xcvbxc

יציאה לאור

כפי שראיתם, הפעם הרשיתי לעצמי התפרקות.  השתוללות.  שמחת ילדים מוגזמת.  מתפרצת.  חגיגה ללא תנאי.  ידיים מונפות לאוויר, בלי להתבייש ובלי לדפוק חשבון.  שאגת נצחון.  סימן קריאה.  לא, לא בגלל שזו היתה ריצת חיי.  לא בגלל שמדובר באיזה הישג אולטימטיבי.  לא בגלל ששכחתי את מיקומי ב”שרשרת המזון” של הרצים (אל תדאגו, אני שמח בחלקי).  אלא פשוט, באופן ספונטני, מתוך תחושה אותנטית של סיפוק.  של סיכום.  אולי של יציאה לאור.  (בפוסט שסיכם את מרתון ברלין האחרון כתבתי על חיפוש אחר הכנפיים, ואז עוד לא חלמנו על ירושלים). כן, אולי יציאה לאור…

אחרי שנרגעתי מהחגיגות, התחילה כצפוי התפרקות מסוג אחר, מוכרת יותר – הרפיון המוחלט של הגוף, כיווצי שרירים פתאומיים, תחושת הקור המשתלטת, פה ושם דמעות של התרגשות והקלת המתח, תשישות פיסית ומנטאלית.  ישבתי שם על הדשא, בגן סאקר הכל כך מוכר (המתחם האהוב-השנוא שאירח אותי ליותר מדי בקרים קרים של 80 עד 85 דקות קל), מוקף בהוריי האהובים ובחברים הטובים.  מחשבה אחת חלפה בראש:  זה אמיתי.  זה נהדר.  וזה שלנו.

חזרתי אל נקודת ההתחלה.  אל ההחלטה, שאם הולך להיות מרתון בירושלים, אז זה צריך להיות המרתון שלנו.  הוא יהיה חלק מאיתנו ואנחנו נהיה חלק ממנו.  אנחנו נשקיע בו והוא ישקיע בנו.  אנחנו נברך אותו והוא יברך אותנו.

ביום שישי, ה – 25 למרץ 2011, בשעה 9:52 בבוקר ניתנה התשובה, ההוכחה – ירושלים נחשפה ביופייה ובחינה, יוצאי דופן, מסתירי סוד כתמיד.  היא חייכה אלינו.  היא ברכה אותנו.

חגגתי הישג אישי וסמלי.  חגגתי עם חברי קבוצתי.  חגגתי את המרתון שלנו.

ההתחלה – “ירושלים ירושלים, למה ירושלים”

ההתחלה היתה ההחלטה. היא פורסמה בפורום של האתר שלנו לפני ארבעה וחצי חודשים, ביום 13.11.2010.  הפתיחה האפשרית היחידה שבאה בחשבון לסיכום המרתון הזה היא החזרה אל אותן השורות שהזינו את המוטיבציה ואת החלומות:  “ירושלים ירושלים, למה ירושלים?”

שני אוהבים מדברים זה עם זה בירושלים
בהתלהבות של מדריכי תיירים ומצביעים
ונוגעים ומסבירים: אלה עיני אבי שאת רואה
בפני, אלה הירכים החלקות שירשתי מאם
רחוקה בימי הבינים, זה קולי שהגיע מלפני
שלושת אלפים שנה, זה צבע עיני, זה פסיפס נפשי,
ואלה שכבות נפשי. אנחנו מקומות קדושים
(שורות משירו של יהודה עמיחי “ירושלים, ירושלים למה ירושלים”, מתוך הספר פתוח סגור פתוח).
מעט לאחר תום מלחמת העולם הראשונה חצה סבי האהוב, הרב אבו-דאוד (“בבא-סידא” בפינו הנכדים) את ארם ואת הבשן, עם משלחת נציגי יהדות בבל, עד שדרכה כף רגלו בארץ ישראל והוא ניצב בשערי ירושלים, כחולם. למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, לאחר קום המדינה, עלו סבתי הצדיקה נביהה עליה השלום, סבי ותשעת ילדיהם ארצה. הם חיו שנים במעברה עד ששוב באו סוף סוף בשערי הבירה, כחולמים. בירושלים ניטע מחדש הגזע וצימח ענפים – ענפים גאים ויפים. והנה אנו סופרים כבר עוד שני דורות לפנים, את בני הנינים. סבי נגע בחייהם ובנפשם של רבים וטובים שהיו תלמידיו, אוהביו, מוקיריו ומבקשי עצתו – כל איש ואישה שפנו אליו ונצרכו לעזרה במצוקתם. הוא התהלך תמיד זקוף אבל צנוע, באיטיות בטוחה, מזמינה, עוטפת, חולקת את הברכה. בבא-סידא נפטר בבית החולים שערי צדק בשיבה טובה. בן 102 שנים היה, צלול ופעלתן עד לשנת חייו האחרונה. הוא צימח עבורנו בחייו שורשים איתנים, שורשים ערכיים.  הוא הוריש לנו חכמה ותבונה, עמן גם חמלה, אהבת הדעת ואהבת האדם.
 
