xcvbxc

292653_10150835668717707_2098460028_n

מאי 2012

כמה שבועות אחרי הר לעמק 2012, אני על טיסה למילאנו, ,מנסה להשלים התחייבות- לפני שנסעתי נשבעתי לחבר'ה שאני לא חוזר בלי סיכום.

בשבועות האחרונים ניסיתי לחשוב מה אני רוצה לכתוב ועלו לי כטריליון רעיונות. בהיותי דחיין מקצועי, העדפתי לא לנסות לברור אותם אלא לשכנע את עצמי שצריך לתת לזה זמן לשקוע- תירוץ נהדר לדחייה, “אני עדיין מפנים את החוויה", עלק.

בשנה שעברה הר לעמק החזיר אותי לריצה. למעשה, קיסם ג'ינג'י ארוך היה זה שהחזיר אותי לרוץ, אחרי שהרכיב אותי בעדינות, חתיכה אחרי חתיכה, במשך כמה חודשים.

שלחנו שתי קבוצות, רצנו חזק ואני נזכרתי כמה (ולמה) אני אוהב לרוץ וכמה (ולמה) אני אוהב את העמק. לפני כמה חודשים, כשיצא הניוזלטר הראשון על המירוץ, אמרתי ליוסי ויורם שאני רוצה לשלוח כמה קבוצות של המועדון ושאקח על עצמי את כל הארגון. היה לי ברור שזה תפור על המועדון שלנו.

אני מתחיל לטפטף מידע לכולם וההענות גדולה. בסוף שבוע לפני פתיחת ההרשמה אנחנו רצים בריצת הכנה למרתון ירושלים, שם אני מפעיל לחץ לא מתון בכלל על אנשים שיצטרפו.  לחלק מהאנשים אני פשוט מודיע שהם בפנים, בלי ממש לשאול לדעתם (נגיד, חיים) ואחרים אני מפתה בשלל הבטחות אטרקטיביות (נגיד, שהם יהיו עם חיים בקבוצה). אחרי לא מעט שיחות טלפון ושיחות מוטיבציה לאנשים מודאגים, אנחנו מתייצבים על סדר גודל של שלושים איש וחמש קבוצות.

החלוקה לקבוצות די קלה- שישיית רפול בפורמט כמעט זהה לשנה שעברה, שמיניית בנות בניצוחו של השועל השחור, שמיניית ירושלמים מהירים ומנוסים, שישייה של אבנר שנועדה לספק לו חומר להתבכיינות לשנתיים לפחות ושישיית שמנדריקים שעוד לא החליטו מה הם אוהבים יותר- לרוץ, או את המאפה קינמון של אידלסון.

לקראת פתיחת ההרשמה הבאז בפורומים די חזק ואני, בהיותי נצר ליוצאי פולין, מודאג שהיא תסגר לפני שנספיק לרשום את כולם. אני מפגיז את כולם באינספור הודעות עם הוראות מפורטות והחמ"ל נפתח ברביעי בערב. רפול, גיסר ואבנר נרתמים לניג'וסים שלי ואחרי פחות מ-24 שעות (ולא מעט התחנחנות טלפונית לדודה'לה חמודה מגבת- תודה דרורית) אנחנו סוגרים את כל הקבוצות שלנו- יום אחר כך המכסה מתמלאת ונבחרת פולין רושמת 1-0 קטן על נבחרת שאר העולם.

פאסט פורוורד כמה חודשים קדימה, חמישה שמנמנים יושבים בויטרינה וטוחנים נקניקיות ובירה. אני אחרי 8 שבועות של השבתה מלאה באדיבות בלוטת התריס שלי ואומר לחבר'ה שהמצב לא נראה טוב ושצריך להערך לאופציה שנצטרך למצוא לי מחליף. השלישיה, כל אחד בדרכו שלו, מודיעים לי שזו לא אופציה מבחינתם, עמיחי אפילו לא מרים את הראש מהצ'יפס כדי להתייחס ואני מבין שעם בלוטת תריס או בלעדיה, אני רץ בהר לעמק.

אני פותח בתכנית בזק, מנסה לדחוף כמה שיותר קילומטרים בשטח בזמן הקצר שנשאר. מהר מאוד אני מבין שיש לי אפס מהירות ברגליים אבל מופתע לגלות שאני לא לגמרי מפורק ושאני מצליח לפחות להחזיק זמן רגליים סביר.

