xcvbxc

קידומת

במרתון ברלין 2010 קרע פטריק מקאו את סרט המנצחים בתוצאה משובחת, בהתחשב בגשם: 2:05:08. התוצאה שלי הייתה זהה. טוב, כמובן חוץ מהקידומת… אצלי היא 3.

הקידומת – זה כל הסיפור. אותה אני מנסה להחליף כבר כמה שנים. בכל פעם מתקדם עוד קצת. התחלתי ב-3:48 בשנת 2003, דרך 3:17, 3:11 ו-3:07 גבוה – השיא שלי עד לפני כשבוע, מלפני כמעט ארבע שנים. גם הפעם עדיין לא השגתי את היעד, אבל התחושה, בעיקר באימונים, הייתה שאני קרוב לשם יותר מאי פעם.

הרגע שאחרי

כמה שניות אחרי החיוך הענקי ששחררתי בקו הסיום התרחש סוויץ’ מדהים: מריצה בקצב של אינטרוולים באצטדיון, עברתי להליכת ברווז, כל צעד קשה מהשני, והשתלבתי עם עשרות האנשים שלפני רגע חצו ביחד איתי את שער הסיום (שניות לפה ולשם). כמו בסרט, בהילוך איטי במיוחד:  צעדה איטית כמעט עצובה, של אנשים מוזרים ההולכים בגשם בגופיות ומכנסיים קצרים, כואבים ומוגבלי תנועה. קשה להאמין ששניות קודם לכן אותם אנשים (טוב, לפחות אני…) דהרו בריצה מטורפת אל שער הסיום.

בין רגע כאילו נשאב ממני כל האדרנלין והתחלתי לרעוד מקור ומחוסר אנרגיה. הגשם שלא מפסיק כבר כמה שעות, מתחיל לקרר את הגוף ואני  צריך בדחיפות חום וסוכר. המדליה התלויה על סרט בצבעי דגל גרמניה מונחת על צווארי, אבל אני ממשיך בצעדה. גם הניילון הירקרק שבו אני נעטף לא עוזר. פונה ימינה, מקבל את השקית עם הבגדים, ומתנפל על בננה, תפוח ותה חם – רק להחזיר לגוף קצת אנרגיה.

בשלב הזה אני שמח לפגוש את רם – חברי לאימונים ול-31 הקילומטרים הראשונים במרתון. גם הוא רועד מקור. חיבוק חזק והחלפת חוויות מהירה (3:03. תותח!), ומחפשים ביחד את המקלחת. רק באוהל ההלבשה פתאום באים אדים חמים ומושיעים (אז מה אם זו גרמניה, די עם האסוציאציות…).

מקבל sms ראשון מאשתי היקרה – “כל הכבוד! עשית שיא”. טוב, היא כבר יודעת. שלטונות המרתון שלחו לה הודעה עם התוצאה שתי דקות אחרי הסיום. אחלה שירות.

מנסה ליצור קשר עם אמא שלי ושני הילדים הגדולים כאן בברלין, שלא ראיתי אותם בנקודות שקבענו לאורך המסלול. מת להיפגש איתם סוף סוף, אבל דווקא עכשיו הטלפון שלי שבק חיים.

יוצאים מהמדשאה הענקית שלפני הרייכסטג, בחזרה אל הפארק, למפגש מרגש עם שאר החבר’ה בנקודה שקבענו, לייד האות i (ואיך רפול כבר הספיק להשיג סנדוויץ’?). שמחה ואכזבה מתערבבים – עם סיפור המרתון של כל אחד מאיתנו. התמונות אומרות הכל.

זהו, נגמר הפרוייקט שהתחיל ב-10 ביוני, ביום שבו הכריז חלושעס “ארוכה וחמה הדרך לברלין”.

ארוכה, קרה וגשומה הדרך בברלין

זקני הוואדי הישן אינם זוכרים קיץ כה לוהט שהיכה בנו ללא רחם ושאילץ אותי להיכנע שבוע אחר שבוע לגחמות של חבריי לצוות ה”רפים” (במיוחד בני ורפול), לקום באישון לילה לפנות בוקר שישי, טרוט עינים, ולנסוע לוואדי.

אבל מה לא עושים כדי להגיע למרתון ברלין. כולם הבטיחו תנאים מושלמים, תנאים של שיא עולם: מסלול שטוח ומזג אוויר מושלם. איך אמר גיסר? לא משנה כמה חם יהיה באוגוסט – ב-26 בספטמבר יהיו לכם 12 מעלות. אמר וצדק… חוץ מהגשם.

דיברתי עם זקני ברלין – הם לא זוכרים כזה גשם בספטמבר (ועוד דיווחו שהחל באוגוסט)….

אין מה להגיד – החיים מעניינים.

בסה”כ – אין מה להתלונן: טוב 12 מעלות וגשם  – מ-35 מעלות ללא מורדות…

חבורת ברלין

בינואר, מייד אחרי מרתון טבריה הלוהט, התחילו פתאום לעוף מיילים מהחבר’ה עם אישור ההרשמה לברלין. היה נראה לי הזוי לחלוטין, אבל יום אחד במהלך ינואר מצאתי את עצמי בין 22 המטורפים. לצערי היו נשירות רבות ונותרנו עשרה, איש איש והקבצתו. “הקבצה ג’” – הרפים – כללה את רפי איילון, רם, בני ואני. אבל נפגשנו כולנו (בעיקר עם נחשון, רועי, עמיחי, דורון עומר, פליקס, ואבי), לפחות פעמיים בשבוע. המפגשים, הפריסות שאחרי, השיתוף ההדדי באימונים ושיחות הטלפון וההתייעצויות גיבשו לאט לאט רוח קבוצתית של חבורה איכותית – “חבורת ברלין”. שלא לדבר על החבר’ה האחרים שהסתובבו בוואדי והפיגו את השעמום (חלושעס, ארז, יעקב, גיסר ועוד רבים וטובים). ומעל כולם – יורם, היועץ האולטימטיבי.

