xcvbxc

"סוף הקיץ"

דורון פייביש

 

א.         "דבר איתנו, יש לנו רעיון לסוף הקיץ…"

 נעים במיוחד לסכם תקופה שמסתיימת בריצה שבה כל הכוכבים והמזלות חוברים איכשהו יחד כדי לחתום תקופת אימונים טובה. זהו סיפור על "ריצת מוג'ו" ברחובות פרנקפורט הקפואה.

 השנה תכננתי מתנה ליום הולדתי ה-40 – מרתון של 2:35. הניסיון הראשון ברוטרדם מוקדם יותר השנה לא נחל הצלחה והשאיר אותי עם תחושה מעט חמוצה. התכנון המקורי היה לשמור את הנסיון הבא למרתון ברלין 2013, אך הצעתו הפומבית משהו של חלושס – "דבר איתנו, יש לנו רעיון לסוף הקיץ" – לרוץ במרתון פרנקפורט עוד השנה, נפלה על קרקע בשלה. כן, כן, זה המרתון שמסתיים על שטיח אדום בתוך אולם רחב ידיים במרכז הקונגרסים של פרנקפורט ונראה כמו דיסקוטק ענק. משהו מוטרף לחלוטין. ההתלהבות לגבי פרנקפורט בקרב שאר חברי המועדון שככה במהירות, אבל מבחינתי נקודת האל חזור נחצתה. אין דרך חזרה.

 הפעם אני לא נוסע לבד. תמר באה איתי, ומלבד העונג של החוויה המשותפת, היא תסייע לי בלוגיסטיקה לאורך הדרך. אט אט אני מתחיל לקשור קצוות, מברר על המסלול, היכן נמצאות תחנות רכבת בקרבת נקודות "תדלוק" טובות ואת מידת הנגישות מנקודה אחת לאחרת. אני מוצא שלוש נקודות אליהן תמר תוכל להגיע ומעיון מדוקדק בעלון המידע למשתתפים מגלה לשמחתי, שרצים של מתחת ל-2:45 יכולים להפקיד משקה איזוטוני לחלוקה בתחנות הרענון לאורך המסלול. זה סוגר לי ארבע נקודות לפי התכנון – מצוין.

 ב.         עקב בצד אגודל

 היות ומרתון פרנקפורט מתקיים בסוף אוקטובר התאפשרה לי תקופת הכנה ארוכה שנבנתה נדבך על נדבך. אף שלעיתים הייתי חסר סבלנות ורציתי לראות את השיפור כאן ועכשיו, השתדלתי תמיד להזכיר לעצמי שהחוכמה היא להגיע בשיא לקו הזינוק וכל מה שבדרך הוא לכל היותר בגדר הכנה שיש ללמוד ממנה.

 חרף העובדה שמסגרת האימונים לקראת מרתון כבר מוכרת וידועה לי, "הבוס" תמיד מתבל את הדרך עם איזה אימון חדש ואקזוטי או וריאציה שונה ממה שהיה בעבר, מה שכמובן מכניס עניין ועומק.

 תחזית מזג האויר ליום המירוץ לא השאירה מקום לספק: יהיה קר מאד. הניסיון שלי מרוטרדם עדיין חרוט היטב בתודעה ולפיכך היה לי ברור שעלי להיערך עם ביגוד מתאים (ומפלסת שלג… J).

 יום לפני הנסיעה אני יושב עם הבוס לאישור תוכניות סופי. הוא בוחן את יומן האימונים ומשייף לי שניות רבות מתוכנית הריצה של התחרות. השורה התחתונה מבחינתו היא 2:33:38. אני תולה בו עיניים ספקניות. נראה לי כמו חלום רחוק.

 ג.         רטוב לפני יבש

 יום שבת יוחד ל-dry run, הדרך של תמר מנקודת מפגש אחת לאחרת, איזו רכבת לקחת, מאיזה מפלס בתחנה וקביעת המיקום המדויק שבו תמסור לי את הבקבוקים. אנחנו פותחים את הוילון בבוקר….ובחוץ יורד שלג.

