xcvbxc

לא עפתי בברלין, בק”מ האחרונים. לא ניפצתי לרסיסים את שיאי הקודם, תוך שאני מעלה את עצמי למדרגה חדש של מיצוי היכולת. לא ניהלתי ריצה אינטליגנטית ונבונה, הנושאת בחובה נגטיב ספליט מרשים בחלקה השני. לא הייתה לי תקופה אימונים מופלאה, שבה אני מעלה את עצמי לגבהים חדשים. לא רצתי בברלין עם שותפי לאימונים.

raful

בכל זאת, תקופת האימונים המשותפת, ההכנה והנסיעה עם חברי המועדון לברלין, השהות עם אבישג בעיר הכל-כך טעונה, יפה ומיוחדת זאת. הייתה זו חוויה ייחודית, משכרת ומאתגרת ובלתי נשכחת. חלום המרתון המופלא יכול לחכות למקומות ולזמנים אחרים.

הספורט זה מיקרוקוסמוס של החיים – תקוות, הצלחות, כישלונות, אכזבות, אולם הטרגדיות, ברובן, אינן אמיתיות. הישגים וחוויות ספורטיביות מאפשרים לנו להביא את עצמנו לפסגות של תעצומות ריגוש והתרגשות, ומצד השני, לשלוט ולתעל את הרגעים הקשים והכישלונות. העיסוק בספורט חובבני-הישגי, מאפשר לנו לגעת בעומקי הרגש וכן לבחון שאלות אמיתיות של סדרי עדיפויות, איזונים. השהות והאימונים בקבוצה מאתגרים בהבחנות בין חברותא לחברות בין יושר (כלפי הסביבה) ליושרה (כלפי עצמך). בין להמשיך באימון עד הסוף, או להפסיק כי לא הלך כל-כך טוב, או כי צנחת מאחורי חבריך לאימונים.

אני סבור שבתקופת האימונים לברלין, היה לי מכל זה ובמנות גדולות. עם הקיץ הבלתי אפשרי שנפל עלינו. עבודה, במיוחד אם היא הישגית ומאתגרת. משפחה, שאת הדיבורים על חשיבות ואיכפתיות יש לפרוע במעשים – לא ניתן להיות נוכח-נפקד בבית. מסגרות הזמן הלוחצות מייצרות מצב שרוב הדיאלוגים עם בן-בת הזוג ו”מערכות התמיכה ההיקפיות” (סבים-סבתות), נוגעות לתאום האימונים – וזה די מעצבן. השהות עם אבישג בברלין, מעבר לחוויה התרבותית המרתקת, הייתה חשובה גם במימד של מציאת האיזונים שגוזל תחביב זה מהזוגיות ומהמשפחה. לא מעט ריבים היו לנו סביב הריצה, איך אבישג אמרה לנחשון – “באופן בסיסי אני שונאת את כולכם”.

אך היה גם המסע המופלא. במחצית מאי, לאחר התאוששות קלה ממירוץ “הר לעמק”, התחלתי להעלות קילומטראז’ לאיזור ה-100 ק”מ שבועי. ביוני התחלתי לרוץ ארוכות של 30 ק”מ ובמחצית יוני הגיעה במייל תוכנית האימונים מיורם והחלה ההכנה הרשמית. ארוכה לא קלה, בסוף יוני, עם שפנייר הסובל משבר מאמץ בכף הרגל. בתחילת יולי מצטרף אטינגר וזאת פתיחת העונה הרשמית של “הרפים” בהר-איתן. אטינגר קצת חלוד אבל מכיוון שהוא רגיל להתחיל להתאמן למרתון רק עשרה שבועות מראש, איש לא מודאג. שפנייר עוד עם הפציעה ומכיוון שכך, עוברות הארוכות שלנו לנחל רפאים-ואדי חדש. החולשה של שפנייר ושלי ללישון מעט ולקום מוקדם, לא קלה לרפי, הוא חושק שיניים, אנחנו מוותרים על רבע שעה. נפגשים מתחת להדסה, משאירים את הרכב ונוסעים ברכב שלי לנקודת ההתחלה, מול תחנת הרכבת של בר-גיורא. אלו בקרים קסומים, המסלול לנחל רפאים דומה למסע לארץ האגדות של הילדות – מים זורמים, כרי דשא, קרירות של בוקר ורכבת החולפת לאיטה לידינו בשביל המתפתל. הקצבים לא גבוהים, אבל אנחנו רגועים. יחסית למזג-האוויר השורר בארץ אנו מרגישים בני מזל.

