xcvbxc

זר לא יבין זאת.

כמה פעמים אנחנו מנסים להסביר לאנשים מחוץ לעולם הריצה חויה שעברנו ומוצאים את עצמנו משתמשים שוב ושוב בארבע המילים הללו? משיכת כתפיים, כאילו מתנצלת אבל בעצם קובעת עובדה. פשוט לא תוכלו להבין, אז עזבו.

בחצי השנה האחרונה העולם שלי התחלק לזרים, למשפחה ולמעגל הפנימי – למועדון ארוחת הבוקר. בניגוד לשנתיים הקודמות שבהן חלקתי את כולי ואת האימונים עם כל העולם, העונה הזו אופיינה בעיקר בדממת אלחוט כלפי העולם החיצון. התכנסתי בתוך התכנית במודע, מתוך כוונה לחסל את ההפרעות החיצוניות ולנטרל גורמים ששאבו ממני אנרגיה.

כמו כל סיפור מרתון יפה, גם הסיכום הזה מתחיל בערך שנה לפני. את המרתון הקודם סיימתי בתחושת אכזבה אדירה. אמנם מהגוף שלי הוצאתי את כל מה שיכל לתת לי באותו יום (זינקתי חולה למדי) אבל שוב לא עמדתי בציפיות שלי מעצמי. את אותו יום העברתי בהרבה בכי. הרבה מאוד.

כמה שעות אחרי המרתון קיבלתי סמס מאתי. אני לא זוכרת בדיוק מה היה כתוב שם, אבל המסר היה ברור – יש לך עוד הרבה בתוכך, רק תאמיני בעצמך ואני מבטיחה לך שנגיע לשם. מילת המפתח כאן היא נגיע. לא תגיע, אלא נגיע, ביחד. כי את כל מה שעשיתי השנה לא עשיתי לבד. בראש ובראשונה, היתה – בעצם, עדיין יש – לי מאמנת מופלאה, שאחת לכמה זמן אני יושבת וחושבת לעצמי שלא משנה כמה אני אומרת תודה שהיא בחרה בי לאמן אותי, זה לא מתחיל בכלל לתאר כמה אסירת תודה אני.

מרבית העבודה שלנו בחודשים הראשונים אחרי המרתון היתה לבנות את האמון ההדדי. בעיקר את האמון שלי באתי, שבא בעיקר ממקום של חוסר בטחון שלי, ורצון עז לעמוד בציפיות. שני דברים היו צריכים לקרות כדי שתהליך העבודה המשותף שלנו יצליח. הראשון היה שבאמת ותמים הייתי צריכה להאמין שאני רצה כמו שאני רצה בזכות ולא בחסד, ושזה בסדר גמור לדרוש מעצמי את אותה משמעת ונחישות שכל רץ מקצועני דורש – כי אתי דיברה איתי ואימנה אותי ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שאי פעם חוויתי, אפילו בהשוואה לימים שהייתי בנבחרת ישראל.

הדבר השני והחשוב יותר היה כאמור, להאמין שאני מתאמנת עם אתי בזכות ולא בחסד, ולהבין שזה בסדר שאני לא רצה של סאב 40, שאני לא רצה מרתון בסאב 3, ושזה בסדר שלפעמים קשה ולא מצליחים. אתי ביקשה, דרשה, כנות מלאה. כל פעם הזכירה לי לדבר איתה לפחות פעם בשבוע מעבר לאימון, לספר מה קורה איתי גם מחוץ לריצה, שנדע איפה אנחנו עומדות. אני מודה שזה לא היה לי קל.