 סיכומו של דבר, זה היה "יבש" מאוד רטוב. אנחנו בודקים את לוחות הזמנים של הרכבות בדקדקנות ומגלים שתמר לא תוכל להגיע לנקודה השלישית שתוכננה לקילומטר ה-36. היות והגעתי מוכן רק עם בקבוק אחד שנועד למסירה, מעוטר בדגל ישראל על-מנת שאוכל לזהותו, אני נאלץ לאלתר עוד דגל, שהתנוסס על מברשת השיניים שלי…

 ד.         מסכמת יש רק אחת

 הלילה שלפני המרתון היה ליל שימורים. לא הצלחתי לעצום עין והתהפכתי מצד לצד ללא מנוח. דמיינתי את כל האנרגיה שאצורה בי כאלומת אור ממוקדת במיוחד שפורצת החוצה על המסלול ודוחפת אותי לריצה רגועה ובטוחה. בדיעבד, לא יכולתי ליחל לטוב יותר, אך על כך בהמשך. השעון המעורר מצלצל וגואל אותי, סופסוף אפשר להתחיל את היום.

 אני קם מהמיטה במרץ, מתלבש, אוכל ושאר הכנות אחרונות ויוצא אל פרנקפורט החשוכה והקפואה בשעה 7:30 בבוקר. תחנת הרכבת הקרובה למלון נראית לי מעט מנומנמת בשביל יום המירוץ אבל לא נתתי את דעתי לעניין. אני מגיע למרכז הקונגרסים על מנת למסור את בקבוקי האיזוטוני וגם פה נראים הדברים על מי מנוחות. יש לי רק עוד דקות מועטות עד 8:00, המועד האחרון למסירת הבקבוקים, ואין בנמצא אחד או אחת שיודעים להפנות אותי למקום המיועד. אני קצת בלחץ. פותח דלתות פה ושם, מציץ ובסוף מוצא את המקום. אנחת רווחה. שם את הבקבוק לקילומטר ה-20 וממשיך הלאה עד לשולחן שמסתיים בארגזים של הקילומטר ה-30. אופס, אין חלוקה ל-35? הלב צונח לי….אבל אחרי כמה שניות אני מבחין שמעבר לדלת מצטנעים להם גם הארגזים של ה-35. שוב אנחת רווחה.

 בדרכי להפקיד את התיק האישי שלי אני מבחין ברץ נוסף שמחפש את נקודת המסירה של המשקאות האיזוטוניים, יחד עם אחת מנשות צוות המרתון. אני מפנה אותם למקום המדוייק וחוזר עם אותה גברת נחמדה שמודה לי על המידע החשוב. השעה 7:55. אני עונה לה שממילא בעוד חמש דקות שולחים את המשקאות על מנת למקמם במסלול. היא מביטה בשעון שלי ומצקצקת – "לא ידעת שהזיזו הלילה את השעון שעה אחורה?". אאוּץ'.

 גלגלי המוח מסתובבים במהירות. אני כבר יודע שיש לי שעה עודף, אבל תמר לא. הגברת מנדבת את הטלפון הפרטי שלה ואני מתקשר לתמר, אין תשובה. שולח אס.אמ.אס. ומקווה שהיא תראה אותו. אני מפקיד את התיק קצת לפני שמונה בבוקר, הפעם לפי השעה הנכונה, ועדיין יש לי עוד שעתיים שלמות עד ההזנקה. מעצבן.

 אני מחליט לחזור למלון שנמצא במרחק שתי תחנות ממרכז הקונגרסים כדי לוודא שתמר קיבלה את ההודעה. מגיע למלון ומגלה שהמסר הועבר – היא עדיין מכורבלת עמוק בתוך שמיכת הפוך. מעביר עוד קצת זמן במלון, נוטל מטלית לנקות את המשקפים וצליל של פלינג מפלח את האוויר. החוט שמחזיק את אחת העדשות נקרע. עכשו גם אין משקפיים לריצה. לא לצרכי ראייה ולא כמשקפי שמש.

 סיכום ביניים לעת עתה במילותיו הידועות של "הבוס" – לא טוב.

 יוצא את המלון ל-Take II של היום הזה. שוב בדרך לתחנת הרכבת והפעם השמיים כחולים כחולים, נקיים מעננים, בניגוד מוחלט למה שהיה פה אתמול. תחנת הרכבת רוחשת רצים כמו כוורת דבורים. עכשיו זה כבר נראה כמו יום של מרתון.