סבי וסבתי ז”ל נחים על הר הזיתים.

את מרתון ירושלים המתחדש השנה ארוץ לזכרם – ברגש כבוד לחלומם שהוגשם, בערגה לעיניהם הרכות הטובות, ובהצדעה לשיעור קומתם.

ההקדשות והתודות

לננה ולבבא-סידא.  ליעלה, אריאל ודורון שמקיפים אותי כל יום מחדש בנתינה ואהבה ופירגון שאין להם סוף.  להורים שלי, שכל כך שמחתי שבאו הפעם להיות חלק מן ההתרגשות.  לחברי מועדון ארוחת הבוקר השותפים הנאמנים לאורך כל הדרך.  לרפי וישניצר האחד והיחיד – מורה הדרך ואבי ההצלחה –  ולקבוצת רציו.  למשוררים ולחולמים ולשבטים האבודים.  לקול הקורא מן המרחק.  תודה שהייתם איתי שם.

ההצלחה – התמונה הגדולה

הפעם אי אפשר להסתפק בסיכום ריצה אישית בלבד.  הסיפור האישי הוא אחד מבין רבים הנשזרים אל סיפור רקע הרבה יותר משמעותי.  התחדשנו.  קיבלנו מרתון במתנה.  ולא סתם מרתון, אלא מרתון אמיתי.  מרתון כמו שצריך להיראות מרתון בעיר שמכבדת את עצמה.

בריצה משותפת לקראת המרתון עם ראש העיר ניר ברקת, כיבדנו אותו כיקיר המועדון (מי שעוקב, יודע שמדובר אצלנו בכבוד לא קטן).  על הבאת המרתון לירושלים, ובגדול – מרתון שלא מחביאים אותו או מתנצלים עליו אלא חוגגים אותו וגאים בו; מרתון שנולד כדי להתפתח ולגדול; מרתון שמעיר את העיר ומאפשר לשל הגוונים לבצבץ מעל לאפור; מרתון שמזמין אל ההיסטוריה ואל הנוף; מרתון של חזון.

היו מספר אנשים שהאמינו ביזמה והובילו אותה.  היו שותפים רבים לעשייה.  הפוסט הזה הוא סיכום הריצה האישי ולא המקום לקרדיטים המתבקשים, והמגיעים בזכות.  חשוב לומר תודה, גם אם כללית.  ולא כתחליף לתודות האישיות.

אני שמח על כך שגם אנחנו כמועדון ריצה בחרנו להירתם ליוזמה הזו, כפי יכולתנו, לייעץ, לכתוב, לספר, לארח לריצות הכנה על מסלול המרתון ולהיות חלק מן ההתממשות של הרעיון.

מבחינה מקצועית קרו במהלך המרתון מספר תקלות שמחייבות לימוד ותחקור.  דובר עליהן לא מעט, והן בוודאי עוד תתוחקרנה באופן מעמיק.  מבחינתי, הן מעיבות רק במקצת על התמונה הגדולה – תמונה של הצלחה כבירה, סוחפת, מרגשת, מדבקת.  הצלחה שתתן אותותיה לשנים הבאות.  אין בכך שום ספק:  הוצבו סטנדרטים חדשים בתחום אירועי הריצה בישראל.  מי שהיה בבוקר יום שישי במתחם הזינוק-סיום בגן סאקר שפשף עיניו כלא מאמין.