בסוף יוני אטינגר ואני מתחילים ריצות טמפו בגבעת-רם, כשבתחילת יולי מוסיפים גם אינטרוולים משותפים. בני מגיע לכל הארוכות, מחיפה. התכונה לקראת יום שישי עם הסמסים וקביעת נקודת המפגש מרגשת ונעימה, באחת הריצות הראשונות בני מפסיק בשלב די מוקדם, אולם ברור לנו ואנחנו אומרים לו, שבשישי הבא נפגשים שוב. במחצית יולי אטינגר פוצח בפסטיבל בר-מצווה, אצל רפי ושרית הכל יהיה מוקפד וטיפ-טופ, לא מוותרים על תג, וגם לא על אימון. אנו מעבירים, באופן חד-פעמי את הארוכה ליום ד’ – קשה. חודש יולי פשוט טס – הארוכות מגיעות ל-36 בסוף החודש כשלמרות הכחשותיו שפנייר הוא זה שמכתיב את הקצב במהלך רוב הריצה, אחרי שיורם הכניס אותי למקום החמישי ברשימת המלחיצים, אני נזהר אטינגר מוריד במהירות מפתיעה את החלודה ובאינטרוולים ובטמפו אנו רצים כתף אל כתף, הנוהל ברור – ק”מ הוא, ק”מ אני, הק”מ פשוט עפים וביחד עם הטמפרטורות בחוץ, קצבי הטמפו עולים בהדרגה. כל המועדון רצים בואדי הישן, פרט לביקור מזדמן של בני זר ודורונום, רועי ועמיחי מתחילים להגביר קצבים ורשימת הנוסעים לברלין מצטמצמת.

באוגוסט אנו עוברים לרוץ בואדי הישן, בשבועות הקרובים מרכיבי ההכנה אמורים להתחבר למספר אימוני איכות משמעותיים ברצף, הגברת קצב בארוכות והתייצבות על קצב מרתון בטמפו. ההתחלה נראית מבטיחה אך בשבוע השני, אני מקבל בוירוס בקיבה, ביחד עם חופשה משפחתית ברודוס הכוללת ארוחת ערב במלון המרסקת אותי לחלוטין, כולל ביטול ארוכה. רם מסמס לי ובהעדרי הוא מצטרף לרכבת שמקבלת חותם סופי של “הרפים”, החברה רצים ארוכה חזקה וטובה בואדי ואני מרגיש איך אני מתחיל להשמט מהרכבת. מכאן אני במסלול התרסקות, שרובו הגדול כנראה בראש. החבר’ה מתחשבים בי ומתאימים את אימוני האיכות למצבי.  רם מצטרף אלינו בגבעה והוא נראה ממש טוב. אני מפספס עוד ארוכה עם החבר’ה, מכיוון שגיסר בעין-גדי ובמקום זה רץ בשבת ארוכה של 36 בהר-איתן. מגיע לחצי-מרתון בפארק עייף מפורק, מספיק אחרי עשרה ק”מ, בנוסף אני מפסיק אימון איכות לפני הסוף, מקבל מיורם על הראש, ובצדק. כמו מקרה השרוך עם יוסי, בהכנות לאמסטרדם. אירוע שבו יוסי עצר בזמן הטמפו, החברה לא חיכו לו אולם הוא חבר אליהם אחרי הקפה או שתיים. מקרה אתו ניצל יורם על-מנת לחקוק באבן את ערכי המועדון – אם לחבר יש תקלה באימון, עוצרים ומחכים, דבר לא יקרה למטרה הגדולה. כך, במקרה שלי, יוצא המייל בתפוצה המתאימה – הפסקת אימון, כן פוגעת במטרה גדולה. מאותו רגע ברור לי – אימונים וגם את המרתון אני מסיים גם על ארבע.