 במרכז הקונגרסים אין לי יותר משימות לפני החימום, הבקבוקים בדרכם לתחנות, התיק הופקד, אז אני מוצא לי מקום לשבת בין ההמונים, להתרגל לעולם שנראה לי מטושטש מעט ללא המשקפיים. שוב, ממקד את המחשבות באנרגיות החיוביות שאני כל כך כָּמֵהַּ שיתפרצו על המסלול מבפנים, אבל בחוכמה ובסבלנות, או במילים אחרות של אריק לידל במרכבות האש:

 Then where does the power come from, to see the race to its end? From within

 משתדל להתנקות מהספקות, מכל-כך הרבה גורמי אי ודאות שאופפים את הדקות שלפני הריצה, ובמיוחד הקור העז ששורר בחוץ. ארבעים דקות לפני אני כבר לא יכול יותר, קם ויוצא החוצה לעשות חימום. תוך כדי אני מבקר בפעם המי יודע כמה מהבוקר בשירותים ואחרי עשר דקות מתייצב על קו הזינוק, שהולך ומתמלא בשלגונים אנושיים. כולם רועדים ביחד.

 יירית הזינוק מוציאה אותי לריצה המסכמת. כן, שכחתי לציין שלי יש רק "מסכמת" אחת והיא מתחילה על קו הזינוק ומסתיימת בקו הגמר. אני חושב שזה נכון מבחינה מנטלית לעשות סיכומים תמיד אחרי המירוץ ולא לפניו. אני מאוד משתדל להתייחס למרתון כמו כל אימון אחר, משהו שמתחילים וצריך לסיים כמו שצריך, רק קצת יותר מהר. החלוקה היא לשמונה מקטעים, או ספליטים בלשון הרווחת בקרבנו, בני חמישה קילומטרים כל אחד ועוד שני קילומטרים מפנקים בסוף. ככה אני יודע שיש לי חוזה קבלנות מוגבל שצריך לבצע, מתחילים במקטע הראשון ומתקדמים הלאה. הקילומטרים הראשונים עוברים בתוך מרכז העיר, שילוב של גורדי שחקים מתכתיים ומודרניים ובניני אבן אירופאים בעלי אופי. בסוף המקטע הראשון אני מרגיש שאני קצת מהיר מהתכנון. השעון והכאב בצד הבטן מעידים על כך גם הם. אני מיד מרגיע ואוחז במושכות בקמצנות. מעט אחרי סימון הקילומטר התשיעי אני אוסף את הבקבוק האיזוטוני הראשון מתמר ובולע אותו יחד עם ג'ל. זה מוציא אותי מקצב הנשימה ולוקח לי זמן לחזור לרצועת הנוחות. המקטע השני מעט איטי יותר מהראשון אבל אני מרוצה מכך מאוד. העניינים חזרו לשליטה וכל המיחושים נעלמו ואינם. אני רואה לפני דבוקה ענקית של שתי רצות מובלות על-ידי הפייסר שלהן וחבורה של כ-15 רצים נוספים שרוכבים על הכתבת הקצב. אני מצטרף ומחשב ביני לביני שהקצב של הדבוקה מעט מהיר מתוכנית הריצה שלי, אבל אני זורם בחלק האחורי של הדבוקה, מבטיח לעצמי שברגע שארגיש קצה קצה של אי-נוחות בריצה אני מאט. המקטע השלישי מסתיים וזה זורם. אני נהנה "מהעברת האחריות" על הקצב לאחרים ורק מציץ מידי פעם בשעון כדי לוודא שאני לא נסחף להרפתקאות שיובילוני לאבדון. אט אט אני מוצא את עצמי קדימה בתוך הדבוקה. בקילומטר ה-19 אני לוקח ג'ל ומתכונן לאיסוף האיזוטוני מהשולחן. המבנה מאוד ברור – קודם השולחנות עם הבקבוקים של רצי העילית ואחר-כך השולחנות עם הבקבוקים של האחרים. כמובן שמיד התחוור לי שאני לא הגאון היחיד שסימן את הבקבוק בדגל. 70% מהבקבוקים, והיו שם לא מעט, עוטרו בדגלים. אני קולט את דגל ישראל, אבל אני כבר שני צעדים קדימה. שינוי כיוון חד, לוקח את הבקבוק ודוהר לסגור את הפער לדבוקה. איבדתי 4-5 שניות אך בעיקר זה הוציא אותי מהקצב. שוב לוקח לי קילומטר לחזור לרצועת הנוחות של הריצה המשוחררת. השעון בסוף המקטע הרביעי (קילומטר 20) מראה 1:13:00 (ברוטו). הלוואי עלי גם בסוף השמיני. מבחינתי עשיתי חצי עבודה ועכשיו לחלק המעניין.