על התמונה הגדולה הזו חשוב לי להגיד גם כאן תודה.

קצת על תקופת ההכנה

כתבתי בתחילת הדרך ש”מרתון ירושלים הוא הזדמנות להתחדש באתגר מסוג אחר”.  כלפי חוץ הפגנתי ידענות.  אך כשאני לעצמי,  נדרשתי ללמוד, להתאים, לתבל אינטואיציה עם ניסוי וטעייה.  קראתי הרבה (גם על ה”איך” אבל עוד יותר מכך על ה”למה”).  גיבשתי אסטרטגיית אימונים.  חידדתי דגשים.  ואת מה שלמדתי ובצעתי פרסמתי ברבים, כמעט סימולטנית, בסדרה של מאמרים בעניין ההכנה לקראת המרתון, השמורה באתר. מעט יומרני תגידו?  יתכן שכך.  זה רק חיזק את המחויבות לתהליך.

מן הסתם היתה מוטלת כאן “חובת הוכחה”, שאלת הדוגמא האישית.  וחלק גדול מתחושת הסיפוק היא בכך שהאימונים הניבו הצלחה.  על היישום ועל מבחן התוצאה, המחברים בין התיאוריה לבין המעשה.  התחדשנו באתגר, פירקנו אותו לרכיביו, תקפנו אותו, והנה גם עמדנו בו.

לא ארצה כאן על האימונים (בשביל זה ישנם המאמרים), אבל אזכיר את עיקרי הפעולה, כפי שיושמו הלכה למעשה:  12 שבועות בהם הקילומטרז’ עמד על 100-145 ק”מ, רובם בין 120 ל – 130 (זהו נפח קטן ביחס להרגליי ממרתונים קודמים, לא כאידיאולוגיה, אלא פשוט כי ככה יצא).  התקופה עברה ללא פציעות או הפחדות.  ההתחלה התבססה על הרבה ריצות קלות (שלא הרגישו קלות) במתווה של עליות ועל צבירה הדרגתית של נפח הריצה הארוכה.  מבנה שבוע האימונים התכנס בהמשך לשלושה אימוני מפתח:  ריצה ארוכה (32-35 ק”מ) שתמיד כללה ירידות ועליות (בגלל הגשמים חצי מהן בערך בוצעו על אספלט, יכול להיות שזה דווקא עזר);  ריצת “טמפו” שבוצעה לחילופין בנווה שלום (מאד הררי), שילר (יחסית שטוח, ובכל זאת מסלול שטח לא קל) או על החלק האחרון של מסלול המרתון (נאלצתי להיפרד לתקופה זו מהואדי הישן הנאמן כל כך, וכך גם מהמסלול בגבעת רם);  ואימוני חזרות בעליות (6-9 חזרות של 700מ’, ג’וג בירידה ומתגברת חזקה במישור, לפני היציאה לחזרה הבאה – קלאסיק לידיארד, מה שנקרא).

שימו לב עד כמה הוחסר (במכוון) רכיב “המהירות”.  למעשה, להוציא קטעי ירידה, אני מסופק אם ראיתי קצב מהיר מ – 3:50 לק”מ (קצב ריצות הטמפו נע בין 3:50 ל – 4:00 בהתאם לאופי המסלול).  וגם הריצות הארוכות לא בוצעו, ברובן, בקצב מהיר (4:40-5:00 דקות לקילומטר, הרבה יותר לאט מאשר בהכנות לקראת ברלין).

שילבתי שתי תחרויות לצורך הזרמת האדרנלין – אליפות ישראל במירוצי שדה, וכפר סבא (35:25).  התוצאות היו נון-ספקטקולאריות מצד אחד, משרות בטחון בתהליך האימוני מצד שני.  בתוך ההקשר, הן סימנו שאני נמצא בדיוק איפה שאני צריך להיות.  החוכמה היא כמובן גם להבין את זה.