הקאמבק

סוף סוף אחרי 4 שנים, התאמנתי כמו שצריך ולא הסתפקתי בקפיצה של הרגע האחרון על רכבת האימונים למרתון. המטרה הייתה לנסות ולנפץ סוף סוף את מחסום ה-3 שעות או לפחות לצמצם טווח לכיוונו. אחרי כמה שבועות הכנה – התאמנתי 14 שבועות טובים כולל 5 שבועות של 100 פלוס מתוכם שלושה סביב ה-120. ובתוך התקופה הזו – 8 ריצות של שלושים פלוס.

ההתקדמות הייתה מדהימה: אם פעם קצב ברירת המחדל שלי היה 4:30 לק”מ, פתאום קפצתי ב-10 שניות. ריצות הטמפו הראשונות היו על 4:20 בקושי, והאחרונות, היו בממוצע של 4:15 עם הגברה יפה וקלה בסוף.

ארבע תמונות שעולות לי בראש מהתקופה הזו:

9 ביולי – 32 ק”מ בוואדי החדש + רפאים. קצב ממוצע 5:04 לק”מ. רפול ובני מגבירים ומותירים אותי מיואש, אי שם מאחור (אבל מחכים לי לסיום, כמו שאומר בני: “בסוף הריצה כולם חוזרים יחד לבסיס”)..

3 בספטמבר – 38 ק”מ בוואדי הישן (מסלול יותר איטי ורצוף חצץ), ארוכה אחרונה: קצב ממוצע 4:54 לק”מ. בני, רם ואני רצים בסוף בקצב של קרוב ל-4 דקות, חזקים ונחושים.

3 ימים לפני כן – רם ואני בריצת 4*3000 באיצטדיון קצב של 4:05. ריצה שנחשבת אם כל הסיוטים, ואני נשבע – נהניתי!

22 בספטמבר – ערב סוכות – יומיים לפני הנסיעה לברלין, לקראת סוף הטייפר, ריצה שאמורה להיות קלה. מרגיש שאני כמעט הולך, ומגלה שהקצב הוא 4:50. ממש מכריח את עצמי להאט.

זהו, אני מוכן!!

הרפים

גם הריצה בקבוצה היא אחד החידושים המרעננים של תקופת האימונים הזו. בעבר לא היו לי פרטנרים קבועים בתוך הקבוצה והייתי מוצא את עצמי לבד עם אלוהים (ועם לד זפלין). לא צריך לספר כמה קשה לעבור ריצה ארוכה בוואדי או אינטרוולים במצב כזה.

אני לא אגזים אם אומר שבלי ה”רפים” כל זה לא היה קורה. פעמיים בשבוע אסמסים ותיאומים לגבי מקום ושעת המפגש, ופשוט מבלים המון שעות מסלול וואדי ביחד. בלי קשר למרתון, תקופת האימונים עצמה הייתה פשוט כיפית (כלומר: רק כשלא היה חם אחרי לילה בלי שינה, דהיינו בעצם כמעט אף פעם לא…).

אומרים שלרצי מרתון יש אופי מסוים – סוליסטים, מזוכיסטים, מופנמים. אין קשקוש גדול מזה. למשל, כל אחד מה”רפים” הוא עולם בפני עצמו, ובהיכרותנו הקצרה אני אוהב כל אחד ואחד מהם.

בכלל, לכל אחת מהריצות הארוכות יש אופי שונה, בהתאם לחבורה שהתקבצה לה שם במקרה. יש ריצות של שיחות פילוסופיות עמוקות או על תנ“ך וספרות (יעקב, חלושעס, והרשימה עוד ארוכה) לפעמים מדברים על ריצות (משעמם!), או על אנשים (מעניין!), או סתם קשקושים וחוויות. בדיוק כמו לשבת עם חבר’ה בבית קפה – אבל בוואדי. אבל תמיד תמיד, בלג האחרון (או לפחות בסופו), כל אחד מכונס בתוך עצמו, מבט מופנה קדימה, מתרכזים, נכנסים לקצב, וכשיש כח – שועטים. הרעש היחיד הוא של טפיפות הרגליים הקצובות (ואז הצד הספקני שלך שואל איזה מין בילוי מצאו להם ארבעה – חמישה אנשים ביום שישי. בריות משונות!!).

את רוב האימונים עשיתי עם רפול (בימי ראשון – גם יורם, יעקב ואחרים, ולקראת הסוף כמובן רם). רפי איילון סבבה של בנאדם, כושר מצוין, עם פוטנציאל שיפור אדיר. בשלב נסוים הוא חטף איזה וירוס, ומכאן הכל קצת השתבש, אבל רק קצת.

אין ספק שכל אחד מהחבורה – רפי איילון, רם, בני ואני מקווה שגם אני – עם פוטנציאל מעולה לרדת משלוש שעות.