השינוי הגדול הגיע סביב מרוץ כפר סבא. שבוע קשה בעבודה, לא הייתי בפוקוס לקראת המירוץ ולא ידעתי איך לספר את זה לאתי. פשוט נעלמתי. במירוץ עצמו רצתי 49 גבוה בקושי אדיר (נחשון ידע להגיד לי בדיוק את המשפט הנכון: לפני שנה חלמת לרדת מ 50, עכשיו את מאוכזבת מהתוצאה הזו). באותו יום דיברנו, אתי ואני, קרוב לשעתיים, והיא הצליחה לשבור לי את הפחד. הבנתי שאנחנו צוות, הבנתי שכל מה שקורה, קורה ביחד – והייתי מוכנה לעבוד קשה. ובכל זאת, נשארתי עם סימני שאלה. עומדת מולי רצה שנמצאת בערך עשרים שנות אור לפני בתחום הריצה, ויש סביבי כל כך הרבה רצים חזקים. למה היא רוצה לאמן דווקא אותי? הרגשתי שזה יותר מחוסר ברירה, שאני הפשרה כי פשוט אין מישהי אחרת לאמן סביבי, וקצת התבאסתי שבמועדון חזק כמו שלנו, דווקא מישהי בינונית כמוני היא הרצה ה'בכירה'. בסופו של דבר גם חלקתי את התחושה הזו עם אתי, והתשובה שקיבלתי היתה תשובה מבית מדרשה של הגברת איינר, כזו שלא השאירה לי שום ספקות על המשך הדרך המשותפת שלנו.

 

כמה חודשים קדימה, שיחת חולין עם אתי לגבי העונה הבאה. היא, בדרכה המאוד חד משמעית, מכריזה שאין שום סיבה שאת טבריה אני לא ארוץ על 3:30. אני, מגחכת וחושבת לעצמי – היא ירדה מהפסים. אני? 3:30? הרי רק לפני שנה רצתי את המרתון ב 4:06, אין סיכוי שאני יכולה לרוץ מרתון שלם בקצב חמש. אבל הזרעים נזרעו, ולך תגיד לאתי איינר שהיא טועה.

ההכנה, כמו שכתבו אתי ויורם, באמת היתה הכי קרובה למושלמת שאפשר. בניגוד לשנה שעברה שבה הייתי מהוססת ולא לגמרי ידעתי מה אני עושה, השנה ביצעתי את התכנית ברוגע מושלם. קשה לי להסביר את זה, אבל האמנתי בצורה מלאה ומוחלטת, בהסתמך על השנה שעברה, שביצוע נכון של התכנית כלשונה ובעיקר ברוחה, יביא לשיפור משמעותי בטבריה (אבל אני מודה שבעצמי לא האמנתי כמה משמעותי…). כשכל מיני אנשים מחוץ למועדון הביעו פקפוק או התחילו לתחקר את התכנית ולהגיד לי שהקילומטרז' מוגזם ואני אפצע, או שחסרים כל מיני מרכיבים או השד יודע מה, עשיתי דבר מאוד פשוט – הוצאתי אותם החוצה. לא עניין אותי מה אנשים חושבים או אומרים, למעט אתי ויורם. כמו שגיסר אמר לי, הפקדתי את המוח אצל אתי ורצתי.

לאחר הצהרת הכוונות של יורם במפגש המועדון לא נשאר לי אלא להוריד את הראש ולטחון עבודה, וזה בדיוק מה שעשיתי. לפני בית שאן הצהרתי בפני המעגל הפנימי שכל תוצאה מעל ל 1:40 תאכזב אותי, ושאני רוצה לרוץ 1:39. יורם נתן לי הוראה אחרונה – רוצי באומץ, אל תשאירי כלום. את ההוראה הזו לקחתי טוב טוב ללב וזה בדיוק מה שעשיתי. איזה כיף היה! אמנם היו כמה רגעי דאגה באותו שבוע – איכשהו הצלחתי לאסוף איזו פציעה שהורידה לי כמה ימי ריצה, ובעיקר הוסיפה איזה קמט דאגה או שניים. איתי ואני יוצאים לריצה ואני מדדה לידו ומודיעה לו: הלך המרתון! אתה עד עכשיו לרגעים שבהם באמת הלך המרתון!

אבל היה גם היה מרתון.

