולרוץ.

בתום הניסוי המשותף – שכלל שיא עולם משמעותי במיוחד ועוד מספר ריצות מרשימות, וגם כישלון במבחן החשוב מכל – המרתון האולימפי – המסקנה של ווילט היתה שאותן תכונות האופי שהפכו את אדלין לרץ גדול (תיכף נדבר עליהן) הן גם שהרסו אותו. הוא רצה יותר מכולם והיה מוכן לעבוד קשה מכולם, בסופו של דבר – יותר מדי.

שמו של אדלין כמעט שאיננו מוכר למי שאינם תלמידי היסטוריית ריצה אדוקים. חסד יפה נעשה איתו כשבשנת 1992 כתב פרנק מרפי את הספר הנהדר A Cold Clear Day: The Buddy Edelen Story. כאן המקום להמליץ. מבין ביוגרפיות הריצה, זוהי בעיניי אחת הטובות ביותר.

מרפי סיפק אבחנה כללית מעניינת. הוא הסביר שקיימים שלושה סוגים של רצים, מבחינת המוטיבציה המנחה. הסוג הראשון: אנשים "חסרי ביטחון" המוצאים תיקוף עצמי בעמידה בשגרת האימונים הקשה והמתישה. הסוג השני: טיפוסי האישיות ה"מדעיים" הרואים את הריצה כסדרה של ניסויים (האתגר האינטלקטואלי של יישום, בחינה והתאמה של התיאוריה מהוה מוטיבציה מנחה). הסוג השלישי: מי שרצים בשביל הכיף וה"שמחה" שבדבר, כלומר לנפש. בבאדי אדלין, הסביר מרפי, התממשו בו זמנית כל שלושת הסוגים.

וכך, גם עיצב חלום הריצה את חייו.

EDELEN_Buddy_19630615_EL_R

ציוני דרך בקריירה של אדלין:

  •  בין 1962 ל-1966 התחרה אדלין ב-13 מרתונים (ששה מהם במהלך שנה אחת, מיוני 62 עד יוני 63). הוא ניצח בשבעה מהם. אדלין קבע שמונה שיאי ארה"ב על המסלול וגם ניצח באליפות ה-British AAA לעשרה מייל לשנת 1962.
  • אדלין הפגין ניצוצות של כישרון בתיכון ובקולג' בארה"ב, אך התאמן באופן מתון יחסית, בוודאי בסטנדרטים שהציב בעצמו בהמשך.
  • הקשר בין אדלין לווילט נוצר בשנת 1959. ווילט עודד את אדלין לנסוע לפינלנד לתקופה וללמוד מן האימונים של הרצים האירופאים. כבר בשלב זה גדל נפח האימונים של אדלין משמעותית. הוא רץ כ-29 קילומטרים ליום, עם אימוני אינטרוולים, ע"ב שני אימונים ליום.
  • ב-1960 קבע שיא ארה"ב ל- -10,000מ' – 29:58.9דק' (בשנים הבאות עוד ישפר שיא זה עד ל-29:00דק'). אך שנת 1960 היתה כישלון צורב מבחינתו, כשנכשל בתחרות המבחן לקביעת נבחרת ארה"ב למשחקים האולימפיים.
  • אדלין קיבל החלטה לעבור לאנגליה, במחשבה שרק שם יהיה לו סיכוי להיות רץ ברמה העולמית הגבוהה. הוא עבד כמורה בבית ספר בשנת 1961 קבע את הזמן הרביעי בהיסטוריה דאז למרחק 10 מייל כשניצח, כאמור, באליפות הבריטית לחובבים.
  • את המרתון הראשון שלו רץ ב-2:31ש' – זמן מאכזב מאוד מבחינתו.
  • אך כבר ביולי 1961 קבע אדלין 2:22:33ש' במרתון אליפות ווילס, בתנאי רוח לא קלים. התוצאה היתה איטית ב-4 שניות בלבד משיא המסלול של פיטרס.
  • קפיצת הדרך הבאה הגיע במרתון פוקואוקה בדצמבר 1961, שם סיים אדלין רביעי בזמן של 2:18:56ש'.
  • במאי 1963 שיפר את שיא המסלול של אבבה ביקילה במסלול המרתון הקלאסי ממרתון לאתונה (2:23:06) וארבעה שבועות בלבד לאחר מכן הגיעה הריצה הגדולה של חייו.
  • ביום 15.6.63 רץ אדלין את ה-Polytechnic Marathon, מארמון וינדזור לצ'יטוויק, וניצח בשיא עולמי של 2:14:28ש'. בכך שיפר את שיא העולם של טורו טרסאווה ב-47 שניות (תוצאה מהירה משיאו של ביקילה מהמרתון האולימפי של 1960 בשברי שניה). היה זה המרתון שישי של אדלין בטווח זמן של 12 חודשים בלבד.
  • גם ההמשך היה מבטיח: ניצחון ב- 2:15:09.6ש' במרתון קוסיצ'ה באוקטובר.
  • במאי 1964 נערך מרתון המבחנים האולימפיים של ארה"ב בשכונת יונקרס ביו יורק. המירוץ נערך בתנאים בלתי-נסבלים – 33 מעלות ולחות גבוהה. באדי אדלין ניצח בתוצאה מדהימה של 2:24:22ש', והקדים ביותר מעשרים דקות(!) את הרץ הבא אחריו (37 מבין 128 רצים שהתחילו את הריצה סיימו אותה בגבול הארבע שעות). היה זה ביצוע אדיר – וכמובן מיותר לגמרי – בתנאים בלתי-הגיוניים.
  • כשהוא סובל מכאב במותן שהפך לכרוני, סיים אדלין במקום השישי בלבד במרתון האולימפי בטוקיו (1964), בזמן של 2:18:12ש'.
  • בשנת 1965, תוך המשך התמודדות עם פציעות, ניצח אדלין מרתון ראשון בזמן של 2:21, ואז חזר אל מרתון ה-Polytechnic וכמעט שיחזר את הישגו הטוב ביותר כשסיים בזמן של 2:14:34ש'. הפעם זה כבר הספיק למקום השלישי בלבד, במירוץ שבו שיגמאטסו מיפן קבע שיא עולם חדש של 2:12:00ש'.
  • זה היה המירוץ שבו גופו של אדלין נשבר, רוחו דווקא לא. אדלין המשיך להתאמן ככל יכולתו – מעל 200 קילומטר לשבוע – כשהמשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי לנגד עיניו, אך הוא כבר לא הצליח להתקרב שוב ליכולת תחרותית. גם הוא קרס לבסוף תחת עומס-היתר של אימונים ותחרויות/