תכנית הריצה

כך כתבתי בסיכום מרתון טבריה 2006 בו שיפרתי את השיא מ-3:17 ל-3:11 גבוה:

“באותו רגע – בו הרוחות נשארו מאחורי, אי שם בין צומת מעגן לעין-גב – ידעתי שהכוחות שלא בזבזתי ב-28 ק”מ האחרונים, מצויים ברגליים ובלב שלי, ורק צריך להתחיל לעוף קדימה. כאן, הסולידיות התחלפה בתעוזה. אם עד עכשיו רצתי בקצב של בין 4:50 ל-4:30 לק”מ, עכשיו אני לא מסתפק בירידה מ-4:30. אני עובר ל-4:20!!! זה השלב שאני מוכן לקחת את הסיכון. מכסימום ניפול קצת בקצב בסיום.”

על הנייר כולם יודעים ש”נגטיב ספליט” הוא הדרך הכי יפה לרוץ מרתון. במציאות לא תמיד יודעים ליישם את זה. בהמשך כתבתי:

“תמיד חלמתי על סוג כזה של ריצה. קשה לתאר את ההתעלות הפסיכולוגית, כאשר בעשרת הקילומטרים האחרונים של ריצת המרתון (שהיא בכל זאת לא ממש טיול בחיק הטבע), נשארים חזקים, עם המון כח, עוקפים ולא נעקפים אפילו פעם אחת, ופשוט נהנים מכל רגע. כמי שסבל מכל רגע בשעה האחרונה של ריצת המרתון הקודמת, אני יודע להעריך את זה. אני ממליץ בחום לכל אחד ואחת.”

גם במרתון הבא בו שיפרתי את התוצאה ל-3:07:44 (השיא שלי עד לפני שבוע וחצי), עשיתי בדיוק אותו דבר, וכך גם בזה שאחריו. התחלתי להתמכר לזה. פתאום  גיליתי שריצת מרתון לא חייבת להיות רק סבל (ותמיד סובלים!!), היא גם יכולה להיות כרוכה בהנאה מסוג מסוים. מי שרץ מבין שאין סתירה בין שני הדברים. ואני גם משתדל להנות מהמעמד, מהחוויה, מהקהל, אפילו מהנוף. אחרת, בשביל מה באנו?

זה כבר נהיה טבע שני, לבנות את הריצות הארוכות כך שהקצב יהיה מתגבר. לא יודע איך זה אצל אחרים – כשהגוף קר, לא בא לי לרוץ יותר מהר מ-6 דקות לק”מ. ההגברה באה לפי ההרגשה, והריצה הארוכה יכולה להסתיים גם על 4 דקות לק”מ.

כך רציתי לראות את המרתון שלי. רציתי, אבל זה לא ממש קרה (אבל – גם ההיפך לא קרה).

בימים שלפני המרתון (אחרי שניתחנו את האימונים) סיכמנו שננסה לרוץ בקצב ברירת המחדל של 4:20, לאחר כמה קילומטרים של גישוש. קצב כזה הוא לא שמרני מידי ולא נועז מידי (ובאמת הוכיח את עצמו):

ביום טוב: אפשר יהיה להגביר לאיזור ה-4:15 בקילומטרים האחרונים ולעשות תוצאה של 3:02 או 3:03 (ואם יקרה נס גדול – אולי נרד משלוש שעות. ככל שהתקרבנו למרתון היה נראה שזו מטרה שאפתנית מידי לפעם זו).

אבל גם ביום לא טוב:  זה לא קצב של התרסקות. מכסימום מאטים לקראת הסוף. לא נתקלים ב”קיר”.

אבל ידענו, שהנייר לחוד והמציאות לחוד. מי שבאמת יכתיב לנו את הקצב – הא הגוף של כל אחד מאיתנו!

כל עצמותי תאמרנה (ושריריי יצעקו)

טפו טפו, למרות האימונים האינטנסיביים – לא נפצעתי ולא התעוררו פציעות ישנות (במיוחד בהמסטרינג). אבל בריצה האחרונה – כן אותה ריצה מעולה מיום 3 בספטמבר – כל עצמותי אמרו כאב. כל מקום שהכאב זיהה צורה של שריר הוא התלבש עליו באכזריות. כך כתבתי ביומן האימונים באותו יום:

“ריצה מעולה.  השרירים עבדו עד הסוף כולל כאבים בארבע ראשי, המסטרינג וקצת תאומים. כל הכבוד למארגני הפריסה בסוף.זהו, לטייפר! “

אבל – חיזוקים חיוביים מנחשון וחלושעס וגם קרח, הביאו לכך שחמישה ימים מאוחר יותר, רצתי 27 ק”מ ללא כאב. להתאוששות הזו תיוודע חשיבות פסיכולוגית עצומה במהלך המרתון.

דווקא במהלך הטייפר תקפו אותי כאבים, אולי דווקא בגלל עודף ישיבה. בעצת סיריל הגעתי למשה ברטר – “הקוסם”. על מה שעברתי שם כבר כתבתי ביומן העינויים (סליחה, האימונים). בדיעבד, אני לא בטוח שזה היה רעיון טוב לקבל “ליטופים” כלשונו של ברטר, חמישה ימים לפני המרתון. אבל, אין מה לומר. קוסם!