באימונים האחרונים קשה לי להחזיק עם החבר’ה עד הסוף ולמרות שרם ורפי אומרים לי בתוקף שהבעיה היא בעיקר בראש, מתגבשת בי ההכרה שבמרתון הזה אני במצב פחות טוב מהאחרים. הדילמה היא עם לפתוח עימם או לא. טייפר, 10K באצטדיון עם אטינגר, הקצב מתגבר ומאוד נוח אולם הוא פותח מבערים בשני הק”מ האחרונים ואני לא מצליח להגביר. אני יודע שבתקופת האימונים הזו, חסר לי את אלמנט ההגברה בסוף. אולם יחסית לחודש שחלף זה, 41:28 זה שיפור משמעותי. ספטמבר מביא עימו הקלה משמעותית בטמפרטורות. ריצת דילדול עם אטינגר שמרגיש קצת חולשה עקב צום יום כיפור. את הדילדול אני מקצר במספר שעות על-מנת לא לעלות למטוס עם קיבה מתהפכת. אבישג עוד מספיקה להגיד לי שהיא מרגישה כמו ילדה בטיול ביה”ס – לא יודעת לאן ולאיפה נוסעים, ייקח לה יום לתפוס אוריינטציה. הנכס המרכזי נכנס למזוודה, חמישה ספרים. אבישג תסיים שלושה, אני שניים, כל אחד מהם שווה התייחסות נפרדת. אני פותח ב”הביתה” ומקנח ב”לבד בברלין”.

נוחתים בברלין רביעי בצהרים, מזג אויר אביבי, שמש שתזרח עד יום שבת. מרגישים בבית, המלון והאזור כמו שאנחנו אוהבים, יוצאים מהמלון, מסעדות קטנות חבוקות בין מבני המגורים הייחודיים ל-mitte. בעקבות מאמרו של נחשון אני מחליט לשלב “העמסה מבוקרת של פחמימות ונוזלים” ולהוסיף לשתי ארוחות ביום גם פחמימות נוזליות, אבישג מצטרפת להחלטה בשמחה. החברה מתחילים להתקבץ. נפגשים עם נחשון, סיריל ודב במוזיאון היהדות למרות המרחק אנו הולכים אליו ברגל – הרחוב שלנו רוזנשטרסה, ליד בית הקברות היהודי, מאחורי הדום, חוצים את השפרה, אונטר דן לינדן, בית האופרה, פרידריכשטרסה המרשים בבנייניו הגדולים עם רשימת המותגים הלא נגמרת, חולפים על פני צ’ק-פוינט צ’רלי התיירותי והמעצבן, מתברברים קצת ומגיעים למוזיאון שחלקו הראשון הוא שיר הלל לאדריכל – קצת מקומם, אבל המוזיאון עושה את העבודה. דב נפרד מאיתנו והולך לרוץ מהדירה בק”מ ה-35 לק”מ ה-40 וחזור אנו פוגשים אותו בהמשך, בלייפציגר שטרסה, מעט לפני הפוסטדמפלץ.