 אימוניו של אדלין:

באימוניו של אדלין (בהדרכת ווילט) ניתן למצוא את רוב האלמנטים (סוגי אימון) המשמשים את טובי הרצים בעולם עד היום:

נפחים גבוהים: אדלין נהג לרוץ פעמיים ביום, באופן קבוע. לא רכב ולא רכבת. מדי בוקר רץ אל העבודה בבית הספר. אחר הצהריים רץ בחזרה. הוא רץ נפחים שהגיעו ל-220 קילומטר לשבוע.

– ריצות ארוכות: בשיאו נהג אדלין לרוץ ריצות ארוכות של 35-37 לשבוע, כמעט תמיד בקצב מהיר מאד (2:01ש' עד 2:04ש' למרחק המשוער, לפי הרישום שלו).

– ריצות טמפו של 16 ק"מ בדרך כלל, בקצב "יציב".

– אינטרוולים:  אדלין שילב גם חזרות קצרות, כמו 30 * 400מ', וגם חזרות נרחבות (היותר מקובלות באימונים למרתון) למרחקים של 1,600מ' או 3,200מ'.

כל הרכיבים האלו נדחסו לתוך שגרה יומיומית של עומס מתמשך. הריצות היו קלות יותר כשהיה עייף, אך רוב הזמן הלחץ נשמר, ולא היו מתוכננות ריצות התאוששות באופן מובנה.

בולט מאוד היעדרו המוחלט של מושג ה"טייפר" ("חידוד" – הורדת העומס ההדרגתית בשבועיים-שלושה שלפני המירוץ).

כך למשל, לפני המרתון הראשון שלו, רץ אימונים כמו 45 כפול 100מ' מהר, ו- 20 פעמים 400מ', שניהם בחמשת הימים שלפני המרתון.

מדהים לקרוא את שלושת שבועות האימונים שלו לפני המרתון שבו קבע את שיא העולם, שכללו ריצה ארוכה מהירה בכל שבוע.

אני רושם את אימוני השבועיים האחרונים כי פשוט מדהים לראות כמה הם היו קשים ועמוסים – (כמובא בספרו של פרנק מרפי, עמ' 88-89).

3.6. – 35-37 ק"מ ב- 2:03-2:04 (ושחיה של 15 דק').

4.6 – אימון אינטרוולים/ספרינט, שבו הרגיש עייף מאד ולא הצליח לעמוד בזמן של 30 שנ' ל-200מ'.