ליאת וליאור

ארוחת ערב במלון, אני מוקפת בדיוק באנשים שאיתם צריך להיות. אתי ויורם, הגיסרים, רם (שאומר לי שלא אכלתי מספיק ושולח אותי להעמיס עוד קצת). האוירה מרוממת וכולם במצברוח טוב, ופתאום – איזה כאב בטן לא ברור. אני עולה לחדר ותוך חמש דקות מוצאת את עצמי מקופלת מכאבים ובקושי נושמת. מצליחה לגרור את עצמי למיטה ומנסה כל תרגיל הירגעות בספר. בסופו של דבר ירדתי מבוהלת חזרה לחדר אוכל, אבל יורם ואתי, כמובן, צחקו עלי ושלחו אותי לשתות קולה בקיוסק של אלחנן. שום דבר כבר לא ימנע ממני לרוץ טוב. שום דבר.

התכנית היתה פשוטה מאוד. לשמור על קצב קבוע לאורך כל הדרך. בלי מבצעי גבורה, בלי נגטיב או פוזיטיב ספליט – פשוט לטחון כל הדרך. כדי לשמור בכל זאת על איזושהי תנועה ברורה, החלטתי – יחד עם ליאור – לזנק לצד הפייסר של ה 3:30 תוך שאני מקפידה לבדוק אחת לחמישה קילומטרים את הספליטים שלנו ולראות איך ההרגשה.

קצת לפני דגניה אנחנו חולפים על פני נחשון. נחשון היקר שנכנס אלי בבוקר בסערה לחדר: Gotta go Geller, Gotta Go! ונראה כל כך לא בטוח לפני הזינוק. אני לא זוכרת אם הוא רץ ריצה קלה או עמד, אבל אני כן זוכרת שקראתי לו ופתאום הוא היה לידי. לא שאלתי כלום – הבנתי לבד, אבל אחרי כמה דקות אמרתי לו, "בסולם של 1 עד 10, אתה לידי עכשיו זה 20". הוא חייך ואני לא ידעתי מה עוד מחכה לנו ביחד. קצת לפני מעגן הוא נשר אחורה וליאור ואני המשכנו. בשלב הזה התחילה קצת להציק לי הבטן, אבל החלטתי שעד שזה לא ממש יציק אני לא עושה עם זה כלום. קצת עבודה עם שרירי האיפוק לא מזיקה אף פעם.

 

הדבר שאני הכי זוכרת מהדרך שברגע אחד של פניקה (זה מהר מדי? זה מהר מדי?!) עשיתי הערכת מצב ואמרתי לעצמי "גלר, מה יש? את אפילו לא מתנשמת יותר מדי, הרגליים קלות לגמרי, הכל פיקס". הקול הזה, אגב, נשמע בדיוק כמו גיסר.ראשוני הרצים התחילו לעבור מהצד השני ומיד עברתי לרוץ על הפס המפריד כדי לראות טוב את כל אהוביי רצים. רועי וחיים עוברים ראשונים, הנה יובל עם החצי חיוך שלו, והופ – איתי ויעקב, נראים כמו מיליון דולר. איתי ואני עוד מספיקים לנהל דו שיח קטן מאוד עם תנועות ידיים ואני מאושרת לראות אותם חזקים כל כך. בנקודה הזו, בשנה שעברה, רצתי וחיפשתי את גיסר בלב כבד – וכשראיתי אותו התחושה הרעה רק העמיקה. השנה לא הייתי צריכה לחפש, פתאום (וככה זה הרי מרגיש, פתאום) הגיעה מולי דבוקה ענקית ובאמצע, אשכרה צוחקים, אני רואה את רם, גיסר, אבנר וארז, ותחושת שמחה אדירה אופפת אותי. גם לראות את כולם נהנים כל כך, ובעיקר לראות את הגבוה הקרח הזה סוף סוף עושה מה שצריך. כל מדיניות שימור האנרגיה עפה מהחלון ויוצאת לי שאגת שמחה אדירה.

