xcvbxc

סיכום מרתון ירושלים 2012

18.3.2012

 שדות תותים לנצח

זוכרים את השורה המפורסמת של ג'ון לנון, שהחיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות?  אז זהו, שהשורה הזאת איננה תקפה לגבי המרתון.  כך לפחות תמיד חשבתי והאמנתי, כטענה דסקריפטיבית (תיאור המציאות) וגם נורמטיבית (ההתייחסות הנכונה אל המרתון).  המרתון לעולם לא עומד בפני עצמו אלא הוא הסיכום וגולת הכותרת של תקופת ההכנה לקראתו.  הוא התוצר הישיר שלה ואין לו ערך בלעדיה.  לכן גם כתיבת הסיכום של המרתון, בעצם, היא לא סיכום של מירוץ אלא של תקופה שלמה, של הדרך אל המטרה.  במרתון ירושלים 2012, המרתון העשירי שלי, השתנתה מעט ההנחה.  התכנית  – מרתון טבריה – לא התממשה, כפי שאתם יודעים, ולא נכתב פרק הסיום לתקופה ("לא גמר לשיר, לא דו").  גם אז, מרתון ירושלים לא סומן כמטרה.  אלא שבזמן שנרקמו התכניות האחרות, או לפחות בזמן שהתייסרתי בהתלבטויות (כי לא סומנה בעצם אף מטרה), התרחש לו בכל זאת פרק חיים, מבלי שסומן הציר ומתוך שאבדה הדרך הברורה, הסיום המרגש נמצא.  גן סאקר התכסה בשדות תותים לנצח.  פעם נוספת מרתון ירושלים – "המרתון שלי" – האיר לי פנים.  תחושה משכרת – לוסי בשמיים עם יהלומים.

על קו הסיום התמוטטתי, אבל נפשית, מעט ריחפתי…

חמש תובנות לסיכום החוויה

1.       פרדוקס השיא האישי – המוטיבציה הבסיסית ביותר בריצה תחרותית (בקרב רצים בכל הרמות) מצויה בספרות.  אין מה לעשות, זוהי השפה של השדים, הם מדברים לרוב במספרים.  המספרים שהופכים עד מהרה, כאחת, למטרה ולנימוקים – בבקרים הקרים, ברגעים של משבר במהלך עוד ריצה ארוכה בלתי נגמרת, באינטרוולים או אימוני העליות שאף פעם לא מרחמים.  הם תמיד שם איתנו, המספרים.  האינסטינקט הבסיסי ביותר שלנו הוא לרצות לרוץ מהר יותר.  והבוס המאיים שאנחנו מנסים לרצות הוא השעון, אדון המספרים.  אליו אנחנו מתחנפים, ואת אישורו אנחנו מבקשים.  הם תמיד נוכחים, הזמנים. הם דומיננטיים.  הם במרכז.  כך בהשוואות ובדיונים, ולא פחות מכך בשיח הפנימי שבתוכנו.  לכן, אנחנו מחפשים באופן טבעי את המסלולים המהירים, כדי לממש ולמצות עד תם את תקופת האימונים ולהדהים את אדון המספרים.  ולכן, מרתון כמו מרתון ירושלים, כמטרה מקצועית, מעורר בנו ספקות והיסוסים.  עבור רץ מנוסה ומתקדם, שיא אישי הרי לא ייקבע כאן.  לא במספרים.

וכאן מצויה התובנה הראשונה.  זו השנה השנייה שבה רצתי את מרתון ירושלים.  זו השנה השנייה שבה, אל ההתלהבות והמוטיבציה (כי אם כבר עושים, אז עד הסוף) התלוו גם הספקות וההיסוסים.  זו השנה השנייה שבה חוויתי קסם ועוצמה מיוחדים.  זו השנה השנייה של סיפוק והתעלות בלתי נשכחים.  זו השנה השנייה שבה הבנתי שגם בריצה, יש יותר מסוג אחד של שיאים אישיים.