המשפוחה

המרתון המוצלח לא היה מתרחש אם לא התמיכה של שרית, שעשתה הכל(!) בתקופה מאוד עמוסה, כדי לפנות לי זמן לאימונים. היא גם זו שהתלהבה מההחלטה של הדקה ה-90 של אמא שלי – המתעניינת במרתונים גם לצרכים מקצועיים – לבוא ולקחת את עידו ועומר למעין טיול בר-מצווה שמרכזו ריצת המרתון של אבא. כל זאת, כדי להוציא לפועל את המרתון הזה בצורה הכי טובה (כולל הוצאת דרכונים בשנייה האחרונה). לא צריך להסביר כמה זה עזר לי ברגעים הקריטיים של המרתון.

יומיים ראשונים בברלין

כיף לעבור עם הילדים את חוויית הטיסה ראשונה והיציאה מהמטוס לעולם הגדול והכל כך שונה. המטוס מפוצץ ברצי מרתון ישראלים. עמיחי ואני רואים חבר’ה מתגודדים סביב לפטופ, פתוח על אתר מועדון ארוחת הבוקר, עם מאמר בשם “שבוע למרתון” מאת נחשון שוחט (להלן – “הגורו”), ולומדים אותו באדיקות.

שמח לגלות שהמלון של אמ’שלי והילדים 300 מ’ מדירתנו, ושדירתנו המדוגמת נמצאת ממש מול דירתם הלא פחות מדוגמת של רועי ורם. בגלל שעדיין לא קיבלנו את המפתחות, מגיעים בינתים לרם ורועי. קבלת פנים מפוארת.  מרגישים כמו פלוגה שמגיעה למוצב יום אחרי הסגל, שכבר מכיר את השטח. גם הריח של הטוסט החצי שרוף תורם לתחושת המילואים. הגענו ישר לארוחת הבוקר (ב-11 בערך). משלבים ת’סנדויצ’ים המעולים של אמ’שלי. זהו, אנחנו בברלין!!

אחרי לילה בלי שינה – הנסיעה לאקספו ב-4 רכבות היא סיוט. חוזר עמוס בחולצות וכובעים לילדים ולי. מרגיש שאני חייב לנוח וזה מה שאני עושה בשארית יום שישי עד התפילה. עם כניסת שבת באים החבר’ה לקבלת שבת ב”קיוסק” שלנו. נחשון מביא עוגה מעולה. כיף!

שישי בערב: עמיחי הופך להיות חלק ממשפחת אטינגר החסרה – בסוכה של המסעדה הכשרה. רמת האוכל – ביחס הפוך למחירו. חוזרים לדירה ומגלים שסיריל ונחשון חשבו בטעות שכלאנו אותם בדירה. סיריל עשה כל פעולת מצוקה חוץ מלהתקשר לשגרירות או לחרות לפיד שיבוא לחלץ אותו מהדירה….

לפני השינה – עמיחי ואני מעמיסים פחמימות נוזליות בליווי 43% אלכוהול. אח, תענוג!

בשבת בבוקר: ריצה קלה ונפלאה של עמיחי ושלי לטירגרטן ולקו הזינוק בשדרות ה-17 ביוני. מתחילה התרגשות קלה. אח”כ קפה מחורבן במלון המשפחתי, תפילה גלותית (הרב מפרש לצאן מרעיתו את קוהלת – ” ‘הבל הבלים’ – גורנישט; ‘הכל הבל’ – מיט גורנישט “). שוב במסעדה. עמיחי לא נראה במיטבו. אח”כ התברר שסבל מחום קל, שכידוע לא מומלץ במרתון.

אחה”צ – מנוחה (מתכרבל בשמיכה בהנאה עם עגנון לשמע ולמראה הגשם היורד ללא הפסקה. היה מושלם אם הייתי מרשה לעצמי להרדם), ישיבה בבית קפה (ששולם לפני שבת) עם עמיחי, רם ורועי. תענוג.

במוצ”ש – פסטה (עליה כבר כתב נחשון), ויסקי ולישון.

בלילה ישן טוב יחסית, גם בזכות ההתנזרות מהשנ“צ. במרתון שמיני כנראה כבר לומדים לישון.

“על קו הזינוק לפני המירוץ”

5:50 השכמה. התאריך בשעון הוא אותו תאריך שאנו חולמים עליו מזה תשעה חודשים: 26 ביוני 2010. זה קורה!! איזה גשם בחוץ!! קצת מבאס. אבל גם חוויה.

פותחים ת’בוקר באספרסו משובח של מזרחי (לא, הוא עדיין לא פתח סניף בברלין, הוא פשוט נכנס לי למקינטה..) – שמעיף אותנו ישר לשירותים. בדיוק כמו שצריך!

בעלי הנסיון המליצו להגיע מוקדם. בני המתוקתק והמוקפד שידע שיהיה בלי טלפון נייד, קבע איתי עוד לפני שבועיים, בשעה 8 באוהל הציוד של מספר 9133 (המספר שלי). עם רם אגיע מהדירה. רפול יתחיל לבד כדי לא להתפתות לרוץ איתנו מהר מידי (בדיעבד בלבד, אולי חבל שלא התחיל איתנו).