את חצי המרתון אני עוברת בזמן של 1:45 (שאגב, מהיר מהשיא האישי שעשיתי בשנה שעברה למרחק הזה) ובתחושה טובה. אבל בדרך חזרה, בערך קילומטר או שניים לפני קיבוץ האון, אני מתחילה להרגיש את הקושי. תחושה לא מוגדרת אבל ברורה, מעין "או-או" כזה. אבל איכשהו אני מצליחה לשמור פחות או יותר על הקצב, תוך שאני מחכה לקילומטר ה 32 שם אמור לפגוש אותי ערן גיא וללוות אותי עד הסיום (אם כי אני ממש, ממש מקווה שהוא מגדיל ראש ומחכה לי ב 30). מגיעה לסיבוב למעגן באנחת רווחה. מכאן נשאר רק לחזור הביתה והנה גם ערן עומד ומחכה לי בדיוק על הסיבוב. ככה כדי לקבוע עובדות בשטח לעצמי ולהזכיר שהלו – כאן לא מרימים ידיים – אני לוקחת את הסיבוב בהקפה הרחבה מסביב לשלוליות ולא עולה על המדרכה כמו כולם.

אבל אחרי דקה או שתיים של הירואיות מדומה בראש, אני מכירה בעובדה שעכשיו מתחילה המלחמה. אני מחליפה עם ערן משפט או שניים, והוא מבטיח לי שאתי נמצאת במרחק של קילומטר מאיתנו. אני רוצה לראות אותה, כי איכשהו יש לי תחושה שהמפגש איתה יפיח בי… משהו. כשאנחנו מגיעים היא מסתכלת עלי במבט בוחן, רציני ומאיים למדי. אבל קשה לי כל כך וגרוע מזה, אני ממש חייבת לשירותים, ברמה של או לעצור או לעשות במכנסיים. אני רוצה לשאול אותה מה לעשות, אבל היא לא נותנת לי לדבר ורק מסדרת לי את הראש במקום. "אני יודעת שאת סובלת וזה לא מעניין אותי". נו, אז באמת לא נשאר על מה לדבר. אני לא זוכרת את מה שהיא אמרה, אבל אני כן זוכרת שזה עשה בדיוק את מה שקיוויתי שיעשה, וזה להחזיר אותי לפוקוס. הגוף ממשיך להתרוקן מאנרגיה עם כל צעד, אבל הראש נכנס חזרה למסלול הנכון. בשלב מסוים היא עוזבת אותי וחוזרת אחורה, וערן ואני ממשיכים ביחד.

יעקב, גיסר ואיתי

הקושי מתגבר ובשלב מסוים, כמעט בייאוש, אני אומרת לערן שאני לא מצליחה להרים את הרגליים. התחושה שלי היא כמו זחילה, הליכה מהירה (בפועל האטתי במשהו כמו 10 שניות לקילומטר בשלב הזה). ערן ממהר להרגיע אותי ולהבטיח לי שאני בסדר, אבל אני שומעת את עצמי אומרת את המשפט הבא:

אני רוצה לעצור. אבל ערן פשוט מתעלם, ואני חוזרת על המשפט שוב, יותר בכעס.

אני רוצה לעצור!

אני לא זוכרת מה הוא ענה, אבל אני זוכרת שפשוט המשכנו. אולי מיד אחר כך ואולי קילומטר אחר כך (באמת שאין לי מושג מה קרה מתי) אני מזהה את הקול של נחשון מגיח מהצד: "גלר, אני אוהב אותך ואני הולך לרוץ בשבילך 42 קילומטרים היום". והנה הוא מתיישב ליד ערן, שואג לי משהו ועד סוף הדרך שניהם לפני. כמו בגבעת רם לפני חצי שנה.

לפחות פעם אחת שאני זוכרת, נחשון עוצר רגע ועומד בצד בפרצוף מיוסר, סובל ממש. אני רוצה להגיד לו שיעצור, שזה בסדר. אני אמשיך. אבל הוא חוזר וממשיך לרוץ לפני, מפציר בי לא לוותר ולהגיע אליו, ואני לא יודעת איך אומרים תודה על כזה דבר. אז אני ממשיכה לרוץ.

