xcvbxc
“האם יפרח לי עוד שושן
האם נעור בי ניצוץ נושן
האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי…”

26.9.2010, 08:05, השדרה המרכזית החוצה את פארק הטיירגרטן במרכז ברלין אני מתהלך במתח, מנסה לחסום את תחושת הרטיבות והקור, מחכה בקוצר רוח שהזמן יתקדם ואוכל כבר לצאת לריצת חימום קצרה.  שואל את עצמי שאלות.  הנה שוב אני כאן.  הנה שוב הסיטואציה המוכרת.  הנה שוב ההתרגשות שמטפסת לה במעלה עמוד השידרה.  ושוב המיקוד, ושוב הדיבור אל עצמי.  ושוב מילות השירים.  “Gravy Train”  אני ממלמל לעצמי,  כמו אז, כמו תמיד.  מעלה בראשי שוב את תמונות השיא מהאימונים ואת הקצב הפנימי שלהן:  “Felt so good, like anything was possible, hit cruise control and rubbed my eyes”   – השיר שליווה אותי בכל כך הרבה ריצות בואדי, שההמשך שלו, שהיה לחלוטין בלתי שייך לעומס החום הישראלי קיבל דווקא ביום המיוחד הזה רלוונטיות  מפתיעה:  “The last three days, the rain was unstoppable…”.  האירוניה העלתה חיוך.  “Miracles will happen as we dream”  אני ממשיך ושר בקול רם, משכנע את עצמי שבעוד  שעה קלה נצא לעוף, שוב לעוף.  נזכר כמה רציתי וחיכיתי להיות שוב במעמד הזה, לחוות את ההתרגשות הזו, את הפחד המבטיח הזה, בדיוק כך.  כן, בדיוק כך.

מבט נוסף את ההמון הצבעוני הצועד  אל עבר איזור הזינוק והופ, יצאתי לחימום.

***

כל מרתון והסיפור המיוחד שלו.  כל מרתון ומצבור האמוציות המשתחררות בסופו, במעין ערבוביה מתקתקה של הקלה ושל שמחה, של חום ושל קור, של ירידת המתח, של הסנסציה הפשוטה של חציית קו הסיום, הנה עשינו זאת שוב.  כל מרתון מסכם בדרכו תקופה שלמה, פרק אחר בחיים עם צבעים וריחות משלו.

עבורי, מרתון ברלין 2010 היה עטוף בשאלה שכל הזמן ליוותה – שאלת החזרה, השאלה אם אצליח לשחזר לא רק את היכולת אלא גם את מצב הרוח, את החלום, את השאיפה.  אם תרצו, את הלהט ואת התשוקה.  את הניצוץ.  התימה של סיכומו מעט בנאלית, אבל מאד אמיתית:  יצאתי למרתון ברלין הפעם ב”חיפוש אחר הכנפיים”, למצוא אותן, לתפור אותן לגבי מחדש, טיפה להמריא, לחוות מעט משכרון החושים שהכרתי ושזכרתי.

"In a world full of people only some want to fly, isn’t that crazy?"

יותר מדי זמן, אמרתי לעצמי.  יותר מדי זמן ללא הרגשת הנסיקה.

אם כן, כנפיים לא משיגים בשעתיים וארבעים.  כנפיים משיגים בתהליך ארוך, שמלווה בלא מעט ספקות, ברגעי מפתח של החלטה והחלטה מחדש.  בעיקר, בדרך מתפתלת ששותפים לה הרבה מאד חברים, רוקמי תכניות וחלומות, קושרי-קשר, אנשים שתרמו בדרכם ובסגנונם, במודע או שלא במודע.  להם מוקדשת הרשימה הזו, והיא תהיה לא פחות עליהם מאשר עליי.  היא תתמקד מעט מאד בהיבטים  טכניים ואפילו חוויתיים שקשורים  למירוץ עצמו, ותעסוק הרבה יותר באנשים, בקשרים שבינינו הרצים.  אולי אני נהיה רגשן יותר ככל שאני מתבגר, אבל יותר ויותר אני מפנים שהקונספירציה הזו- הייחודית לרצים – קריאת התיגר המשותפת כלפי השיגרה מדי בוקר על שבילי האימונים – היא בעצם הסיפור האמיתי.