רם ורועי מחכים לנו למטה בגשם, בפתח תחנת ה-U באן (אני עוד מחכה לתמונות האווירה משם). מחליפים 3 רכבות, וככל שמתקדמים בהחלפה ומגיעים לזו שתחנתה הסופית פוטסדאמר פלאץ, הרכבת מתמלאת בעוד ועוד המוני רצים מכל העולם, כולם אוחזים שקית לבנה עם הציוד להפקדה. יורדים בתחנה ומשתלבים בצעדה לכיוון איזור ההתארגנות. מחזה בלתי נשכח. במדרכות משני צידי השדרה הרחבה פוסעים הרבה הרבה נשים וגברים, בטרנינגים ונעלי ספורט ושקית לבנה ביד.

הולכים איש איש לאוהלו. קצת קשה לאתר את האוהל מפני שבשונה מהמפה אין שלטים עם ספרות רומיות לכל אוהל. אחרי כמה דקות מלחיצות, אני נושם לרווחה כשרואה אוהל עם המספרים 9100-9300. זה שלי! מבצע לא פשוט של החלפת נעליים וגרביים על הכביש הרטוב, לפני ההפקדה, כשלפתע יד טובה ומרגיעה טופחת על שכמי – “אפשר לעזור לך”? בני בהבעה הרגועה והמרגיעה שלו (“בשורות טובות”), הגיע בדיוק ב-8. זהו, נרגעתי!! לאוהל מגיעים גם ערן אטינגר (9132) ושותפו. ערן, שסוף סוף הפך לאחרונה לסוג של קרוב משפחה שלי אחרי שנים של הסברים (“לא קרובים אבל מכירים”), שבר סוף סוף את מחסום ה-4 שעות. ברכות!

מפקיד את השקית ופוסע עם בני בשבילי הטירגרטן המופלא, עם המון בלתי נתפס, לכיוון איזור C. בהפסקת שירותים אחרונה בין העצים שכמיית הניילון נגד גשם מתגלית גם כשכמיית צניעות. אני לא מפסיק לומר לבני כמה מדהים פה, וכמה אני נהנה, ומתנצל שאני נשמע כמו בן כפר שהגיע לעיר וכל הזמן מתלהב בפני מי שכבר אינו יודע כמה מרתונים רץ בחו”ל (כולל בברלין).

חימום קצר, והנה איזור C , והנה רם!! הרכב הצוות הושלם. מעכשיו אסור לאבד זה את זה. חיבוקי בהצלחה לנחשון, רועי, עמיחי וסיריל ועוד אחרים. כולנו עומדים בצד וצופים בזינוק המרגש של אופני היד. מוריד את מכנסי הטרנינג הכבדים שליוו אותי שנים ועתה הגיע תורנו להפרד לנצח. הם מוצאים את מקומם לצד מאות חבריהם שהושארו על הגדר…

רואה את רבבות הרצים בקו הזינוק, ממש כמו בתמונות מהמרתונים הקודמים. הגשם לא מפסיק לרגע.

השעה דקה ל-9. ארבע דקות לזינוק (איך אמר חברי ג’ואי? 9:03 זה כדי שהגרמנים יראו לכולם שהם גרמנים!!). מסביב כולם זורקים את שכמיות הניילון. המפקד בני מסמן “עוד לא”. 9:02 וחצי. בני נותן פקודה וזורקים.

מאות בלונים משתחררים מתוך סל ענק, לאוויר. איזה מתח באוויר. ואז –  אותה מוסיקה אנרגטית שבאותו רגע לא שמתי לב שזה אחד משירי ילדותי, של אלן פרסונס. רגע בלתי נשכח. המוסיקה הזו מהווה זריקת אדרנלין ישר לתוך הלב. רם אומר משהו על השיקגו בולס, שנינו מחליפים מבטים. הקפיץ הדרוך משתחרר בבת אחת. אנחנו בתוך מרתון ברלין!!!!

10 ק”מ ראשונים

דקה ורבע אחרי יריית הזינוק אנו מגיעים לקו הזינוק עצמו ולוחצים על השעון. הספירה החלה. עוד חצי ק”מ ואולי אפגוש את יקיריי, אמרתי להם לעמוד בכיכר הענקית (Siegessäule), לראות מה זה 40,000 רצים מזנקים. כמובן שלא ראיתי אותם (אבל הם אכן היו שם, תחת מטריותיהם). כמובן שכבר בכיכר כל הנעליים והגרביים נרטבות. לא נורא. במשך השנים התאמנו המון על ריצה בגשם. בשלושת הק”מ הראשונים איבדנו יותר מחצי דקה בגלל הצפיפות, אבל לא מתרגשים.

הסווטשירט הישן מתמלא בגשם ונהיה כבד. חבל, בשביל מה הורדתי 4 קילו מהמשקל? זה הזמן לזרוק אותו, וקצת יותר מאוחר גם את הכפפות. נשארים בגופיות. רם ואני – עם הכחול לבן של מועדון ארוחת הבוקר. כבוד!

החל מהק”מ ה-4 נכנסים לבקרת שיוט סביב ה-4:20 לק”מ, כמו בתכנית. אני לא מפסיק לומר לרם כמה כיף, וכמה יפה, ושלא ייאמן לרוץ עם כ”כ הרבה קהל בכל מטר. רם אומר: סליחה שאני לא מדבר, עדיין לא קל לי.

בסביבות הק”מ ה-7 חולפים מול הצד האחורי של הרייכסטג, מתחילה ירידונת. ואז רואים מלמעלה את המסה העצומה של הרצים שלפנינו. לא ייאמן! מצלם את הרגע.