 אני תוהה ביני לביני מתי יתרגש עלי המשבר ומה תהיה עוצמתו, אבל בינתיים המקטע החמישי "עף", הקצב לשביעות רצוני ואני מתכונן לאיסוף הבקבוק הנוסף מתמר ב-28.5.

 הראיה המטושטשת שנכפתה עלי דווקא עושה עימי חסד. אני לגמרי ממוקד בריצה ומנותק ממה שקורה סביבי. אני כבר בקדמת הדבוקה ותמרורי אזהרה בדמות שלושה מקרים של "כמעט ונפגע" עם רצים שהיו צמודים אלי מאחור מעירים אותי. אני אוסף את הבקבוק מתמר ומכריח את עצמי לדחוף עוד ג'ל ואיזוטוני ונגמר המקטע השישי. נשארו השניים הקריטיים באמת, אלו שמהווים את החלק האמיתי של המרתון.

 

אני מתחיל להרגיש שהדבוקה הופכת להיות נטל ואני לאט לאט מנתק מגע ומתחיל לחלוף קדימה. מתחבר לרצה אחרת והפייסרים שלה, אבל גם הם בדעיכה, אז אני ממשיך הלאה והנה אני בחזרה בפאתי מרכז העיר, בקילומטר ה-35. זה הזמן לאסוף את הבקבוק האחרון מהשולחן ודווקא הפעם אני מזהה אתו בנקל, אוסף אותו מבלי להאט ומכריח את עצמי לקחת אותו למרות תחושת גועל עמוקה. תוכנית זו תוכנית ולא זזים ממנה. המקטע האחרון הגיע. הקריטי מכולם. יש נטייה לקירות ליפול בדיוק פה. הרגליים מתחילות להתאבן אבל אני מכריח את עצמי לשמור על הקצב ומשנן "רגליים קלות, רגליים קלות…". בקילומטר ה-36 נצמד אלי מישהו מאחור, יושב לי על הכתף ומתנשף באינטימיות כפויה משהו. אני לא מסתכל אחורה לרגע כדי לראות במי מדובר וכך אנו רצים, אני והצל שלי, עד הקילומטר ה-40. אני רואה את שעון הברוטו מורה על 2:26:00. ברור לי שאם אתאבד עכשיו על הקצב אראה את השעון בסיום על 2:33 ומשהו. אני מרים רגלים ורץ כל עוד נפשי בי. ההתנשפויות מאחורי הולכות ונמוגות. הכניסה לאולם הקונגרסים מדהימה, השטיח האדום, אורות הדיסקוטק, הכרוז, הקהל. אני מסיים בספרינט מטורף וכמעט דורס את ליסה האנר הגרמנייה באמצע ראיון לערוץ טלווזיה מקומי, אחרי שסיימה מרתון ראשון מוצלח על 2:31. אני לגמרי בטירוף חושים. איזה אושר. זה נגמר. 2:33:35, שלוש שניות מהר יותר מתוכנית הריצה "ההזויה" שהיתווה הבוס. בדיעבד, כמובן, זו הייתה אחלה מסכמת.

 אז זהו, תם ונשלם. היה קר, היה מדהים ואולי דווקא בגלל זה, נגמר לי קצת מהר מידי.

 ה.         רוח המועדון

 החברותא של גיסר, איתי, ערן, אבנר ועמיחי והבירה של שבת עם מאיה ומושל אחרי הארוכה היוו עזר אמיתי כנגדי בתקופת האימונים התובענית. הפירגון הכן והערבות ההדדית מצד כל החברים במועדון הם נכס ייחודי שלא יסולא בפז. הרגשתי גאווה אמיתית לרוץ עם חולצת המועדון!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>