הנה לפניכם סיכומו של מרתון  ברלין 2010 – סיכום כרונולוגי בגרף זמנים.

***

28.9.2003, שדרת אונטר דן לינדן, ברלין – אני חוצה את  שער ברנדנבורג כשידיי מונפות למעלה.  זה היה היום הבלתי נשכח שהשפיע כל כך על המשך דרכי כרץ.  זו האופוריה שהפכה את מרתון ברלין לשדה החלומות הנצחי, לשדה שכולו קסמים, לתמיד.  זו היתה הריצה וזו היתה התחושה שלאורן ידעתי שאין מקום מתאים יותר ואין מטרה מתאימה יותר לצורך מציאת הניצוץ מחדש, מאשר ברלין.

25.9.2005, מטרים ספורים אחרי שער הסיום של המרתון על שדרת ה – 17 ליוני, ברלין – אני ויוחאי שומעים בהתרגשות את אביחי צועק לעברנו, ואז ביחד מתחבקים.  זה היה היום שבו הגעתי הכי קרוב אל השמש.  היום שבו נסקתי הכי גבוה.  זה היה השבוע שבו חווינו – שלושתנו, יחד עם יורם וחיים – את החוויה האולטימטיבית של מרתון בחו”ל, כחברים, כשותפים, כקבוצה.  אלו היו החודשים שבהם האימונים הרגישו הכי שלמים, מעולים, נכונים.  הרגשנו אז שאנחנו יודעים  בדיוק מה אנחנו עושים.  הרגשנו שגילינו את הסוד.  את התחושות  האלה רציתי לשחזר.  וגם מהסיבה הזו בחרתי שוב בברלין. הפעם יהיו לצידי שותפים חדשים – לא פחות אמיצים, לא פחות נאמנים.

סתיו 2009, מסלול איצטדיון האתלטיקה בגבעת רם – כנופיית אמסטרדם נתנה תצוגת תכלית לקראת המראה – פרומו לשבירת השיאים הכללית ופורצת הדרך של הרביעיה שבוע וחצי לאחר מכן במרתון הכתום עצמו.  אני הגעתי אל הגבעה כסטטיסט.  קיוויתי רק לחזות, להידבק בקצת מהמוג’ו, לעזור מעט בריצת ה – 10,000מ’ הקבוצתית.  התחושה באותם ימים היתה שאני כל כך “לא בפנים”, שהמקל עבר כבר לאחרים.  אני זוכר את איליה בר זאב בוחן אותנו מהצד בסקרנות  משועשעת.  עמיחי, יוסי ורועי ברחו לי אחרי 5,000מ’.  אבל ברגע אחד מפתיע קרה שם משהו.  ניצת שם משהו.  פתאום רציתי להיות חלק מזה שוב.  רציתי לא לוותר.  רציתי מאוד.  פתאום התגבר קצב הצעדים, פתאום חזרה מעט התחושה, פתאום מצאתי את עצמי נדבק שוב בהתלהבות, הרגשתי שוב את הניצוץ.  הקפה אחרי הקפה צימצמתי את הפער, לאט אבל בטוח, עד שהגעתי אליהם.  וזה הרגיש טוב!  בחיי שזה הרגיש טוב!