כנראה בגלל הגשם והשלוליות, לא מרגישים קל. רצים כמתוכנן, אבל לא בקלות. אבל מנסיון, זה יכול להשתנות.

מ-10 עד חצי המרתון

אחרי כ-10 ק”מ אני פוגש לראשונה את האויב: כאבי השרירים המוכרים (שכנראה התעוררו גם בגלל השפרצות המים על הרגליים, ולא רק אצלי!). מנסיון אני יודע שקשת האפשרויות רחבה: פציעה בדרך, או כאבים שיחלפו. מחליט לחשוב רק על האפשרות השניה. הרי אם זו פציעה היא כבר תגיע. זוכרים את הריצה הארוכה האחרונה המוצלחת והכואבת? היא עזרה לי מאוד ללכת על האפשרות השניה. כמו שאז הכאב נעלם אחרי 5 ימים, כך יהיה גם הפעם. וחוצמזה, שוחט הבטיח…

לא מספר לרם ובני שכואב לי כדי להדחיק לחלוטין את האפשרות הראשונה. זהו, הכאב לא קיים וזהו. ממשיך לומר כמה יפה, לא בתור הצגה. כי באמת כיף לי, מה גם שזה עוזר לשכוח את הכאב.

בכל פעם שמגיעים לאיזור מחריש אוזניים מקהל, ללהקת מתופפים או ג’אז או רוק, אני נכנס להתלהבות אמיתית. הכאב נשכח ל-5 עד 10 דקות.

בסביבות הק”מ ה-19 אני רואה שבני נשאר מעט מאחור. מסמן לו והוא מגיע. מאוחר יותר הוא שוב מאחור. מידי פעם מסתובב אליו עד שאני מרגיש שכל סיבוב כזה גורם לי למתיחת שריר לא בריאה. מה גם שאני מכיר את בני. הכל נעשה מתוך בחירה על רקע התנאים של אותו יום. הוא יגיד “הכל בסדר. זה הקצב שלי להיום”.

ק”מ 21 – ועברנו חצי  מרתון. אני לוחץ יד לרם. אני יודע שברגע זה שרית שנמצאת עם הקטנים בארץ מקבלת sms שמבשר לה שעברתי חצי מרתון ב-1:32:41 והיא נרגעת. בינתים. וכך גם אבא שלי, ואמא – בברלין.

הקצב הממוצע הוא 4:23 (כך למדתי מאוחר יותר). אבל זה מה שהיה לנו ברגליים באותו יום, בנסיבות המיוחדות של הגשם. אני כל כך שמח שרצנו דרך הרגליים והלב ולא דרך השעון. חכם!

מחצי המרתון עד ה- 30

בק”מ ה-23 קריאת עידוד בעברית: “יופי רפי, רם”. לעזאזל, זה עמיחי. “מה קרה?” אני שואל אותו, המום. והוא, בחיוך מרגיע אומר משהו כמו “זה מה יש, זה בסדר, אל תחשבו עכשיו עלי”. גבר! אבל מה, רם ואני התבאסנו!! עמיחי, שותפי לנסיעה ולדירה, שהיה כל כך חזק באימונים וממש היה במצב למרתון מעולה. אני יודע כמה זה היה קשה לו, וכמה הוא לא נתן לזה להשתלט עליו, אלא היה איתנו ברגעי השמחה שלנו – עד שחזר לדירה. הוא עוד ישוב. ובגדול!! לצערי התברר שגם סיריל פרש.

בק”מ ה-25 בערך אומר לי רם: “תראה את זה עם הכובע הכתום. זה לא רפי איילון? “אין מצב”, אני עונה, “הוא הרבה מאחורינו”. אממה, גופיית מועדון ארוחת הבוקר. זה רפול! מה הוא עושה שם לעזאזל? אני אומר לרם: “רק לא להגביר אליו עכשיו, לא לבזבז כוחות. נגיע.” ובאמת בסביבות ה-27 מגיעים. נוגעים בו ומאחלים הצלחה (הפגישה מתוארת גם בסיכום היפה של רפול).

הקצב נשמר עד ה-29. רצים ושותקים, כמו שעון, אחד לייד השני. ממש כמו בוואדי. מקפידים לשתות בכל תחנה. הוידאו מנציח יפה את הק”מ הללו.

שלושים עד ארבעים

קצת אחרי ה-30 אני אומר לרם: “לג אחרון בוואדי” ויודע, שעכשיו באמת מתחיל המרתון. מה יהיה בעוד 5 ק”מ? אתקל בקיר? אפצע? או שאחזור על חוויית טבריה 2006 ו-2007? לאלוהים פתרונים!!

בסביבות ה-31 אומר לי רם “נישאר בקצב הזה, ואם ב-6 האחרונים יהיה כח – אז נגביר”. אני מהנהן. לרגע לא חשבתי להגביר עכשיו. רק לא ליפול בקצב!! אני כבר יודע שלא יהיה סאב 3 היום (וכאמור, הסיכוי היה נמוך מלכתחילה). אבל גם יודע שיש סיכוי טוב לשיא. הקצב טוב!! ואיך תמיד אומר בני? “לא להיות חזירים”.

טרם התפזרו גלי הקול של אמירתו האחרונה של רם, והוא מתחיל להגביר. אני מנסה לרוץ איתו. ק”מ 32 – 4:15. אבל אני מרגיש שזה לא הקצב הנוח לי כרגע ונזכר במה ששיננתי לעצמי המון פעמים לפני כן: לעולם אל תרוץ בקצב של מישהו אחר. זה הזמן להיפרד!