אמשיך בוודאי לרדוף אחרי המספרים על המסלולים המהירים, זה ברור.  סוף סוף, אי אפשר הרי להתכחש לאינסטינקט.  אבל בינתיים, אני עוצר לרגע כדי להמליץ.  הייחוד של מרתון ירושלים הוא לא רק במסלול היפהפה ובחיבור הרגשי, אלא גם באתגר מקצועי יוצא דופן, שמוציא מאיתנו את המיטב.  גם ואולי דווקא במרתון הזה, תאמינו (ואם תתכוננו), בהחלט אפשר לקבוע "שיא אישי", אפילו "שיאים אישיים".

זו לפחות ההרגשה שלי.

2.      "לעולם חיים, לעולם קדימה" (או, העשייה היא המרפא לקיטורים) – כך עברו 24 השעות האחרונות, עד לחציית קו הסיום.  ליקוט האינפורמציה והתחזיות הקודרות לגבי מזג האוויר במהלך יום חמישי.  הספק הקריר המכרסם עם הכניסה אל האוטו החמים:  "שרק לא יהיו לנו מחר תנאים כאלה מזוויעים", וזאת בסיום הרצה אחרונה על ארבעת הקילומטרים האחרונים של המסלול;  אופטימיות זהירה בחמש בבוקר, יום שישי, כשהתנאים במודיעין נראים… לגמרי סבירים, שצבעה הופך אפור במעלה כביש 443, דרך הערפילים והממטרים;   הרצון להתעטף לנצח בטרנינג הבלוי עם הצ'וקו, בגן סאקר, ולעולם לא להגיע לרגע האיום של הפקדת הציוד;  זעקת What the f..… באמצע ריצת החימום, כשמשב הרוח מכה במלוא העצמה, מסמן טריטוריה, מצהיר כוונות:  "Good morning suckers… so you wanna run a marathon?";  רחמים עצמיים וייאוש תוך כדי פשיטת הבגד המגן האחרון על קו הזינוק.  לא, לא יכול להיות שבתנאים האלה באמת מתכוונים לעשות את זה, ומצד שני – נו, נו, נו… למה לכל הרוחות הם עוד לא מזניקים?  וזה נמשך, לכל אורך הדרך, או לפחות חזר לפרקים.  כשהגשם התחזק, או במנהרת הרוח של טיילת ארמון הנציב ובשאר מקומות שבהם נותרנו חשופים, כל כך חשופים.

אבל בסוף היום נותרה התובנה, שכל זמן שרצים קדימה הכל מרגיש הרבה יותר טוב.  הנה אנחנו מתקדמים.  הנה הקילומטרים רצים ומתחלפים.  הנה אנחנו אפילו מרגישים פתאום טוב, שולטים ובטוחים.  הנה אנחנו יכולים. הנה אנחנו עושים, הנה אנחנו משיגים.   הכל יהיה בסדר, רק בתנאי שלא נישאר תקועים על קו הזינוק, מתבוססים בספקות, ברחמים עצמיים ובקיטורים. "לעולם חיים, לעולם קדימה".

ואת הדבר הזה בדיוק הוכיחו גם המארגנים.  שהתשובה לכל הספקנים, לכל המזנבים, לציניקנים – מבחוץ ומבפנים –  שמנסים להוציא את הרוח מהמפרשים, היא פשוט בתנועה המתמידה קדימה, בעשייה הנחושה.  אם במרתון של השנה שעברה הוצב הסטנדרט, השנה הארגון בשטח עלה מדרגה.  ניכר שהופקו לקחים ארגוניים ומקצועיים.  בלטו האכפתיות, וגרף השיפור והלמידה והירידה לפרטים.  בלטה גם הנחישות לנוכח אתגרים ומכשולים.  ומזג האוויר איים על הלוגיסטיקה לא פחות מאשר על הרצים.