משם יצאתי למסעון קצר ובלתי מחייב של ניסוי כלים, בזמן שהחברה’ מממשים ומגשימים, אני עשיתי מחדש את הצעדים הראשונים.  אימונים די מצומצמים, קילומטרז’ נמוך ביחס ל”ימים ההם”.  אבל ההנאה חזרה ועוד איך.  השירשור של “אדי” נגדש לפתע בשירים ובדיחות, חיפשתי כל יום מחדש סיבות לריקודים.  טעמתי מחדש את הכיף של המירוצים.  חולון, אשדוד, אייל,  בית שאן.  רחוק אמנם מהשיאים האישיים, אבל עם  ידיים מונפות לצדדים, משחקות עם  הצלמים.  נדלקתי.  הרגשתי שהכיף חוזר, ואיתו גם התיאבון.  רציתי לרוץ, להתחרות, ולא רק לכתוב או לדבר, לחזור אל האמת.  התחלתי לחשוב, לתכנן לפנטז.  ברלין…

22.12.09, פורום אתר מועדון ארוחת הבוקר – אני פותח שירשור מלא תקווה והיסוסים, שירשור שיתמלא במילות שירים ובמסרים סמויים (אל עצמי) ברובם לגמרי לא מובנים.  פיקנטי לקרוא היום, בדיעבד, את הפוסט הראשון (לא נגעתי):

“אתמול אביחי גודמן, אחי האהוב, נרשם למרתון ברלין 2010.
חמש שנים אחרי, ומספרים שגם יוחאי יהיה.
נשאר אחרי זה מה לומר?
אפשר עוד להישאר מסויג ומהורהר?
יכול להיות שיש כאן סימן?
יכול להיות שיש כאן תשובה?
יכול להיות שיש כאן קריאה?
לצאת לדרך ישנה-חדשה?
יכול להיות שיש כאן סוג של   Day One?

Take another trip around the sun.

לא יודע. פשוט עוד לא יודע. אני מנסה. נראה.”

29.4.10, חניון קלעת נמרוד, הזינוק למירוץ שליחים “הר לעמק” – רצי רמת השרון, יוסי ברמן, שלומי לאון וגלעד שטיין, הזמינו אותי להשלים איתם רביעיה למירוץ הנפלא הזה.  אם הייתי זקוק לזריקת מוטיבציה סופית אז החוויה הזו של 6 ריצות טמפו בשבילי הגליל, במהלך 15 שעות לאורך היום והלילה, היו המתכון המושלם.  אפילו קובי יסכים איתי לגבי הכח המאגי של המירוץ הזה (במיוחד אם מתאימים  את השירים הנכונים לנופים, נכון?).  סיימתי את הר לעמק בהרגשה שמשהו בסיסי חזר, שהנה זה עוד שם, שאפשר לרצות שוב, אפילו כדאי.  מצאתי במירוץ הזה גם כמה חברים חדשים, שעוד יעזרו לי לא מעט בהמשך האימונים.  אמנם כבר הרבה קודם לכן נרשמתי לברלין (כמו רבים אחרים, שיריינתי מקום) אבל הכיף וההצלחה בהר לעמק עזרו לקבל את ההחלטה האמיתית.

30.5.2010, דורבן דרא”פ – עפר שלח יוצא לקיים את ההבטחה של מאות (סליחה, אלפי) הקילומטרים שצבר ברגליו משך חודשים ותוקף את 89 הקילומטרים האימתניים של מרתון קומראדס המפורסם.  הוא יעמוד בכל הצפיות עם תוצאה מעוררת כבוד, כשאני כאן בארץ, עוקב מרחוק.  הוא יחזור כדי לספר את הסיפורים שידרבנו את השדים, וגם כדי לתמוך.  אתם מבינים, ביני לבין עפר התגבש הסכם בלתי כתוב:  עזרה בקילומטרים, בניתוח יעדים ובשיחות על כל נושא שבעולם בשעות הבוקר המוקדמות.  אני ניסיתי כמיטב יכולתי ללוות אותו בקילומטרים רבים ככל האפשר במהלך ההכנה לקומראדס (כשהעדיפות ברמת הכושר היתה שלו).  הוא חזר ללוות אותי בהרבה מהקילומטרים של ההכנה לברלין (הפעם העדיפות היתה שלי וההקרבה  – בעיקר של שעות השינה היקרות – היתה שלו).  החלק השני של ההסכם היה שליחתם של SMSים נכונים וחדים בדיוק ברגע המתאים.  אגב, נדמה לי ששני הצדדים מעוניינים לאמץ את האופציה להארכת תוקף ההסכם…  תודה עפר.