למחרת, שוכרים אופניים במלון רוכבים למערב, לצידו השני של טירגראטן לפגוש את החבר’ה. רם, רועי, דורון, אילנה ואבי מצטרפים אל נחשון, סיריל ואלינו ואנו רוכבים מהק”מ ה-35 עד לשער ברדנבורג.מקפידים לעצור בכיכר ז’נדרמנמארקט המדהימה עם בית האופרה, הקתדרלה הצרפתית והגרמנית עם הפסלים המרשימים בכניסות, על הביניינים ובכיכר. ליד כיכר זו חולפים בק”מ הארבעים, לא ניתן אז לראות ולחוש את אופייה וייחודיותה. בכניסה אונטר דן לינדן, אנו לוקחים ימינה לביבלפלאץ, לחזות בספרייה הריקה ומשם חוזרים לשער ברדנבורג, מצטלמים ושמאלה לאנדרטת השואה ונפרדים. בערב, במקום מפגש אנו מתעדכנים בסמסים על עוללות סיריל ונחשון שספק ננעלו, ספק נעלו את עצמם בדירת הרבנים שהלכו לבית-הכנסת ולסוכה. בגזרת המסעדות לא ברורה ההתעקשות של החברה על מסעדות איטלקיות.מלבד פסטה ופיצה יש מסעדות אסיאתיות נהדרות כשבברלין מככבות הוייטנאמיות, מסעדות המגישות נודלס באופני שונים ומרק עם נודלס – עשיר משביע. בכל אופן אנו מחליטים לא לחנך אף אחד. מזמינים את החבר’ה לאכול איתנו צהרים במסעדה איטלקית ליד המלון – החבר’ה, פרט לסיריל, מתחילים להרחיב את התפריט גם לכיוון הפחמימות הנוזליות. נחשון כבר יודע להגיד שהבירה במסעדה הקודמת הייתה טובה יותר. ביום זה, אני נח ואבישג מצמצמת את רשימת הקניות שלנו. שבת אחה”צ, טלפון מתמר ואמיתי שנמצאים בדרך הביתה מעין-גדי, בילו עם כרמל כל היום בבריכה, מוסרים ד”ש ובהצלחה. בהמשך סמסים נוספים. בערב, ארוחת הפסטה הזויה – המסעדה שקבענו מפוצצת ועד שמוצאים מסעדה חלופית, אנו מתפזרים מאבדים זה את זה ולוקח דקות ארוכות עד שאנו מתכנסים – החברה עצבניים בטירוף. המפגש עם החבר’ה קצר,לא מצליח לתאם דבר עם רפי ורם, שפנייר כלל לא בסביבה.

בוקר המירוץ, אחרי שהצלחתי לגנוב שלוש שעות שינה בלילה. הגשם שהחל אתמול ממשיך. דורון מגיע אלי למלון ואנו נוסעים באובאן לפוסטדאםפלאץ, צועדים לנקודת הכינוס, נפרדים. הנייד איתי, מסמס עד להפקדת השקית. פוגש את אבי ולפתע רואה את שפנייר שהולך לפגוש את רפי ורם. לכשהזמן מתארך וזרם האנשים לקו הזינוק גובר, אני מחליט לא לחכות יותר. לא מתחמם במיוחד, האדרנלין כה גבוה, שאין צורך, למרות הגשם שלא מפסיק. בדרך מספיק לראות את ברוך ודורון, וכן לאחל בהצלחה לנחשון. מרווח יחסית באזור שלי ואני לא מתקדם יותר כדי לא להיות בסביבה של חבר’ה מהירים מידי, לידי מתחמם דודי סידיס, מחליפים כמה מילים. ספירה לאחר ומזנקים. קבעתי עם אבישג שהיא ואילנה יחכו באיזור הק”מ ה-9, כ-100 מטר מהמלון שלנו וכן ינסו להגיע ל-ק”מ ה-21 ומשם ל-37 שקרובים אחד לשני. מהזינוק אני רק מחכה לפגישה איתה. הקצבים נראים בסדר, אחרי הק”מ ה-5 אני רואה שהגרמין וסימוני הק”מ לא מסתדרים ואני מבין שאני מתחיל צאת מתוכנית הריצה. בדיעבד יצטבר שבחמישה ק”מ השניים איבדתי שליטה בקצב והגברתי. מהק”מ השביעי אני נצמד לצד הימני, על-מנת לראות את הבנות, חולף על פני הרחוב של המלון – נאדה. מעיף במהירות לצד השני, כלום, ממשיך לתחנת רוזה-לוקסמבורג, אולי עברו לשם על מנת לתפוס אחר-כך את התחתית במהירות, כלום. הבנתי שפספסנו איש את רעהו, ממש מאוכזב. מחכה לק”מ ה-21. בק”מ ה-12 איתן חרמון וצח חולפים על פני במהירות, מבין שהם בדרך לאיזור ה-SUB3. חצי המרחק ב-1:32:40, מתבלבל לגמרי בחשבון, נראה לי בסדר. בשלב זה מפסיק להסתכל על הגארמין, מבין שפרט ללמדוד זמן, הוא לא עושה את העבודה. לקראת הק”מ ה-25 מתחיל להיות לי קשה, זוכר את מה שבני זר כתב ומנסה לחייך בכל ק”מ. תוך כדי שאני מחשב כמה לפני נמצאים שאר הרפים, מרגיש מכה על כתף שמאל, רם ואטינגר מגיעים מאחור, שפנייר לא איתם ואנחנו בק”מ ה-27. על-פי הקצב שלהם אני מעריך שהם יסיימו בין 3:03-3:06 – נראים טוב. מרגיש צביטה קטנה שלא פתחתי עימם, גם אם לא הייתי ממשיך עימם עד הסוף, לפחות היינו סוגרים מעגל.