5.6 – 17-18 ק"מ ב-54-55 דקות (קיצר מ-24 ק"מ בגלל עייפות)

6.6 – בבוקר 10 ק"מ חזק. אחה"צ אימון אינרטוולים של 20* 400מ' (בחלוקה לסטים).

7.6 – שוב 20*400מ' (ואדלין עוד רשם שויתר לעצמו ולא עשה 25 חזרות).

8.6 – תחרות מועדון שבה רץ (לא מאמץ מקסימום) גם מייל, גם 800 וגם 4 כפול 100.

9.6 – 35-37 ק"מ בזמן המהיר עבורו אי פעם. 2:01ש'. 15 דק' שחייה בים.

10.6 – 7 ק"מ ו – 15 דקות שחיה.

11.6 – בבוקר 7 ק"מ מהר לבית הספר. אחה"צ 5 * 100מ' ו – 25 * 400מ' סה"כ לאימון 27-29 ק"מ (4 ימים בלבד לפני המרתון).

12.6 – בבוקר 7 ק"מ לבית הספר. אחה"צ 18 ק"מ ב- 55-56 דקות.

13.6 – מנוחה

14.6 – מנוחה.

15.6 – שיא עולם של 2:14:28ש'.

המאמן פרד ווילט כתב שהקומפולסיביות של אדלין, חוסר המנוחה, היו האויב הגדול ביותר שלו. הוא פשוט לא מסוגל היה לנוח, להאט, גם כשממש הרגיש העומס "מרוקן את הכושר" מתוכו. כמאמן, התפקיד העיקרי שלו היה לגרום לו לרוץ פחות, ולא יותר.

לכך יש להוסיף את הנטייה של אדלין להתחרות בתדירות גבוהה, כך שבעצם עבר ישירות מתחרות לתקופת אימון, לפעמים תוך שבועות ספורים לתחרות הבאה. כלומר, כל הזמן on.

וכך ניתן להתייחס למודל האימונים שהניח אדלין: מצד אחד, היו בו, נדמה, כל רכיבי הנוסחה. מצד שני, בלט כל כך האיזון הדק הנדרש בין הרכיבים. ההבנה שיש זמן לרוץ מהר, וזמן לרוץ לאט. המחזוריות – גם באבחנה בין תקופות אימון, תקופות מנוחה, בניית בסיס ותקופת אימוני שיא, תחרות וחוזר חלילה. וגם "המחזוריות" בתוך תקופת האימון עצמה, והבנת הצורך החשוב בהתאוששות כחלק בלתי-נפרד מתהליך האימון והבנייה.

אין ספק אבל, שסטנדרט האימונים למרתון ניצב במקום שונה לחלוטין ממה שהיה מוכר עשור לפני. ואדלין הוא דוגמה אחת, קיצונית, למגמה.

אבבה ביקילה – גיבורה הריצה הראשון של אומת הריצה

התמונה היא אחת המפורסמות בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. חושך ירד על רומא, ורץ אתיופי צנום, לא מוכר, ויחף, בדרך אל הניצחון במרתון – הריצה שנעלה את המשחקים של רומא 1960.

Abikila

כוחה של התמונה נעוץ לא רק בתיעוד של ריצה מיוחדת במינה, אלא בגלל כל מה שצמח בעקבות אותה הריצה. דמותו של אבבה ביקילה סימנה תפנית בלתי-הפיכה בתולדות הריצה למרחקים.

כשיצאה לדרך ריצת המרתון, באותם אחה"צ חמימים ברומא, איש כמעט לא ציפה לניצחון אתיופי. העולם לא הכיר ולא נחשף לתופעת הריצה האתיופית. וכיצד יכול היה? שהרי גם באתיופיה היא טרם התגלתה.

אבבה ביקילה, שצורף לנבחרת האתיופית ממש ברגע האחרון עקב פציעתו של רץ אחר, לא הסתדר עם זוג נעלי הריצה החדשות שקיבל מאדידס, שגרמו לו ליבלות, ושעות לפני הריצה החליט פשוט לרוץ בלעדיהם, כמו בשבילי אתיופיה. זה רק הוריד מסבירות סיכוייו.

אך ככל שהתקדמה הריצה – שבה לא פחות מ-15 רצים רצו זמן מהיר משיאו האולימפי של אמיל זאטופק – ביקילה נראה חזק יותר.