מאי 2010, הואדי הישן – ארז נוטה היה הראשון.  מדי בוקר קבענו, או בכניסה לואדי, או אצלו בבית זית (עדיף, כי אז הייתי מרוויח כוס מים עם לימון טרי שנקטף  מן העץ בגינה שלו, עדכון תוצאות משחקי ה-NBA מהלילה, מקלחת חמה ודגימות קטנות של מוסיקה משובחת, וגם כמה הערות  ציניות על  הבוקר כמובן.  ואסור לשכוח שני קילומטרים בונוס של עליה).  גם ארז תכנן אז ברלין (לפני שהחיים, וטבעם המצער, שהרי הם אינם נמשכים לנצח, הכתיבו שינויים).  נשמנו ביחד את הואדי.  לחצנו יחד לחיצות ראשונות על הדוושה, פתחנו מעט את המצערת.  צעדים ראשונים בדרך אל הכושר.  אחי ארז, בפעם הבאה אתה בא איתי (או שאני בא אתך).  בכל אופן, ככה זה עובד.  בואדי מתחילים.  “אין מקום אחר”.

27.5.2010 – התאריך הזה הוא הראשון שבו מופיע ביומן האימונים שלי “מנוחה, כאבים במפשעה” וכך נמשכת לה משם הטבלה,  יותר מדי עמודות.  זה קרה ארבעה ימים אחרי ריצה חזקה יחסית של 32 ק”מ ביער בן שמן עם מימון דהן וגלעד דוליצקי (קרמר ברח לנו קדימה עם שאר ה”ג’וקרים”).  זה היה יום למחרת “גבעת המוג’ו” ליעקב הרשקוביץ המקסים, שלכבודו ולכבוד עמיחי התעלמתי מהכאבים (או לא הרגשתי כאבים, לזמן  קצוב).  האמת היא שהבעיה במפשעה (תחילה בשמאל ואחר כך גם בימין) התחילה  עוד בשלב ההכנות להר לעמק וטעיתי בכך שלא דאגתי לטפל בה בזמן.  הנחתי שמדובר בכאב זמני שיעבור מאליו.  בסוף מאי- תחילת יוני הבנתי שהבעיה היא אמיתית.  המשמעות היתה חוסר יכולת לבצע אימונים קשים וטרדה בלתי פוסקת של כאבים.  חמור מכך, הפציעה הקפיצה את השדים.  הסתכלתי מסביב.  אין יוחאי,  אין אביחי, אין חיים זרגרי, אין גולן.  וכואב.  אולי מנסים להגיד לי משהו. אולי אין טעם.  “מחשבות על עזיבה”.

יומן האימונים שלי במהלך חודש יוני כמעט ריק.  זה לא אומר שלא רצתי בכלל.  זה אומר שהיה שם משהו מאד לא סדיר, ואם לא סדיר אז כמובן גם מסופק, מתלבט, לא שמח.  במלים ברורות יותר, מי שמסתכל בטבלה רואה, פשוט מאד, ויתור.

יוני 2010, הואדי הישן – חלושעס אוהב לעצבן.  לא סתם הוא חלושעס.  יש לו איזו ברית עם השדים.  אני בטוח שהוא לא מאמין בלפחות חמישים אחוז מהעמדות שהוא מטיח בלהט בויכוחים שאינם נגמרים.  הנושא לדיון בכלל לא משנה.  קודם כל הוא שם כדי לעשות קשה, להיות אנטי.  זה בעצם הקסם שלו.  אחר כך שנינו מתרככים ובדרך כלל מסכימים.  אבל אז אנחנו מגלים שהויכוח הסוער לא רק העביר לנו את הזמן אלא גם הגביר את הקצב.  ואז אנחנו שותים משהו קר, נותנים כיפים, מפרגנים ומחייכים.  שגרת בוקר כמעט.