חווית המרתון הזה היא מיוחדת גם מההיבט הזה.  התחושה שעומד מאחוריו חזון, שהולכים בו "עד הסוף", שבאמת מתכוונים לייצר את המרתון העירוני המושלם (אנחנו עוד לא שם, אבל קרובים משאי פעם היינו).  ומבחן "השנה השנייה" – תמיד בעייתי – עבר לדעתי בהצלחה גדולה, עם הרבה אופטימיות לעתיד.  ויש על מה לומר תודה, לעיריית ירושלים, ולכל השותפים המשמעותיים להצלחת המרתון הנפלא הזה, כן, למרות הכל, המרתון שלנו.

 3.      האלמנט האישי – עצמה וקסם מיוחדים  –  (intangibles) – בסופו של דבר, פרמטרים אובייקטיביים הם מוגבלים.  מה שרואים ומסבירים הוא דבר אחד.  אבל כל רץ – למעשה כל אדם – מחפש בסופו של דבר גם את התחושה המיוחדת שבפנים.  הוא חותר למצוא את "האלמנט האישי" שלו, את המקום והנסיבות שמתאימים במיוחד עבורו, שבהם יעז אולי להמריא.  ושוב, כמו בשיר של לנון, זה לא תמיד רציונאלי, זה לא תמיד דבר שאנחנו מתכננים.  אחרי הכל, זה לא דבר ש"חושבים" אלא שמרגישים.  ושם, "בתוך האלמנט" מרגישים עוצמות מיוחדות, מרגישים בלתי-מנוצחים, מרגישים אמת פנימית ואת כוחה.

 4.      האלמנט הקבוצתי – כי זה לא היה שווה כלום בלי החברים – נשברתי קצת אחרי המחלה ששיבשה את מרתון טבריה.  אני לא חושב שזה דורש הסבר.  נהניתי מהשיאים של החברים והשותפים לאימונים, כמעט כאילו היו שלי.  שמחתי שהייתי שם איתם ועבורם, אחרי עשרות השעות של קשירת הקשר לנצח.  התגאיתי על הזכות להיות חלק מהחוויה שלהם, לאורך כל תקופת האימונים, גם אם היה טוויסט בעלילה (עבורי) בפרק הסיום.  התרגשתי לראות אותם שם, ברגע האמת, מנצחים ומממשים, מניפים ידיים, מחייכים.  אבל לגביי, באופן אישי, לגבי נחשון – לא היו לי תשובות. לא היו לי תכניות.  מה שנבנה התפרק ללא התרעה.  Bad patch, כמו שאומרים.

 ולא, לא ממש חזרתי לתכנית אימונים (עד היום…).  לא הצבתי מטרה.  לא תכננתי אימונים מסודרים.  לא רשמתי ספליט אחד לרפואה.  אפילו לא פתחתי את קובץ מעקב האימונים. רצתי לפי התחושה, לפי מה שבא, אלתרתי ובעיקר הצטרפתי לאחרים.  ואז, יום שלישי, אימון עליות עם חיים, ג'ייסון ורועי, שחרור על הדשא וחיים זורק לאוויר ש"אולי ירושלים".  ומשהו ניצת.

מילה מיוסי, משפט מגיסר, תמיהה מאתי ויורם שמתחלפת מהר מאד בתמיכה, ועדיין אין הצהרה.  ואז מגיעות ריצות ההכנה המרגשות, וברוך דניאלי מבקר מהצפון ומודיע שירושלים במקום פריס.  וכבר אי אפשר להכחיש את הניצוץ.