הוא עקף רץ אחר רץ, מחפש את הרץ עם המספר 26, שמאמנו ציין בפניו כמתחרה העיקרי. למעשה, ביקילה היה כבר לצידו של אותו הרץ, ראדי בן עבד אסאלם המרוקני, שמשום מה קיבל מספר חזה אחר (185).

ברגע סמלי שנחרט אל ההיסטוריה, חייל הצבא האתיופי במכנסיים האדומים ברח קדימה אל הניצחון ממש כשחלף ליד ה- אובליסק של אקסום – אותו אובליסק שנלקח מאתיופיה בשנת 1937 על-ידי צבאו של מוסוליני, ושממשלת איטליה התעלמה מהחלטת האו"ם שציוותה על החזרתו (האובליסק הוחזר לאתיופיה רק בשנת 2005).

וכך תיאר עורך מגזין ההתאחדות האולימפית הבריטית את ניצחונו המפתיע של ביקילה:

"It is a scene to remember – a moment of theatrical drama; a moment so unusual in modern world athletics, when a virtual unknown from an insignificant country crosses the seas and conquers the heroes. It is a fine, unsophisticated, illogical victory […] This […] was an historic Olympic marathon both in terms of performance and backcloth […] its drama was in its setting, presentation and outcome."

 אבבה ביקילה היחף ניצח במרתון האולימפי – הקדים את ראדי בן עבד אסלאם המרוקני ואת בארי מאגי הניו זילנדי (חניכו של ארתור לידיארד) – בזמן של 2:15:16.2ש' – שיא אולימפי חדש והזמן המהיר אי פעם למרחק.

ארבע שנים מאוחר יותר, חזר ביקילה, הפעם כבר גיבור לאומי ותרבותי ופייבוריט, את המשחקים האולימפיים בטוקיו. הפעם, כשהוא נועל נעלי ריצה, ניצח בשיא עולמי של 2:12:11.2ש', והקדים ביותר מארבע דקות את באסיל היטלי האנגלי שזכה במדליית הכסף.

ביקילה זכה בניצחון זה שבועות ספורים אחרי שעבר ניתוח להוצאת האפנדיציט.

במשחקי מקסיקו סיטי ב-1968 התקשה ביקילה ונאלץ לפרוש לאחר 17 ק"מ עקב פציעה (כפי הנראה רגלו היתה שבורה), אך צפה כיצד חברו הטוב ושותפו לאימונים, בן ארצו ממו וולדה, מבטיח לאתיופיה זהב אולימפי שלישי בריצת המרתון. המהפכה הושלמה.

ממו וולדה אמר בסיום שאילו ביקילה לא היה פצוע, הוא היה מנצח בוודאות.

אבבה ביקילה נפצע קשה בתאונת דרכים בשנת 1968, שהותירה אותו משותק. הוא נפטר באוקטובר 1973, בגיל 41, כתוצאה מסיבוך במצבו ברפואי עקב התאונה (דימום מוחי).

יום מותו הוכרז כיום אבל באתיופיה.

בשנת ה-50 לקיומו הוקדש מרתון רומא לביקילה, והמנצח, בן ארצו, רץ את 300 המטרים אחרונים יחף.

ונקודות דרמטיות נוספות בסיפור החיים שלו  – כמו הסתבכותו שלא מרצונו בניסיון ההפיכה נגד הקיסר היילה סילאסי והיחלצותו מעונש התליה – הן כבר סיפור להזדמנות אחרת.

בשנים 1956-1958 החל המאמן השוודי אוני ניסקאנן לאמן את ביקילה, יחד עם הרצים האתיופים ממו וולדה (שניצח במרתון האולימפי במקסיקו סיטי וזכה בכסף בריצת ה-10,000מ' והוסיף מדליית ארד במרתון של מינכן 1972) וסעיד מוסא.

ניסקאנן היה תלמידו של המאמן ייסטה אולנדר שבו דובר בפרק השלישי לסדרה ("האלופים השוודים ומקורות הפרטלק") אך פיתח גישה המוכוונת למרתון והיה מן הראשונים לחזות את הפוטנציאל של הרצים האתיופיים. בספטמבר של שנת 1958 התארחו שלושת הרצים בשוודיה, התגוררו בבית אחיו של ניסקאנן, והמאמן חזה שיהיו הרצים הגדולים של העתיד.

על מערכת היחסים בין ביקילה למאמנו ניסקאנן ומעט על אימוניו, נכתב בספרה של אחותו של ביקילה, טסיגה אבבה וכן בספרו של Tim Judah, Ethiopia's Barefoot Olympian – The World's  משנת 2008 (ניתן לקרוא פרק רלוונטי כאן).

