xcvbxc

הסיכום שלי מתחיל מתישהו בקיץ האחרון, קצת אחרי שחזרתי לאימונים באצטדיון, אחרי דלקת שהשביתה אותי. במהלך ריצה עם גיל על הדשא , הוא סיפר לי שהוא נרשם למרתון, שאני צריכה להירשם גם, ושנרוץ יחד. אהבתי את הרעיון, כי אחרי שראיתי אתכם חוצים את קו הסיום שנה שעברה, ידעתי שאני רוצה לקחת חלק בחוויה הזו. אבל חששתי. לא האמנתי שאצליח להיות מוכנה בזמן. פחדתי שהפציעה תחזור בעקבות העומס של האימונים. בנוסף, תכננתי לסיים את המרתון הראשון בפחות מ-4 שעות, מה שבאותה נקודת זמן, נראה לי מאוד שאפתני ורחוק מהמציאות. התייעצתי עם אתי שעודדה אותי להתחיל בתכנית האימונים ונראה תוך כדי איך אני מתקדמת. אתי הבטיחה לי שלא תיתן לי לעמוד על קו הזינוק אם היא תראה שאני לא מוכנה.

עברו השבועות והחודשים. תכנית האימונים הפכה לשגרה… השכמות ב-4 בבוקר, אימונים שנהיו ארוכים יותר ויותר, ארוכות במרחקים חדשים (אני זוכרת את ההרגשה לרוץ בפעם הראשונה 30 ק"מ, ו-32 ק"מ, ו-36 ק"מ. ואי אפשר לשכוח את חוויית מרתון ירקון מזרח), שבועות של יותר מ-100 ק"מ. היו ריצות טובות שהשאירו אותי עם חיוך והיו ריצות פחות טובות, עייפות שהרגישו אינסופיות וגרמו לי לפקפק בהמשך הדרך.

מרוץ אשדוד ומרוץ אייל על הדרך הוסיפו לחששות שלי. חזרתי מאוכזבת משני המרוצים. לא הבנתי למה אני לא מצליחה לממש את הפוטנציאל שיש לי ברגליים. אבל המשכתי, שכנעתי את עצמי שהמרוצים האלה הם רק תחנות בדרך, ונשארתי ממוקדת מטרה, בידיעה שיש לי הזדמנות לפצות בחצי מרתון בית שאן.

ואז הגיע בית שאן… הגעתי מלאה בספקות וחרדות. לא רק שזכרתי את החוויה הרעה מהריצה בשנה שעברה, את האכזבות מאשדוד ובית שאן, ובנוסף לכל זה, הידיעה שהמרוץ הזה חשוב כאינדיקציה למרתון. בסופו של דבר השדים גברו עלי – הלך המרתון. הריצה הנוראית הטילה ספק לגבי טבריה. אבל אחרי שיחות עידוד ארוכות של אתי, שהאמינה שזו הייתה נפילה חד-פעמית, החלטתי (או יותר נכון, החלטנו) שאני ממשיכה באימונים למרתון.

בשבועות לאחר מכן השתדלתי לחזק את הצדדים המנטאליים. האימונים היו טובים, את הארוכות סיימתי בקצב מוגבר, ובעיקר הרבה שיחות מוטיבציה ועידודים מאתי, רותי וגיל.

הגיע יום רביעי, 9 בינואר. כבר בבית כשארזתי את התיק התחילו לרעוד לי הידיים. אחרי ארוחת הערב לא הצלחתי להתרכז בכלל. ישבתי עם כולם בקיוסק, אבל הראש שלי נדד למקומות אחרים. עוד כמה שיחות מוטיבציה ועידוד, שבעיקר נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה.

בוקר המרוץ. התלבשתי, התארגנתי, אני מוכנה כבר לצאת ולגמור עם זה, מה שיהיה. גיל ואני עומדים בקו הזינוק. מחייכים, חוששים, מילים אחרונות לפני השתיקה הארוכה. יודעים מה התכנית ומה אנחנו צריכים לעשות, אחרי שיחות לקביעת קצב עם אתי ויורם ואחרי שלמדנו את הטיפים של נחשון ואת תיאור המסלול של נילי.