בחמשת השבועות האחרונים ויתרתי על החזרות בעליות לטובת יותר ריצות בקצב המרתון.  ולאט לאט הורדתי את הרגל מהדוושה.  ריצת ערב של 15 ק”מ על החלק האחרון של מסלול המרתון, בקצב ממוצע של 3:56, אפשרה אופטימיות זהירה.

שותף האימונים הנאמן ביותר שלי הפעם היה עפר שלח, המתאמן לקראת מרתון רוטרדאם (בהצלחה!) כך שהעברנו יחד לא מעט ריצות ארוכות (תמיד אחרי משא ומתן אס.אם.אסי מתיש לגבי אופי המסלול, שהסתיים בפשרות יצירתיות שלא היו מביישות את גיורא עיני).  מילה טובה גם לחברי היקר מקבוצת הסוללים, דודיק סידס, שהצטרף אלינו לחלק מהריצות ונתן בעצמו ריצה הירואית בירושלים (3:11 איכותי!).

אבל באימונים הפעם נאלצתי להתמודד עם עוד אמת לא פשוטה – בריצות הטמפו, בחזרות בעליות:  “אין מה לעשות שוחט, הפעם אתה לבד”.  כלומר, לבד עם התיאור האלמותי של פארקר, ועם “משמרת לילה” של בנזין באזניות:

“Don Kardong once wrote about the feeling of dread he always had before a tough interval workout. He would stand in the street alone in the dark, facing that series of gut-busting hills once again, and that black feeling would just pour into him. But he always did them. Always”.
John Parker, “Courage and the long Distance Runner”

אין סודות חברה’.  זה עד כדי כך פשוט.

השבוע האחרון

בשבוע האחרון הטריד אותי קושי לא אפייני.  יותר מדי טרדות.  יותר מדי סטרס.  קושי להתרכז, שרק הלך וגבר ככל שהתקרב המירוץ.  כשיצאתי אחרי שעה עשר בלילה מערב הגאלה במלון ממילא (שם שמחתי לקבל מגן הוקרה בשם המועדון) שאלתי את עצמי “תגיד נחשון, ממתי נהיית עסקן?  יש לך מרתון לרוץ.  אז תחליט, או שאתה רץ, או שאתה עסקן”.  אחרי שביליתי שעתיים נוספות באקספו ביום חמישי כדי לסייע בהסדרת בעיות רישום רצים של הרגע האחרון, שיתפתי במחשבה הזו את דב קרמר.  הוא ענה לי בקרמרית טיפוסית:  “תשמע, אם החלטת להמציא לעצמך אליבי כדי לוותר בשליש האחרון, אין בעיה, תחליט”.  סטירה בדיוק במקום שצריך…

ועדיין, ככה לא סוגרים הכנות למרתון.  בשמונה בערב יעלה ירדה במדרגות כדי לאסוף מחבר אישור חנייה בחניון הלאום (התכנית היתה שהיא תגיע עם אריאל ודורון כדי להיות חלק מהחוויה, וכל כך רציתי שזה יקרה), יעלה סובבה את הקרסול ונפלה.  קודם כל נבהלתי, קפצתי ורצתי.  ואחר כך הבנתי שבזמן שאני ארוץ את המרתון יתאימו לה גבס.  אהובתי, כשאמרו “break a leg” התכוונו אליי, וגם זה באופן סמלי.  אוהב אוהב אוהב אותך.  תחלימי מהר.  הייתם שם גם בלי להיות שם.  תאמיני לי!

השינה לא באה.  הויזואליזציה היתה קאונטר-פרודוקטיבית, בלשון המעטה.  אני חושב שראיתי רצף של תמונות – אחת לכל עליה לאורך המסלול, שאותן למדתי ושיננתי, ובכל אחת מהן עברתי להליכה…

יש טעם לקום בכלל?  הופה, שעה ארבע, הצלצול של השעון.  מכאן הכל כבר עניין של ריטואל.