יורם מגיע על האופניים, כולו שקט ורוגע. שואל כמה זמן אני כבר רצה. הוא אומר בדיוק את המשפטים שהייתי צריכה לשמוע במצב הכועס והמבולבל שהייתי בו. יוסי מצטרף אלינו, ובכיכר בכניסה לעיר מחכה לנו יוחאי בר שביט. וואו, אני חושבת לעצמי, יוחאי בר שביט רוכב לידי! אבל המחשבות השמחות אורכות בדיוק אלפית השניה, ואני חוזרת עמוק לתוך הכאב. לא הפיזי, כי באמת לא כאב לי כלום. פשוט הרגשתי מרוקנת לגמרי, אבל שקועה בתוך הריצה, ממוקדת כמו שבחיים שלי לא הייתי ממוקדת בהישג פיזי ומנטאלי. איך כתב נחשון? ריכוז, ריכוז, ריכוז. "היא בקצב לסיים על 3:30" יורם אומר, ואני פשוט לא מאמינה לו. איך יכול להיות? אני רצה כל כך לאט. הוא כנראה מנסה לעודד אותי. אבל אני שלושה קילומטרים לסיום, ולפני כמה דקות הייתי על 3:13, אז אני צריכה לרוץ עוד רבע שעה… החישובים מסובכים לי.

ליאת

לתוך הריכוז הזה פורצות פתאום צעקות. אין לי מושג למה, אבל ערן ויוסי מתחילים להתווכח על משהו. בלי לחשוב אני צועקת: שקט! ויהי שקט. אני בתוך השדרה, יודעת שכבר ממש קרובים. אנחנו ב 2,000 האחרונים. כמה פעמים רצתי 5 הקפות בגבעה? 2 קילומטרים אחרונים בארוכה? 2,000, עשר דקות. פחות מעשר דקות. ואני חופרת פנימה ומוציאה את כל מה שנשאר, מגבירה את הקצב. מסביב החבר'ה מעודדים, מבקשים שאני אמצא עוד קצת כח, להגביר עוד קצת, ואני מנסה אבל שוב כועסת – הם לא מבינים שאני לא יכולה? שקשה לי? קשה לי! ואני שוב צועקת – די!זה אגב משהו שלא קרה לי אף פעם. לא הכעס ובודאי שלא הצעקות. אבל כנראה זה עזר כי בשלושת הקילומטרים האחרונים שוב חזרתי לקצב חזק.

ליאת ונחשון

יישורת אחרונה. 200 מ'. נחשון ואני ממשיכים לבד קדימה. הוא משתולל לידי, צורח כמו מטורף. אין שעון על השער ואין לי מושג באיזה זמן אני מסיימת, אני רק רוצה להיות כבר מעבר, לעצור. והנה, השער מאחורי. אני עוצרת, מעיפה מבט אחורה ורואה את הזמן על השעון, 3:30.19. לא מעכלת עדיין, אבל המחשבה הראשונה היא – לא הצלחתי לרדת מה 30. לא הצלחתי.

ואז הכל מתפוגג, ואני בתוך ים של כאב, בלי אויר ובלי כוח לעמוד. אני נתלית על נחשון, קוברת את הראש ומנסה למצוא כח. ברגע של צלילות אני חושבת שגם הוא תשוש ואני חייבת להרפות ממנו לפני ששנינו נקרוס. מרימה את הראש ורואה איש קרח עם חיוך ענק, ולידו איזה שמנדריק ממושקף וג'ינג'י ציני – האהובים שלי. חיבוק גדול מגיסר, נשיקה מאיתי (ולא היו הרבה נשיקות מגברים שגרמו לי לכאלו פרפורי לב, תאמינו לי…) וכמיטב המסורת רגע של התמוטטות נוספת על יעקב. ואז… אז הכאב עובר, ואני מרימה את הראש ומבינה מה עשיתי, וגל של שמחה שוטף אותי, ואני מאושרת, כל כך מאושרת.

זר לא יבין זאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>