הפרידה נוסכת בי תחושת הקלה. מעכשיו זה רק אני עם הקצב שלי. מבט נחוש קדימה, מרוכז לחלוטין ושומר על הקצב.

רץ בשדרה ארוכה ומדהימה, השדרה גועשת מקהל, להקות מתופפים ורקדניות. סובל אבל נהנה.

הנה שוב תוקפים אותי הכאבים הארורים. אבל אני יודע שבעוד כמה ק”מ פונים ימינה לקו-דאם, ובהמשך – קצת אחרי הכנסיה שהושארה בחורבנה מהמלחמה ומסעדת הפסטה הכושלת מאמש – ב”צומת זארה” (כך כינינו את הצומת עם הרחוב של הדירה שלנו והמלון – נורנברגר שטראסה), מחכים לי אמא והילדים. שום כח שבעולם לא ימנע ממני את המפגש הזה, כשאני חזק וטוב.

בכלל, אני מושקע מידי במירוץ הזה מכדי להיפצע. אני לא אעשה את זה למשפחתי האהובה, ואחרי מה שטרטרתי את שרית. מה גם שזה לא נסיעה לטבריה. זה חוצלארץ!! לא ניכנע!!! נמשיך בעמידה איתנה מול האויב! עברנו את ברטר נעבור גם את זה.

שומר על הקצב (4:20 בערך), מרוכז, נחוש וחזק. כמו שצריך. כמו שאני אוהב. אולי לא מגביר, אבל מרגיש טוב.

חולף במהירות ב”צומת זארה” לפני כל-בו הקדווה, אבל לא רואה אותם. מוזר! (בדיעבד התברר שראו שם את המובילים, כהמלצתי, ומיהרו להספיק לקו הסיום – שוב לפי עצתי. ילדים טובים!!). עדיין שומר על קצב סביב ה-4:20.

החל מהק”מ ה-37, בלי להרגיש, אני מתחיל להאט. אבל ממש לא נפילה: ממשיך להרגיש חזק, אבל השעון אומר שהאטתי. קצב ממוצע סביב ה-4:28. צרות של עשירים!! הרי זה בערך הקצב הממוצע שלי כשעשיתי את השיא הקודם של 3:07 מלפני 4 שנים.

בערך שם – עידוד בעברית, ואני רואה את סטאין והמלווה שלו עומדים בצד. שיט!

ק”מ 39 – מגיעים לפוטסטדמר פלאץ, במקום בו ירדנו מהרכבת בבוקר. זהו, שום אסון כבר לא יקרה. אני הולך לסיים את המרתון, לא נפצעתי, וכנראה יש לי גם שיא.

והנה קוראות לי אבישג ואילנה. אני משגר חיוך ענק שמונצח בתמונות יפהפיות.

בכל זאת, הכאב הוא ברגליים. מהחגורה ולמעלה המצב מצוין!! סיבה טובה לחייך. אולי גם אמא שלי והילדים יחכו פה? התקווה מתבדית.

למה ק”מ 40 נגמר בקצב של 4:29? זה הזמן להגביר!!

2.195 אחרונים

הרבה פניות יש שם באיזור האונטר דן לינדן. האדרנלין עובד שעות נוספות. יודע שאלה רגעים אחרונים להנות. עוד מעט כל זה מאחורי הקצב מתגבר ל-4:24. שער ברנדנבורג באופק. מסביבי המוני רצים. אני עוקף מסות גדולות מהם. לא כמו בטבריה שאתה עוקף רץ כל 100 מטר…

הקצב מתגבר. אולי נרד מ-3:05? עובר את שער ברנדנבורג וממשיך לעקוף. הנה השלט Ziel ושער הסיום מאחוריו. נצמד לצד שמאל (בחירה טובה, בדיוק שם בטריבונות מעל, עומדים יקיריי ורואים הכל!!.כך סיפרו לי מאוחר יותר). ספרינט אחרון כמו באינטרוולים באצטדיון, כמה מטר לפני השער משחרר חיוך ענק שנקלט היטב במצלמות הוידאו, עובר את השער עם עוד עשרה בערך ועוצר את השעון על 3:05:08, בדיוק שעה יותר לאט ממקאו. שיא של כ-2.5 דקות. כאמור, גם זה משהו. לא נהיה חזירים.

חזיר או לא –  מייד אחרי עובר לאותה הליכת ברווז בה פתחתי. וגם ההתחלה של זה מונצחת בוידאו.

הטבלה לא משקרת: קצב כמעט קבוע כל המירוץ של 13.5 קמ”ש או 4.23 דקות לק”מ. בגרף שנמצא בצד הוידאו רואים קו ישר ורצוף!! אפילו נגטיבון ספליט של 13 שניות. מבחוץ נראה שעבדתי כמו שעון. מבפנים זה כמובן נראה אחרת.