גן סאקר, 5:30:

בדיוק בשביל הרגעים האלה מוחזק באוטו באופן קבוע הדיסק הישן בשרוול צהוב-חולה.  Wish you were here.  לנהוג בחושך ולתת לצלילים לעבוד.

Come in here dear boy, Have a cigar, You’re gonna go far, You’re gonna fly high, You’re never gonna die, You’re gonna make it if you try, They’re gonna love you”.

חייב להגיד לכם.  It works.  Every single time.

עד שהגעתי לגן סאקר, כבר הייתי מרוכז ומוכן.  ועל גן סאקר בשעה ההיא יש לי להגיד רק דבר אחד – באורו של יום שישי הוא התחפש לטיירגארטן של ברלין.  ובמחזה הזה הכל היה ברור ומובן:  Miracles will happen as we dream.  זוכרים?

המרתון – החצי הראשון

תמונות וחיוכים על קו הזינוק.  לחיצות ידיים ואיחולי הצלחה.  עדיין פמיליאריות של מרתון קטן, ביתי (ועוד איך ביתי).  יצאנו לדרך, הקנייתים מהוססים.  אסרט ממו וציון נגר מובילים (בפור עצום).  יאללה, הנה זה מגיע, מתחילים.

את ההקפה בגבעת רם העברתי עם שלושה רצים זרים, שני קילומטרים ראשונים מהירים, על 3:50.  עד הקילומטר הרביעי (בירידה מבית המשפט העליון) התבסס הסדר.  איטלקי אחד ברח קדימה, שניים נוספים הרפו ו”חזרו לאחור” ואני נצמדתי לציון נגר (האיש והאגדה).  ציון ליווה אותי עד לק”מ ה – 13 בערך (טיילת ארמון הנציב).

בסוף של בצלאל קבוצת מעודדי מועדון ארוחת הבוקר (רצי חצי המרתון) עשו בית ספר ליציע 11 של יד אליהו ולא היה לי סיכוי לשמור על ארשת הרצינות.  חיוך ענק כיסה את הפנים, הסגיר את ההתרגשות.  תודה חברה’!

הקצב היה מהיר (39:33 ל – 10 ק”מ, 59:33 ב – 15).  ביציאה משער ציון ( 8 ק”מ ) החלקתי על אבן רטובה ונפלתי.  ציון מיהר לעזור לי לקום.  לקח שני קילומטרים לגוף כדי לשכוח מזה.

מארמון הנציב ועד לסיום המרתון רצתי לגמרי לבד, שמח מקריאות עידוד (של רצים ושל צופים), אבל בעיקר מרוכז בתוך עצמי, מתרכז מאד בויסות ההרגשה ויודע בדיוק מה שאני צריך לעשות.

השתדלתי ליישם בדיוק את מה שכתבתי:  לוותר לעליות (לא היתה אף עלייה במסלול ש”תקפתי” אותה, ורובן ככולן באמת חלפו כמעט כאילו לא היו), “לגלוש” בירידות (לא להפעיל אנרגיה מיותרת אלא פשוט להתרכז בצעדים הקטנים ובסגנון, מעין “נפילה חופשית”).  וזה עבד בדיוק כפי שזה אמור היה לעבוד.

את הק”מ ה – 21 עברתי ב – 1:23:47, ל – 25 הגעתי ב- 1:39:26 (אם הסימונים מדויקים, ואינני יודע אם כך – אז עד כאן הקצב היה סאב 4).  שמחתי מאד על הליווי הקצר ומילות העידוד מאתי היקרה, בעלייה של אלעזר המודעי לכיוון הפלמ”ח.  “אתה כמעט לא נושם, אתה ממש במצב טוב”.  מסתבר שלא רק יורם יודע להגיד בדיוק את המשפט הנכון בעיתוי הנכון, אלא זה רץ אצלם במשפחה.