השבועות לפני המירוץ לחוצים מאוד. שני פרוייקטים גדולים מאוד בעבודה מגיעים לשיא, בתזמון הו-כמה-נוח, בשבוע שלפני המירוץ, אחד מהם ממש שלושה ימים לפני. כמות המיילים, סמסים וטלפונים שאני מקבל בנושא המירוץ מגיעה למספרים פסיכיים- אנשים דואגים, נפצעים, פורשים, יולדים ועוברים קבוצות בקצב מסחרר. בשבועיים שמובילים למירוץ אני עובר לארבע שעות שינה בלילה, מג'נגל בין פרזנטציות לסיסקו, סריקת קוד לבעיות אבטחה ורשמ"צ למירוץ.

המנהלות של הקבוצה שלנו נסגרות בדקה ורבע- גיסר ואני מחליטים שגם ככה לא יהיה לנו זמן לישון, אז נסריח כולנו ברכב אחד כל הלילה. לי יש כמעט את כל הציוד לכל הקבוצה ושאר הזמן מוקדש, במפתיע, לדיונים עמוקים על הבירות שנשתה (מלכות אדמוניות לשלבים הראשונים, דאבל-בוק לסיום) וההעדפות הסנדוויצ'יות של כולם (יעקב אוכל הכל, איתי יאכל אותו דבר כמו יעקב, חן לא אוהב חריף, גיסר מעדיף לעטוף בנייר פרגמנט, אני רוצה פסטרמה של פעם וחסה ועמיחי לא מבין איך אפשר לצאת לטיול בלי שטוחים. הוא יביא שטוחים. ועוד סנדווי'צים, שיהיה).

לפני הזינוק בתל חייום חמישי בבוקר, אני אוסף את הקיסם הג'ינג'י הקצר ויוצאים לדרך. בכביש שש חוברים לגיסר ועמיחי וביקנעם אוספים את חן פרנקל, הרכש השקט שלנו. באלונים עוברים לרכב אחד-חן  ויובל אסיף, שנוסע איתנו, נראים די המומים מהשיחה הדי מטונפת (אם כי, בוא נודה על האמת, לא מאוד חריגה בסטנדרטים שלנו) שרצה באוטו. אני די מתפלא שבעצירה בראש פינה חן המבוהל קלות לא תפס את האוטובוס הראשון בחזרה לירושלים. יובל, להקלתו הרבה, עובר לרכבים של רפול.

מגיעים לתל חי, פוגשים את שאר החבר'ה ומתחילים להתגלגל. איתי שוכח שלפני פחות מ-24 שעות הוא דפק 35:35 בליגה, נותן הצהרת כוונות ומרביץ קצב שלוש חמישים וקצת בקטע הראשון שלו. ארבעים ומשהו ק"מ אח"כ, רובם על קצב 4:00, בסוף העלייה לטייפון, הוא נזכר. אני צריך ממש לדחוף אותו בהליכה לרכב תוך כדי שאני מנסה לעכל את זה שהחיה הרעה הזו גרסה יותר מ-60 ק"מ בפחות מ-35 שעות, רובם בשטח, רובם בקצבים פסיכיים לגמרי.

 אחרי סיום הקטע השלישי אוספים את יעקב, שבאופן טבעי ממתין לנו עם פרצוף-ג'רי ומכריז שהוא חולה-גמור-צרוד-גוסס-מת מייד כשהוא נכנס לרכב. באופן טבעי לא פחות, הוא גורס את הקטע הראשון שלו בלי למצמץ, בדיוק כמו שהוא גורס כל אחד מהקטעים הבאים שלו.

מרגע הזינוק יש לנו קרוב לאפס זמן לעצור- החבר'ה רצים כל כך חזק שאין זמן להתברבר. מסיימים ומייד מתגלגלים לתחנה הבאה. מהרגע הזה כל החוויות מתערבבות- חן שמרחף לו בירידה מקיבוץ שמיר, אבנר שהורס אותנו מצחוק עם ציטוט "אתה-נתת-גז!" של הפליקסים (שהם, בהעדר כל הסבר הגיוני אחר, חייזרים), עמיחי שנותן את הגרסה שלו ל-Who's on first של אבוט וקוסטלו- “מי עושה את צלמון?”, גיסר שמגיע עם חיוך ירח לאלון הגליל אחרי שנתן בראש בקטע למי שצריך, הפרצוף ההמום של יעקב כשאני פותח בקבוק בירה עם השיניים בכרכום, ובכפר נחום, ובכלל.