ולאט לאט, ללא תרועות והכרזות, השדים מתעוררים ומתחילים לרחוש ולבחוש.  וחיים מצטרף לפרטלקים על המסלול, ועפר מלווה ובן שיח מרתק בריצות גשומות בוציות וארוכות.  ופה בשם, על הדרך ובלי מתח והתרגשות, נכנסות גם כמה תחרויות.  וזהבה ספק שואלת ספק אומרת, ספק מאחלת, בשמה ובשמם של כל החברים היקרים מרמת השרון, שבירושלים ייסגר החשבון.  והנה הנה הדמיון.  ועוד טיפה כמעט הגענו.  למרות שאפילו כשהתייצבתי ביום שישי על קו הזינוק, בניגוד לכל המאמרים וההרצאות –  לא היתה תכנית, לא היתה מטרה ולא היה תרחיש.  היו שם בעיקר התרגשות ורצון. המון רצון.

לבד כל כך רצתי את רובו של המרתון הזה, ולצעד אחד לא הייתי לבד.  היו איתי יעלה הנפלאה היחידה שלי כתמיד, וגם החיוכים המדהימים של אריאלי, דורוני וליאורי – שבצורה שלא ניתנת להסבר כל פעם מרימים אותי מהקרשים ומפיחים בי רוח חיים;  היו איתי חברי מועדון ארוחת הבוקר והמופת שהם מהווים;  היו איתי השותפים היקרים לאימונים (אתם יודעים מי אתם) ועשרות התומכים והמפרגנים (אתם יודעים מי אתם);  היתה איתי ההשראה של אסרט ממו, רץ העלית עם הלב הענק, שהוביל את הדרך ורומם את הכבוד של מרתון ירושלים, במעלה הכביש לפניי;  היו איתי חיים וברוך ודודיק, חברים לחוליה ולמשימה;  היו איתי השיעורים של רפי, המאמן, ושל המרתונים הקודמים;  והיו איתי הקילומטרים והשנים.  וחובי היום יומי הוא כלפיכם, כולכם.  זה הזמן להגיד תודה!

 5.      על פרופורציות, ספונטניות ונטילת סיכונים (כי לא תמיד הדברים קורים כמו שמתכננים) – למצוא את הטוב בכשלון (טבריה), ללכת לפעמים עם החשק ועם הלב (ירושלים, כן, שוב, גם אם התזמון והאימונים אינם מושלמים).  להעז (במיוחד בתחום "האלמנט שלכם").  להיות קצת רולינג סטון:  You can't always get what you want, but if you try sometimes you just might find, you get what you need.

 על הריצה עצמה:

על קו הזינוק:

מתכנסים, מתרגשים, בעיקר קופאים מקור, ומעט חוששים.  אני צמוד לברוך.  ברגע האחרון גם חיים מצטרף.  את אסרט אנחנו מחפשים ולא רואים.  זה מעט מטריד.  הגשם מתגבר לפרקים.  אני נשאר בגופיה בלבד, עם הכפפות ששאלתי משלומי לאון (אחי היקר והגיבור, נראה לי שכבר לא תקבל אותן בחזרה, אבל עזרת לי בהרבה יותר מכפפות, ומי כמוך יודע).  מתוחים אבל מתפללים שיזניקו כבר, כל דבר רק שההמתנה הזו תיגמר.  בום!

קילומטרים 1-10:

כשאין תכנית אז הכל מתנהל באילתורים.  והשעון הרי לא ממש עוזר.  כמה חברה' לא מוכרים פותחים מהר, מהר אפילו מציון נגר (אני יודע, סוג של אוקסימורון).  ברוך מתפלא לגבי החייל הג'ינג'י.  "זה רגע התהילה שלו", אני אומר "אני נותן לו מקסימום שמונה קילומטר" (הייתי לארג', בשבע הוא נגמר).  יורדים בקמפוס גבעת רם ואני אומר לברוך:  "ננסה לאט לאט להתחבר לדבוקה של הנשים.  שם יהיה לנו נוח יותר".  בעליה הגדולה אנחנו מתחברים.  סולידי, מתחילה לחלחל הרגשה של מרתון.  רצתי עם דבוקת הנשים עד לק"מ החמישי.  השעון מראה 20:33.  זה בסדר, אפילו מצוין.  בירידה מבית המשפט העליון שמירת הקצב שלהן נראתה לי מוגזמת, אפילו מוזרה, כמעט כבלימה (אולי רק התלהבתי?).  לאט לאט, למרות שלא ממש רציתי, התנתקתי קדימה.  משבר "הגב המטריד" תקף כצפוי (ידעתי לצפות לו מהאימונים והמירוצים) בקילומטרים 6-7, bad patch ראשון, והיחיד שגם נטע ספקות.  קיוויתי שבקצב מרתון הוא יחלוף ללא בעיות מיוחדות.  וכך היה.  הטיפוס לרחוב הפלמ"ח עובר בסדר.  כשאני מגיע אליו אני עוקף רץ נוסף ויודע שרק אסרט – אם הוא הגיע – לפניי.  ואז ליד הסופר (ק"מ 9) אחד הצופים צועק לי שהמובילים עברו כאן לפני קילומטר.  "היי, בוא תנסה אתה" אני צועק בחזרה.  דווקא העיר אותי, תודה.  בסך הכל, לאורך המסלול, העידוד היה מדהים.  ממש פרגון.  בכל פעם ששאלו אותי בצפייה "אתה ישראלי?  אתה ישראלי?" הרמתי אגודל ואמרתי "מה ישראלי?  ירושלמי!", והרווחתי כמה דציבלים (אל תתרגשו מזה שאני גר במודיעין, נו, מעגלים).  הסימון של הקילומטר העשירי לא היה נכון.  אני משער שאת נקודת העשר עברתי בסביבות ה – 40:20.

קילומטרים 11-21:

 

אני רץ לבד במעלה, ואז במורד רחוב קרן היסוד – קינג ג'ורג', הגשם מכה, ולפתע אני מרגיש טוב, ממש טוב. מדי פעם נקלטת קריאת עידוד.  מדי פעם שומע "קדימה נחשון", או צופה מרתון מזדמן עם הרבה כוונות טובות שצועק "חזק, באטרף".  חמוד, ונקלט עם חיוך.  יוחאי היה אומר:  Hold the roar.  הקילומטרים מכאן עוברים די בכיף.  התחושה לא מאד מאומצת.  הקצב טוב (59:48 לפי השעון שלי ל – 15 ק"מ, אבל אל תבנו על הדיוק של הסימון).  מגיעים להר הצופים והקנייתי המוביל שועט ממול.  בירידה אני פוגש את בדיע היקר שמגיע מולי ומחלק מילות עידוד (בדרך לריצה חזקה משלו ומקום שביעי כללי במקצה העשרה ק"מ).  אני רץ מאד בזהירות את הירידה החזקה, כמעט בג'וג.  כשאני למטה מפדל לידי חברי אלאמאיו (אייל) פאלורו, שמלווה את דבוקת הנשים המובילות.  פאלורו מבטיח:  "אני אשאר אתך את העלייה ואז אחכה להן" וזו הזדמנות לשאול אותו "איפה אסרט?".  הוא מספר שאסרט נראה טוב, ואני שמח לשמוע.  האמת, העלייה המפחידה הזו עברה הפעם בלי בעיות, כמעט מבלי להרגיש.  כנראה שהמיקום והעיתוי הם הגורם המשפיע ביותר:  הקשר וכרונולוגיה, כמו שאני תמיד אומר.  היציאה מהר הצופים והריצה חזרה דרומה על כביש אחד מציפות באדרנלין.  הרצים שמגיעים ממול צועקים ומעודדים.  אני מרוכז, פה ושם מזהה קולות אבל מביט קדימה וכמעט שלא מבחין בפרצופים, מסמן באגודל למעלה, וממשיך לעבוד.

20 ק"מ ב – 1:20:23 הזמן בחצי הדרך:  1:24:59.  אי אפשר להגיד שזה "לא לפי התכנון" כי לא באמת היה תכנון.  אבל ההרגשה בשלב הזה טובה, הר הצופים מאחורינו ומי יודע.  אני מעז לחשוב שאולי הזמן הפעם, למרות הכל, יהיה מהיר אפילו מהשנה שעברה.