יצאנו לדרך. אחרי הקילומטר הראשון הצטרפו אלינו שתי הפייסריות המדהימות גלר והיידי. פילסנו את הדרך בין כל הרצים. ניסינו להתייצב על הקצב הנכון. הרגשתי כאב קל ברגליים, כאב שהופיע בעקבות המנוחה וידעתי שיעבור עם הקילומטרים. השתדלתי לא לדבר ובמקום החזרתי חיוך לכל מי שעודד. אתי פגשה אותנו באזור הק"מ ה-10 וליוותה אותנו בשקט שהצליח לחזק את הביטחון. אחרי הק"מ ה-14 נשארנו לבד. גיל ואני, רוב הזמן כתף לכתף. תומכים אחד בשני בלי דיבורים, בנשימות המשותפות, מתריעים אם אנחנו לא בקצב, מביאים מים, מסמנים שהגיע הזמן לקחת עוד ג'ל. המהירים התחילו לבוא לקראתנו. הקילומטרים האלה עברו מהר ובכיף. השתדלנו לעודד את כל החברים מהמועדון. כולם עודדו אותנו חזרה. היה מעודד לראות את כל הפרצופים המוכרים, השותפים לחוויה. הגענו לנקודת הסיבוב – חצי מאחורינו!

אחרי הסיבוב הבנו למה הקילומטרים האחרונים עברו בקלות – רוח נגדית חזקה שאי אפשר לברוח ממנה. ידעתי שזה הזמן להתרכז. לשמור על הקצב. הרוח הייתה מייאשת. חיכיתי וייחלתי כל כך לפנייה שתציל אותי מהרוח. בשלב הזה, התחלתי להיזכר בכל השיחות מהתקופה האחרונה, מסתבר שכל השיחות שחשבתי שיצאו ישר מהאוזן השנייה הצליחו לחלחל. השיחות עם אתי שאני מוכנה, שזו זכות לרוץ מרתון, שחר שאמרה לי שהגיע זמן קטיף, אברום שאמר שהכל יתחבר, ערן שהזכיר לי שרצתי שלושה מרתונים בשבוע.

הגעתי לפנייה. הצלחתי לברוח מהרוח. איזו הקלה. חיכיתי להגיע כבר לקילומטר ה-32, בידיעה שגלר והיידי מחכות לי. קצת נבהלתי אחרי שעברתי את הצומת והן לא היו שם, אבל אחרי כמה דקות הגעתי אליהן, איזו הקלה. הן עודדו אותי, אני הגבתי בחיוך ובסימונים עם הראש. התחלתי להגביר את הקצב, אבל כבר הייתי עייפה מאוד. התקרבנו לטבריה. אני לא זוכרת הרבה מהקילומטרים האלה. אני זוכרת במעורפל את העידודים של גלר והיידי ושחיכיתי להגיע לקילומטר ה-41 כי ידעתי שאמא שלי מחכה לי. הרגשתי שאני מאטה את הקצב, נגמר לי הכוח. באזור הקילומטר האחרון הצטרפו אלי רותי ומשה, וכולנו זכינו לעידוד נלהב מאמא שלי, שהצליחה להוציא ממני את הכוחות שקיוויתי שאצליח לשמור לסוף. לא זוכרת מה קרה ברגעים האלה, אבל החיוך בתמונות מקו הסיום מספר הכל. אחרי 3 שעות ו-51 דקות חציתי את קו הסיום, הרגליים רעדו אבל החיוך נשאר. פגשתי את אמא שלי והתמוטטתי בידיים שלה. חיבוק ענקי לגיל, עשינו את זה.

עשיתי את זה. הדרך הייתה ארוכה ומלאה בספקות, אבל שווה כל רגע.

החוויה הזו לא הייתה נגמרת כך לעולם בלי אתי ויורם, שהאמינו בי וליוו אותי לאורך כל תקופת האימונים, בטלפון, במיילים, באצטדיון, בגן סאקר. אני לא יכולה להודות לכם מספיק.

והחברים היקרים מהמועדון, המשפחה הירושלמית שלי. קשה לי להעביר במילים כמה אני מודה לכם. עודדתם אותי במרתון עצמו (אלה שתוך כדי ריצה ואלה שבאו במיוחד – גלר, היידי, רותי, משה, אברום, ערן, רועי, יוסי, רפול, שי) ולאורך כל הדרך, באימונים, כשסיימתי דקות ארוכות אחרי כולם, במרוצים, כשלא נתתם לי לוותר, וכשרצתם לקראתי בואדי, בפארק הירקון או בגן סאקר.

מקווה להמשיך לראות את כולכם באצטדיון ובפארק אחרי שנתאושש. וכמובן, בטבריה 2014.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>