בכלא צלמון אנחנו מחכים לעמיחי ואני מעביר את הזמן במשחק מטקות עם רמבו. די חשוך, הכדור שחור ואנחנו לא מצליחים לחבר יותר משתי מכות רצופות. מישהו שעובר לידי חושב שאני לא שומע ואומר לחבר שלו "תראה את המפגרים האלו, משחקים מטקות באמצע הלילה". אני לא יכול להתאפק ומחייך, ובלב מסכים איתו- איפה יש עוד קבוצות שמצד אחד רצות את המירוץ הזה כאילו אין מחר ומצד שני משחקות מטקות (מטקות!) בחושך, בחניון של כלא. מפגרים טוטאל.

 התחרות בין הקבוצות צמודה מאוד, מה שמייצר טראש טוק בכמות גבוהה ואיכות, ובכן, מפוקפקת. יוצא דופן הוא אבנר שמתגלה כטראש טוקר איכותי במיוחד- יעקב והוא עסוקים בזה רוב הלילה.

בעילבון אני ממתין בעצבנות ליעקב, שרץ את אחד הקטעים הקשים במירוץ. אני מת לצאת כבר- הקטע הראשון שלי היה לפי התכנון, אבל קצת מאומץ מדי. אני מצפה לקטע השני, שתפור עלי בול- שביל חום, מישורי ובוצי בחושך, יושב יופי על האהבה שלי לריצות שטח בלילה.

יעקב מגיע ואני יוצא לריצה כמה שניות אחרי רץ אחר. אני מדביק אותו מייד ורץ איתו בירידה לכיוון המוביל הארצי. אחרי 300 מ' אנחנו מגיעים לכיכר ופונים בה ימינה בירידה חזקה, בהתאם לשילוט. אחרי 200-300 מ' משהו מרגיש לי לא נכון- אין סימוני הכוונה. ממשיך לרוץ עוד דקה-שתיים ומתחיל להבין שזו לא ממש הדרך הנכונה. עובר ליד נער רנדומלי, מנסה לשאול אותו מה הדרך הנכונה וכשהוא מצביע לכיוון כלשהו עם חיוך גדול, אני מבין שזה בהחלט לא הכיוון שאליו אני רוצה לרוץ. עוד דקה עוברת ונהג רכב שעובר לידי מוציא את הראש ואומר לי שזו לא הדרך ושארוץ אחריו. אחרי מאתיים מטר בעליה קשה אני מבין, לבאסתי הרבה, שאני חוזר לתחנה שממנה יצאתי. עוד כמה מאות מטרים בעליה קשה, אני מטפס את שביל העפר בחזרה לתחנה, מגיע אליה ומספיק לצעוק לחבר'ה ההמומים שהתברברתי. חוזר לכיכר, ממשיך ישר וכעבור דקה מגיע לכביש הראשי ונכנס לשביל המוביל הארצי, לא לפני שאני מבקש מאחד השוטרים שעוצר את התנועה שיצור קשר עם התחנה ויעדכן אותם על השלט המסובב.

לא רק שאיבדתי תשע וחצי דקות בטור-דה-עילבון שסידרו לי, בעיקר איבדתי ריכוז. לחצתי חזק מדי בעליה כדי לכפר על הזמן האבוד (טעות קלאסית) כך שבמשך כל שאר הקטע סבלתי מכאבי צד חזקים. הקצב היה סביר אבל לאט מהמתוכנן. אני רץ כמה מטרים מאחורי הרץ שיצא איתי מהתחנה ומתוסכל שאני לא מצליח לעבור אותו, הדקירות בצד מקשות עלי לנשום. שלושה ק"מ לסיום אני שומע צעדים מהירים מאחורי וברור לי מה הולך לקרות- ואכן, כמה שניות אחר כך רמבו עובר אותי בסערה, מה שמן הסתם מתסכל אותי עוד יותר. אחרי שתי דקות, כמיטב המסורת, אני מאבד ריכוז לשניה, נתקל במשהו ומתרסק על השביל. באינסטינקט מאוד לא אופייני לי, אני אפילו לא נעצר, אלא פשוט מתגלגל על צד שמאל בחזרה לריצה. הגלגול מצליח להפתיע אותי, הנפילה להרגיז אותי, אבל גם להחזיר לי את הריכוז בבת אחת. מאותו רגע ועד סוף המירוץ אני לא מאבד ריכוז לשניה אחת ופשוט מוריד את הראש וחופר הכי חזק שאני יכול דרך כל העייפות והכאב.