Personendaten

Person

Startnummer 9133
Altersklasse M40
Verein Breakfast Club Runners Jerusalem
Name Ettinger, Rafi (ISR)
Est.Finish 03:05:08

Gesamt

Platz (M/W) 1710
Platz (AK) 433
Zielzeit (Netto) 03:05:08
Zielzeit (Brutto) 03:06:24

Splits

Split Tageszeit Zeit Diff min/km km/h
5 km 09:26:38 00:22:20 22:20 04:28 13.44
10 km 09:48:30 00:44:12 21:52 04:23 13.72
15 km 10:10:21 01:06:02 21:50 04:23 13.74
20 km 10:32:15 01:27:56 21:54 04:23 13.7
Halb 10:37:00 01:32:41 04:45 04:20 13.87
25 km 10:53:56 01:49:37 16:56 04:21 13.83
30 km 11:15:43 02:11:24 21:47 04:22 13.77
35 km 11:37:27 02:33:08 21:44 04:21 13.81
40 km 11:59:47 02:55:28 22:20 04:28 13.43
Netto 12:09:26 03:05:08 09:40 04:25 13.63

Features

בית הקפה הספרותי, לייד הקו-דאם

רק בסביבות 6 – פגישה מרגשת עם המשפחה בבית הקפה הקסום הזה. הגשם לא מפסיק לרגע, וכל אחד מספר על המרתון מנקודת מבטו. הם היו ממש ליידי ברגעים הגדולים הללו. רגעים שייחרתו לכולנו עמוק בתאים האפורים, לתמיד!

ושרית? נזכר במילותיו של אריק איינשטיין “חבל שאת לא פה, איתי בשביל לראות…”. עוד נחזור לכאן בהרכב מלא! גם ניצן שהיה עצוב כשלא לקחו אותו…

בערב, אחרי האוכל, ואחרי ששולח את הילדים ואמא לישון, מצטרף לחבר’ה לבלוק האוס לייד אלכסנדר פלאץ. שותה שם בירה. אפשר לחגוג!!

כל הזמן אסמסים של ברכות מחברים ומשפחה. רק אז התחלתי לקלוט שעשיתי משהו טוב היום. עד אז לא יצאתי מגדרי מרוב שמחה.

אפילוג

וזו ההזמנות להודות לכל החברים ובני המשפחה שעודדו אותי מהארץ; למועדון ארוחת הבוקר הנפלא. אחזור על מה שכתבתי בפורום:

“קשה לתאר את ההתרגשות של לשבת בברלין במוצאי יום המרתון, להציץ במחשב של עמיחי, ולגלות שלאורך כל המסלול זכינו לליווי צמוד כמעט אבהי (או אמהי) של חברים טובים, שעזבו כל עיסוק אחר ופשוט עקבו אחרינו און ליין, חוו איתנו בלי ידיעתנו את השמחות, האכזבות, דאגו לאלה שפרשו ושמחו עם שוברי השיאים ושורפי המסלול. חבל שלא יכולנו לשמוע את העידוד מהמקלדות שלכם למסלול בברלין. אולי עוד כמה שנים הטכנולוגיה תאפשר גם את זה… חברים אמיתיים!!

תודה ענקית ליורם ואתי איינר, האבא והאמא של המועדון. יורם – תכנית האימונים שלך ליוותה אותנו לכל אורך התקופה, עם שלל עצות בסבלנות אין קץ, ועידוד מצד שניכם. היה כיף לשוחח איתכם בסקייפ של רועי או של רם, בבוקר שאחרי המירוץ, ולסכם.

תודה רבה לאמא שהביאה את ילדיי עד הלום ושיחקה אותה ב-4 ימי כיף שלא ייאמן. ותודה לאבא, שהקים חמ”ל בארץ, עם היורו ספורט, ותמך ודאג. ושרית כבר אמרתי?

למחרת סוף סוף טיילתי בברלין עם המשפחה. טיול מרתק בעברית עם חגית בדגש על זכרון השואה וגם חומת ברלין. לא נעים, אבל הילדים מכירים אותה הרבה יותר טוב ממני (במיוחד חנויות שוות..) ולי אין מושג, חוץ מטיול של 42.195 שעשיתי…

חושב על שרית, ניצן, יונתן ויערה שנשארו בארץ, ומחכה כבר לאיחוד (לא לפני סבב קניות לכולם, כולל פליימוביל ענק שעומר ועידו בחרו לקטנים, במחיר מצחיק בקדווה).

לפני הנסיעה לשדה, נכנסים לבית-קפה (שוב קפה גרוע!), ומוצאים שם עיתון יומי. מיצאו את ההבדלים לעומת עיתון במקומותינו: בעמוד הראשון, בכותרת הראשית, כתבה עם תמונה ענקית על המרתון. מוסף שלם, עבה במיוחד, שכולו מוקדש למרתון, עם המון תמונות וכתבות, וגם… רשימת כל התוצאות. כן, כל התוצאות!! שם יודעים לכבד!!

עידו פקד עלי לחכות בפינת רחוב ורץ לאיזה קיוסק להשיג את העיתון. העתק שמור במערכת….

טיסת לילה. כל המטוס מלא בישראלים צולעים המחליפים חוויות. ולמה לעזאזל אין מדרגות נעות בטרמינל בברלין? על נגישות לנכים לא שמעתם????

לאחר האפילוג – קידומת (2)

ולסיום, לך פטריק מקאו, שותפי ל-05:08, תקשיב טוב: בהנחה שאין לך תכניות לפרוץ בקרוב את מחסום השעתיים, אני מודיע לך שאתה ואני (ושאר הרפים) עוד נחלוק את אותה קידומת! אל תראה את זה כאיום, אלא כהצהרת כוונות.

כל זה, כמו בכל דבר, בעזרת השם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>