המרתון  – בדידותו של “הרץ הישראלי הראשון”

הספליט של 25-30 רשום אצלי בשעון כ – 21:53 (את השלושים עברתי לפי שעוני ב – 2:01:19).  זה לא ממש הגיוני, ולכן אני מסוייג לגבי דיוק סימני הביניים.  איפשהו העסק התקזז.  בק”מ ה – 27, עם המעבר ליד גן סאקר וההגעה ל”נקודה שבה באמת מתחיל המרתון – פעם שנייה בצלאל” הופתעתי לגלות שפרוס בפניי מסלול מכשולים למשך שלושת הקילומטרים הבאים (עד לפיצול בין רח’ יפו לשלומציון).  הבנתי שאני רץ עכשיו לא בתוך המרתון, אלא בתוך החלק האחורי, הצפוף והלא ממהר ולא מוטרד בעליל של אחד ממקצי העשרה ק”מ.  אני חשבתי שהם הפריעו לי, ולמיטב התרשמותי זה היה הדדי.  בכל אופן, נחמד לא הייתי.  צעקתי “זהירות משמאל” ואף אחד לא זז.  עשיתי סלאלומים, קפצתי על המדרכה וחזרה.  האטתי והגברתי.  צעקתי (או כדי לדבוק במוטיב – שאגתי).  לא נורא, גם הקטע הזה יחלוף.  היתרון היחיד במפגש הלא מתוכנן הזה היה שנחסכו ממני שניים וחצי קילומטרים של חישובים ורחמים עצמיים.  העירנות היתה בשיאה, וכשיצאתי מהפלונטר נשארו לי 12 קילומטרים.

הגיע הזמן לספר קוריוז.  איך עובר המרתון מנקודת המבט של ה”ישראלי הראשון”, או “הרץ הראשון שלא ממוצא אפריקאי”.  כמובן שמייד צריך לדייק ולהגיד שלא הייתי לא זה ולא זה.  הלבן הראשון היה בחור איטלקי שניער אותי כבר בק”מ הרביעי (וסיים כמעט שתי דקות לפניי).  ושישה קילומטרים לסוף עקפה אותי גם אלופת פולין Violetta Kryza (בעלת תוצאת שיא של 2:34:16), שהפגינה כושר נפלא בכלל, ובוודאי לגיל 42.  היא סיימה חצי דקה לפניי. ישראלי ראשון בוודאי שלא הייתי, והסיפור כבר ידוע ומוכר.  התהילה הזו שמורה לאסרט ממו, שנתן ריצת גבורה מופלאה שהסתיימה אחרי 2:32:33.  אסרט ממו הוא בעיניי אחד הכשרונות הגדולים שראינו כאן, שעוד לא התחיל לגלות את הפוטנציאל האמיתי שלו.

אבל למה להרוס סיפור טוב עם העובדות.  כנראה שמבחינתם של רבים מהצופים, אני מלאתי את הצורך הזה, אני הייתי הגימיק התורן, האפקט הקומי לבוקר יום שישי, אם כבר סגרו את העיר.  גיבור מקומי בזעיר אנפין

אז קבלו, מהזכרון החופשי, מקבץ משפטים משתאים מן הדרך:

“אתה מישראל, אתה מישראל?  אני: “מירושלים!”…  תשואות רמות! (סביבות הק”מ ה – 31)

“או, שהחיינו, סוף סוף הלבן הראשון” (ק”מ 37)

“ישראלי ראשון.  כל הכבוד!  כל הכבוד!  [ובהסבה לשמאל, אל חברתה}:  את יודעת, הוא ממש לא צעיר” (ק”מ 33, ליד הר הצופים)

“וואי.  זה נחשון.  זה נחשון.  אני לא מאמין.  זה נחשון.  אני לא מאמין. אני לא מאמין” (אחד החיילים שלי, ק”מ 24.  אתי היתה עדה).

איך אפשר לא לחייך?  איך אפשר לא להרגיש בבית?  נכון או לא נכון זה לא משנה.  היה אדרנלין.  היתה סימבוליות.  והיה גם הכח של החולצה הצהובה.