הגורמים העיקריים היו:

– שגרת אימונים יומיומית, עמוסה, וקילומטרז' גבוה.

הפשטות ואימוני השטח שאפיינו גם את הרצים השוודים והתאימו מאוד לסביבה האתיופית. ריצות רבות על שבילים ועל פני שטח משתנים.

אימונים בגובה, לרגלי הרי אנטוטו (גבהים של 2,000מ' ויותר, יתרון האימונים בגובה טרם היה מוכר, וגם בהיבט הזה הופעתו של ביקילה בישרה תחילתה של מגמה – מעשית ומחקרית).

שילוב רכיבי אימון מהירים מאד, יחד עם ריצות נפח ארוכות.

בספרה מביאה אבבה דוגמה לשבוע אימונים של ביקילה מתקופת ההכנה למרתון האולימפי של 1964:

יום שני – ריצת 30 ק"מ.

יום שלישי – בבוקר 10 ק"מ קצב בינוני באיצטדיון. אחה"צ 15 ק"מ קצב בינוני על כביש.

יום רביעי – בבוקר- אימון עליות (לא מפורט מה בדיוק). אחה"צ – 15 ק"מ קצב מהיר, על כביש.

יום חמישי – אימון מסלול . 5* 400, 10 כפול 800, 5 כפול 1,000 עם מנוחות של 200מ' ג'וג (לא ברור לי אם כל אלו בוצעו באותו אימון או שאלו דוגמאות). אחה"צ 30 ק"מ קצב בינוני.

יום שישי – ריצת 50 קילומטר. החצי הראשון מהיר, החצי השני קצב בינוני.

יום שבת  – תחרות חצי מרתון

יום ראשון – מנוחה.

אני לא יודע עד כמה הרשום מדויק. במקורות אחרים מצוינים גם אימוני חזרות של 200מ' בקצב מאוד מהיר, לעומת אותן ריצות ארוכות מאד של 30-50 קילומטר.

בכל אופן, גם באימוניו של ביקילה אפשר לראות ביטוי להבנה כי דרושה גם עבודה בקצבים מהירים וגם ריצות ארוכות (ונפח גבוה באופן כללי) וניסוי מתמשך למצוא שילוב בין הרכיבים. וגם באימוניו של בקלה רואים שהסטרס/העומס הגבוה היה יומיומי.

שוב  – מתיחת עומס האימונים לגבולות מאוד קיצוניים, ושוב נעדרים עדיין המיתון והאיזון.

סיכום

אני יודע, הפרק הזה יצא… עמוס מאוד, ממש כמו תכניות האימון שהוא מתאר.

חשבתי שראוי להביא הסיפורים של שלושת הרצים האלו. ואני חושב שתואר כאן שלב משמעותי בהתפתחות תורת האימון: שלב שהיו בו תעוזה ובחינת גבולות עומס האימונים האפשרי,אך ללא האיזון, המינון והתזמון, והמשחק ביניהם, שהם חלק מאימון אופטימלי.

משמעות השלב הזה בהתפתחות ריצת המרתון, כפי שראינו, היתה מהפכנית, לא פחות.

וכל רץ מרתון מצטיין, גם היום, יידע להצביע על המבחן הראשון, הוא מבחן ה-grind, היכולת לשרוד שגרת אימונים יומיומית, משך חודשים ושנים.

או כמו שכתב ג'ון פארקר: The trial of miles, miles of trials.

פיטרס, אדלין וביקילה היו האב-טיפוס.

לי העיון מזכיר גם את האירוניה המפורסמת של אוסקר ווילד, שכתב: "Moderation is a fatal thing. Nothing succeeds like excess".

בפרק הבא לסדרה נחזור אל הנפש, ואל דמותו יוצאת הדופן של המאמן האוסטרלי פרסי צ'רוטי.

מקורות והפניות לקריאה נוספת:

Tim Noakes, The Lore of Running

Frank Murphy, a Cold clear Day: The Buddy Edelen Story

Fred Wilt, How they Train

TIm Judah, Bikila: Ethiopia's Barefoot Olympian

Roger Robinson, "Fate and the Marathon: Recallling the Lives of Two Great Runners: Buddy Edelen and Abebe Bikila", Runners World, December 2013

Letsrun Thread:Nothing New About Distance Training Was Discovered Since January 1, 1980

One thought on “תקופת הרנסאנס הראשונה של המרתון: ג'ים פיטרס, באדי אדלין ואבבה ביקילה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>