ממשיכים להתגלגל וקטע רודף קטע. ההפרש בין שלוש הקבוצות שלנו מתרחב ומתכווץ כמו אקורדיון, אבל תמיד קטן מאוד ואף אחד לא רוצה להיות זה שיעקפו אותו. כולם מפוקסים ונחושים, אף אחד לא מתברבר או מאבד זמן  וכל אחד מהחבר'ה נותן בראש בתורו.

בסבב השלישי כולנו מתחילים להיות עייפים אבל המצב רוח ברכב נשאר חיובי ושטותי כרגיל. זה השלב שבו מגיעים לעמק ואני הרבה יותר רגוע כשלא צריך לנווט בנהיגה בין התחנות עם סיפור הדרך אלא פשוט לנסוע. הסבב מסתיים בכפר יהושע, אחרי קטע ריצה נהדר מבית שערים. אני סובל בחצי הראשון אבל מתאושש כשאני מתחיל לעקוף רצים מקבוצות אחרות בחצי השני ומסיים חזק. בסוף הסבב ההפרש בינינו לבין הקבוצה של רפול צפוף מאוד, סדר גודל של דקה-שתיים.

הסבב הרביעי והאחרון מתחיל ואחד אחרי השני איתי, גיסר וחן מסיימים את הקטעים האחרונים שלהם  גמורים, לא משאירים גרם אנרגיה אחד מיותר על המסלול. את עמיחי אני לא רואה מסיים- גיסר קולט שאני לחוץ טילים ופוקד עלי להשאר ליד הרכב. מהשלב הזה אין לי מושג מה ההפרש זמנים, וטוב שכך.

מגיעים למעלול, לתחנה האחרונה, שעמוסה בעשרות רכבים ואינספור אנשים. בהליכה למקום ההחלפה גיסר נותן לי שטיפת מוטיבציה וציונות כמיטב המסורת ואני מחפש מקום לעמוד בשקט ולהתרכז. באותו רגע לא מעניין אותי ההפרש בין הקבוצות- הדבר היחיד שאני רוצה זה לצאת לרוץ כדי לשחרר את הלחץ. רועש מאוד בתחנה ואני מתקשה להתפקס.

עוברת דקה ועוד דקה ויעקב לא מגיע. אחרי מה שנדמה לי כנצח אני פתאום שומע את כולם צועקים שיעקב מגיע. אני מתעורר ומספיק לראות אותו רץ לעברי, בלי משקפיים, עם הצ'יפ ביד אחת ומכל הדברים בעולם, מפריח נשיקות באוויר עם היד השניה. אני חוטף את הצ'יפ ומספיק לחייך חיוך קטן לעצמי על המחווה הזו לפני שאני מסתובב ומתחיל לרוץ בעליה. הדודות בתחנת החלפה צועקות לי לשים את הצ'יפ על הרגל, הרעש האחרון שאני שומע לפני שנהיה מאוד שקט מסביבי.

תוך 2 דקות הרגליים כבדות כמו בטון ואני מבין שיותר מהר מזה כבר לא יהיה לי לתת בעליה. מחליט לא להסתכל בשעון בעליה כי ברור לי שהקצב מאוד איטי, לא רוצה שזה ישבור אותי. מקפיד לא להסתכל אחורה בשום שלב, מתקדם לאט, לאט, לאט והעליה פשוט לא נגמרת. השעון מזמזם אחרי קילומטר ואני מספר לעצמי את השקר ההדחקתי הקלאסי של כל רץ, שעוד אחד זה נגמר. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד.