המרתון – לג אחרון

באותה נון-שאלנטיות שבה התייחסתי לכל העליות התייחסתי גם אל ההקפה סביב הר הצופים.  כמו שכתבתי בפוסט העצות האחרון, צריך רק לגמור אותה ומשם לדעת שאנחנו in the clear.  אז in the clear או לא, הגיעו שלוש רצות אתיופיות/קניתייות והאלופה הפולנייה והבהירו לי שיש הפרש ברור בין הקצב שלי לקצב שבו הן מתכוונות לרוץ מכאן (אחת מהן עוד תחזור אליי ברחוב אגרון, אבל שלוש האחרות רק התחילו את התחרות שלהן בשלב הזה. אלופות אמיתיות).  הבנתי שלא אוכל להצטרף אליהן, אלא רק להמשיך באותה משמעת מאולפת.  בגלל שהעייפות נותנת אותותיה, אז הריכוז גובר.  לחשוב על הקילומטר הבא, על העלייה הבאה. תגיע לסוף של אגרון, למלון.  וויזואליזציה של שער הסיום.  וככה באמת היה.

במורד רחוב עזה כבר גלשתי קדימה בבטחון, לפני הכניסה למנהרה לעבר עמק המצלבה כבר הנפתי אגרוף ראשון של אופוריה ובטחון.  עוד עליונת קטנה שלא תורגש בכלל, עוד קצת עד לפארק (אה סליחה, כלומר לגן…).  כניסה לישורת – מה זה, למה יש כאן ביצה – והנה הגיע הרגע שחיכית לו שוחט.  הנה הגיע האישור.  תתפרק חביבי.  תתפרק.  תתפרק כמו שבדיוק עכשיו מגיע לך.  עכשיו זה הרגע, עכשיו מותר!

וככה באמת היה.

הכתרה בשגגה, תהילה חטופה

רפי איילון קרא לזה “מופע מלך האריות”.  היו שם יעקב ודורון (שהנציח את הרגעים האלו), רועי, עמיחי, רפי, ומחייך מן הצד – מי אם לא יוחאי, וזה לא היה אותו דבר בלעדיו.  המרתון לא מצדיק את עצמו עד שמגיע החיבוק, וגם בשביל זה הם היו שם השותפים היקרים.  אופוריה.

ואז, בהפתעה מוחלטת, מקיפים אותי הצלמים והכתבים, מושיטים מיקרופונים, מכתירים:

ש.  אז איך ההרגשה לסיים כישראלי הראשון?

ת.  שני.

ש.  ראשון,  ראשון.

ת. מה זאת אומרת, איפה אסרט?

ש. אתה ראשון, אף ישראלי עוד לא עבר כאן.

ת.  הוא היה כל כך הרבה לפניי.  אני לא מבין מה קרה לו.

ש.  תגיד לנו משהו.  אתה הראשון.

(כעבור כמה דקות תעדכן אותי זהבה שמואלי לגבי התקלה:  כמה מהרצים הראשונים, כולל אסרט, רצו אחרי האפנוע של הצלמים וסיימו בשער הסיום  של חצי המרתון.  הם רצו 200 מטרים נוספים.  לאחר בדיקה ואישור של המשקיף הבינלאומי מטעם ה- AIMS בוטלה הפסילה שלהם והתוצאות שלהם אושרו.  הצדק הספורטיבי נעשה.  וטוב שכך.  שמחתי לחזור אל החגיגה הפרטית שלי, מהמקום השני.  חגיגה צריכה להיות אותנטית).

Aftermath

המשך הראיון פחות מעניין.  הרבה פחות מהאושר המשותף, שם על הדשא בגן סאקר, שאליו הצטרפו בזה אחר זה עוד ועוד רצים מסיימים.  דודיק, יוסי, אלחנן, גיסר, רם, דני, קובי”ש, רונה, איאן, צביקה, ועוד רבים, יקרים וטובים.   נדמה לי שקשה היה לטעות בזיהוי משהו מיוחד בחיוכים.  זיק שאיננו תלוי בהישג או בתוצאה.

אלא חיוך שפשוט מאד אמר:  עשינו את זה, עשינו את המרתון שלנו!

הראשון מבין רבים.

המרתון שאמרנו עליו שאם נברך אותו הוא יברך אותנו.

וככה באמת היה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>