קילומטרים 21- 28:

בשלב הזה בערך, בין מעבר מנדלבאום לשער ציון, חולפות על פניי הנשים המובילות.  כנראה שהן התחילו להתחרות, והייתי בעצם היחיד שזכה לצפות בתחרות הזו מקרוב.  תחילה שלישיה שכללה שתי אתיופיות  – מיהיריט אנטוניוס (המנצחת) סיסאי ארסדי (דעכה בהמשך וסיימה רביעית, כשתי דקות אחריי) ואת קמילה קניפובה הרוסיה (סיימה שניה).  הן רצות מהר, מהר לי מדי, ואני לא מנסה להיצמד.  כעבור דקה נוספת מגיעות הרצות הדולקות:  אלנה ויניצקיה מביילרוס (סיימה שלישית) וויולטה קריצה השיאנית מפולין, הזכורה לי משנה שעברה, אז סיימה כחצי דקה לפניי).  Go Violetta! אני צועק לעברה בטיפוס אל שער יפו, והיא מופתעת, מוחמאת, מחייכת במבוכה.  אני שומר מרחק בטיחות אחרי שתיהן למשך שני קילומטרים, מעט מהירים מדי עבורי.  בעליה לסינמטק אני מרפה.  יש עוד זמן, לפחות עד ז'בוטינסקי נחכה.  ק"מ 25:  1:40:23.

בתכנית האסטרטגית, צפיתי, כמו שכתבתי, שאחרי "פעם שנייה ז'בוטינסקי" (רח' ז'בוטינסקי כולל עליה קשה של כשש מאות מטרים בקילומטר ה – 28) העסק ייהפך קל יותר.  אז מתברר שלא, לפחות לא ביום הזה.

קילומטרים 29-36:

אין רץ שלא הרגיש את ההקלה והנשימה לרווחה בסיום הטיפוס אל הכיכר שבסוף העליה ובמהלך עקיפתה לכוון בית הנשיא.  אפשר להסדיר נשימה.  אבל עכשיו, בניגוד למה שציפיתי, השחרור מן המאמץ לא מביא איתו הגברה.  השרירים עייפים.  Bad patch שני.  המסלול לטובתנו מכאן, אני יודע,  אבל יש פתאום תחושה של לאות, של צורך בזהירות, ואני מקפיד מאד שלא ללחוץ, בצניעות מסתייע בירידות, מעט מתוח, מחכה לראות מה יהיה.  רחוב שופן ועמק רפאים לא מספקים קילומטרים מהירים אלא בעיקר מעט התאוששות.  בעמק רפאים מרגישים את הרוח בפנים.  דווקא בפארק הרכבת המשבר חולף (הרוח בגב?), ההרגשה הטובה חוזרת, והנה אוטוטו חוזרות אליי שתי הרצות שלפניי שהולכות ונחלשות.

בקילומטר ה – 31, על דרך חברון, אני עוקף את ויולטה ויוזם שיחה.  "בשנה שעברה סיימת לפניי, קדימה, גם הפעם, אלופה".    "לא הפעם" היא עונה, מסבירה שבחלק הקודם לריצה היא נפלה, שהכל כואב.  לצערי, בהמשך היא פרשה, נפגשנו לשיחה במתחם הסיום, אמרתי לה שאנחנו גאים שהיא בוחרת לרוץ בירושלים, והיא הבטיחה שנפגש בשנה הבאה.

 בינתיים הריצה ממשיכה, העייפות ניכרת.  30 ק"מ עברו ב – 2:01:12,  כלומר בעשרת הקילומטרים האחרונים כבר ניכרת, בסך הכל, האטה.  אבל זה בסדר.  אני מחשב ש – 12 ק"מ ב – 50 דקות הם משימה סבירה.  כלומר, אני מאד קרוב לזמן של השנה שעברה.  (להודות על האמת, המחשבה הזו הדהימה אותי ועודדה אותי).