מכיר את המסלול ויודע שהעליה נגמרת קצת אחרי הקילומטר הרביעי. השעון מזמזם בפעם הרביעית ואינסטינקטיבית אני מתחיל להגביר. מגיע לסוף העליה ופתאום ברגע אחד הנוף פרוש לפני, והכל נהיה צלול, ברור ואני מבין שאין שום סיכוי בעולם שרפול עוקף אותי.

במהלך העליה כמעט ולא ראיתי רצים אחרים ועכשיו כשהדרך מישורית אני רואה כמה וכמה לפני. תוואי השטח קשה במשך כמה מאות מטרים, דרך חרוצה ומלאת אבנים גדולות ואני מגביר את הקצב, מדלג מאבן לאבן, עוקף רצים ורוכבי אופניים, מה שרק מדרבן אותי להגביר עוד יותר.

מגיע לשער האחורי של תמרת ונכנס לישוב. הרגליים שלי שמחות לפגוש אספלט ואני ממשיך להגביר ולעקוף רצים. כל סנטימטר בגוף כואב לי אבל אני לא מוריד את הרגל מהגז לשניה. כשאני מגיע לכניסה לישוב אני מתעורר כשמישהו קורא “ערן גיא!”. מספיק לסובב את הראש ולראות חבר ילדות שיושב על ספסל עם אשתו. לא הוצאתי מילה מהפה במשך כל הקטע- משום מה התגובה היחידה שנפלטת לי באותו רגע, מתוך ענני הכאב, היא לנופף לעברו באצבע ולזעוק "מספר אחת!”.. באותה שניה אני פתאום מבין שנשאר קילומטר אחד לסוף הקטע, מנער את עצמי ומגביר בטירוף- הנה הירידה לכיוון בית העלמין הישן ואני כבר שומע את המוסיקה מקו הסיום. פניה חדה בבית העלמין וקו הסיום מימיני, דוהר ודוהר בירידה, עוקף עוד ועוד רצים בקצב סביב 3:10. שומע קולות עידוד שאני לא מצליח להפריד, הכל נהיה רעש אחד גדול. יש המון אנשים ואני לא רואה איפה קו הסיום, מתנגש במישהו במאמץ לפנות את הדרך ופתאום כל השמנמנים מולי- ממלמל משהו על הצ'יפ, על קו הסיום, על רפול.. גיסר תופס אותי ואומר לי שהכל בסדר, אף אחד לא הגיע לפני, רפול לא פה, זהו, נגמר. אני מטיח את הצ'יפ בשני שטיחי המדידה ומתקפל עם הידיים על הברכיים חסר נשימה, בזמן שכולם מצ'פחים לי ת'צורה וצוהלים על הנצחון.

אחרי דקה אני מתרומם והדבר הראשון שאני רואה זה את רפול חוצה את קו הסיום.

אני מסתובב לגיסר ואומר לו: “זה כל כך הרבה יותר מתוק עכשיו".

שעה אחרי הסיום, 35 אנשים מהמועדון יושבים במעגל אחד גדול, עייפים אבל מחייכים וצוחקים. אני עומד בצד ומסתכל עליהם וכל כך, כל כך מבסוט.

יהיה קשה מאוד לשחזר את החוויה החזקה שעברה על כולנו במירוץ השנה- לא רק את המקומות הראשונים, אלא את העוצמה של חצי מועדון שבא למירוץ אחד ארוך, בין אם לרוץ ובין אם לתמוך.

ברמה האישית, תודה לכל אחד מהשמנמנים ,הקבוצה הטובה בעולם ומהטובות במועדון- היה בדיוק כמו שחשבתי שיהיה: סה"כ עוד ריצה משותפת אחת, כמו כל האחרות, רק קצת יותר ארוכה. הייתי הולך אחריכם לכל מקום- בעיקר אם יש בו אוכל ובירה.

ברמה המועדונית, אי אפשר היה להצליח להרים פרוייקט כזה בלי ראשי הקבוצות שתקתקו את כל המנהלות האינסופיות: יוסי, עמית, אבנר ורפול.

ברמה הקנטרנית, כי למה לא, וכי מגיע לו- לטובת הקורא ר. איילון: מקום שני זה גם מכובד. נפגש במעלול בשנה הבאה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>