מכאן, מגיע לק”מ ה-32 ומשם רק סופר קילומטרים לסוף. זרם החולפים על פני לא נפסק. לרגע לא עלה על דעתי להפסיק, אולם יודע שיהיה לי קשה להגביר. ק”מ 37, פוסדאמפלאץ – לא רואה אותן. פתאום הן קופצות לי משמאל, מצליח להזדקף מתנוחתי הקשישה. הק”מ האחרונים קשים, פונים לרחוב ירושלים המוביל לז’נדרמנמארקט ומשם גולשים לאונטר דן-לינדן – שום תרועת ניצחון או צלצול פעמונים, רק התמקדות בלהרים את הרגליים. מבין שגם לרדת מ-3:10 לא אצליח, עובר את קו הסיום 3:10:56, שיא אישי, לא להיות חזיר.

משרך רגליים לאסוף את הדברים, מתלבש במהירות ולפני נקודת המפגש מקבל טלפון מגיסר עם כל העדכונים – עמיחי וסיריל פרשו, נחשון, רועי, ברוך, 3SUB לשי, שיאים אישיים מרשימים לדורון,פליקס, רפי ורם, שפנייר בזמן לא טוב וכמובן על דב קרמר התותח. פוגש את אבישג ושאר החבר’ה, מפגש מרגש ומהיר, צילומים ובערב ארוחת בשרים ובירה – כדת וכדין.

תם לא נשלם. לגבי היו שני הישגים משמעותיים במרתון הזה. הראשון – תקופת אימונים משותפת ומלאה שכללה שלושה מעגלים קבוצת אנשים עימם התאמנתי באופן ספציפי ואינטימי. קשה להמעיט במשמעות של האימון המשותף, מה עוד שנפל בחלקי לרוץ כתף על כתף עם רפי אטינגר, אח, לא רק לשם ואיש יקר. רם, אישיות מקסימה שפשוט צריך זמן על-מנת להגיע אליו ובני שאפילו גופו הענק בקושי מכיל את אישיותו. המעגל השני, הקבוצה לברלין, בניצוחם של שני הנמרים – עמיחי ורועי, כשנחשון ברקע פורץ ומוסיף מרוחו בישורת האחרונה. והמעגל השלישי, המעגל התומך – גיסר ותמר, שכל-כך חסרו לאבישג ולי בברלין. יוסי, תמיד ישיר, חף מבולשיט והליכות סחור-סחור – גם אתה חסרת לנו. יורם, שאי-אפשר להתחיל אימון בלי להתייעץ איתו. וכל האחרים, שרצו איתנו מרחוק.

ההישג השני והחשוב אולי יותר, הנסיעה המשותפת עם אבישג לברלין סייעה לשנינו להבין שמרתון זו משימה משותפת. אם רוצים לעשות זאת כמו שצריך, להשתפר, להתקדם יש לשלם מחיר ותמיכה של בן/בת הזוג היא הנדבך הראשוני. מצד שני, אין המשפחה לא יכולה להיות זמן-ג’אנק – המחויבות לבן/בת הזוג ולילדים חייבת להיות משמעותית, זה הדלק שמניע את המכונה המשותפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>