ואז מגיעה הטיילת.  חושקים שיניים בעלייה, מחכים סוף סוף לירידה, ואז מסתובבים אל תוך מנהרת רוח.  (צריך לציין גם את העידוד הנפלא).  התחושה שעוברת בראש היא "זה לא פייר".  אי אפשר להילחם בזה.  פשוט לוקחים את מה שהרוח נותנת (או לא לוקחת).  שני המובילים של חצי המרתון עוקפים אותי בסערה (ברגע הראשון זה מבלבל).  להם מסתבר, הרוח לא כל כך מפריעה.

הריצה דרומה על דרך חברון נמשכת במוד של הישרדות, אפילו מעט מצוקה.  מתחילים לחשב את הסוף לאחור.

קילומטרים 37 עד הסוף:

 

כאן כבר היה קשה.  אבל ניתן היה לנצל את הירידות (3:51 במורד רחוב יהודה) ולוותר, בכבוד, לעליות (5:32 בטיפוס האימתני דרך אלעזר המודעי, כובשי קטמון אל רחוב הפלמ"ח) [הערה לסדר:  אם לפידיפידס היתה עליה כזו בקילומטר ה – 39, הוא היה נופל ומת עוד לפני אתונה, לא מצליח להעביר את הבשורה, ולא היינו רצים היום מרתון.  נקודה למחשבה], המשך:  שוב לגלוש לצומת הפילבוקס (3:56), ואיכשהו לשרוד את התותב שכאילו מאריך לנו את המסלול (4:15 עייף מאד לצומת ניות), ואז הקילומטר האחרון, שהבטחתי לכם ולעצמי שיהיה כבר "הזמן לחגיגות" ולמעשה היה אולי הקילומטר הקשה ביותר שרצתי בחיים (השעון אדון המספרים נתן 4:50)  אבל הנה הגן, הנה סוף סוף הגן.  אני עולה על הדק החלק שהחליף את הביצה של השנה שעברה, מגביר מעט (זה מה שיש) את הצעדים, ונכנס בשער הסיום.  הייתי שמח, מאד שמח, גם אם זה לא מה שאתם רואים.

לא שאגת נצחון ולא ריקוד, בקושי נשאר כוח להנפת ידיים סמלית.  עצירת השעון המסורתית, שני צעדים נוספים.  הספקתי לקבל בקבוק מים ומדליה, ואז – בום!  התמוטטתי על הצד, ישר אל תוך הבוץ.  כמה שניות של אפיסת כוחות, שאין לי ממש יכולת להסביר.  לא, אני לא צריך עזרה. אני בסדר.  הנה אני קם מתוך הבוץ.

זהו.  זה הסתיים, עם המשפט שאיתו יצאתי לדרך,  ועם משינה שכאילו הלחינו את התמונות:  "קחי אותי אל הקרקעית, הכי גבוה שאני יכול".  התרחיש מומש.  המעגל נסגר.

 ובמספרים:

זמן סיום רשמי:  2:53:37  (בהשוואה ל – 2:51:52 בשנה שעברה, סביר  ולמעלה מכך בהתחשב בתנאים)

מקום 18 כללי, מקום שני בין הישראלים (אחרי אסרט ממו), מקום שני בקטגורית גיל 35-39.

ספליטס (לפי מדידה אישית, ולא לגמרי מדויקים):

5k – 20:33

10k – 40:20 (19:47)

15k – 59:48 (19:28)

20k – 1:20:23 (20:35)

חצי מרתון – 1:24:59

25k – 1:40:23 (20:00)

30k – 2:01:12 (20:49)

35k – 2:22:31 (21:19)

40k – 2:43:37 (21:06)

2.195 אחרונים – 10:00

וסה"כ:  2:53:37

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>