אבל הפעם הזו היתה שונה…  הפעם יוסי חשב על הדברים.  הפעם הוא האמין בהם.  הפעם נדמה לי שהוא גם התכונן.  הפעם הוא בא כחבר אחראי.  גם כמעין שליח ציבור, או “מזכ”ל”.  מכל מקום, כמי שנטל על עצמו משימה.  והוא אמר דברים נוקבים.  ואילו אני, שלא כהרגלי, סתמתי בפעם הזו את הפה והקשבתי.  “תשמע, אתה חייב לנסוע לברלין” הוא אמר, פעם ראשונה, ללא נימוק.  “תשמע, אתה חייב לנסוע לברלין, כי כולם מסתכלים אלייך, כי כולם מצפים.  כי פרישה שלך תשפיע על כולם” הפעם עם נימוק, אבל קצת פומפוזי וגם אם לא לגמרי לא נכון, בוודאי מוגזם.  זו היתה מחמאה,  אבל לא בטוח שהתרגשתי.  ואז הוא ירה:  “תשמע, אתה חייב לנסוע לברלין כי אם תוותר הפעם, זה לתמיד.  פשוט תאבד את זה, כבר לא תחזור”.  הפעם השלישית פגעה במיתר הרגיש ביותר.  זה היה הרגע שבו שתקתי.  זה היה הרגע שבו ידעתי.

יוסי אחי, חייב לך המון תודה.  ידעת לתת את המילה הנכונה, באומץ, בזמן הנכון (כנ“ל ב-SMS בשבת שלפני המירוץ, שהתניע בדיוק את הרגש הנכון).  חבר נאמן היית תמיד.  יש אירוניה בכך שאחרי שדאגת לי בחרת לרדת מהרכבת לברלין בעצמך, אבל בשונה ממצבי, עבורך זו היתה ההחלטה הנכונה בעיתוי ובנסיבות.  את ריח ההבשלה של הפירות נריח כולנו בקרוב, לקראת טבריה.

יוני 2010, מודיעין – עם דברי התוכחה של יוסי פניתי בשאלה ליעלה, מה דעתה.  “אתה חייב לנסוע לברלין” אמרה לי היפה והיקרה בנשים, יודעת היטב, מניסיון, באיזה מחיר זה כרוך מבחינתה.  “אתה צריך את זה.  זה חשוב, אל תוותר”.  יעלה מכירה אותי יותר טוב מכל אדם אחר.  אני אוהב אותה יותר מכל וגם מקשיב לה יותר מכל.  והתודה החשובה והעמוקה מכולן שמורה לה.  כבר שמונה שנים היא שהיא חיה עם השריטה הזו.  כל כך  לא מובן מאליו.  היא נותנת לי להמריא, היא מעודדת אותי להמריא, היא מהווה את הסיבה להמריא, ולנסוק.  “כף אחת מרק מידך בכל הזיות מלכותו…”

סוף יוני-תחילת יולי 2010, חדר הטיפולים של “מאוחדת” באיצטדיון רמת גן – טוב זה לא פשוט.  יוסי צודק, יעלה תומכת, החברה’ כולם מעודדים, אבל הכאב במפשעות, בשתיהן, לא מרפה.  המנוחות לא עוזרות.  הראש רוצה, הגוף לא ממש משתף פעולה.  הטבלה כבר מראה 12 שבועות למרתון.  והשדים שרים בלדות עצובות.  אני מרים טלפון לגיסר (נדמה לי שהחיוב ב – 400 ₪ הוא אוטומטי) “אחי, אתה חייב לעזור לי, על מי אתה ממליץ”?  לאמיתי יש  שלוש תכונות  מועילות (לפחות):  1.  תמיד אכפת לו והוא תמיד ינסה לעזור.  2.  הוא תמיד ישאיר אותך  אופטימי ועם מצב רוח טוב.  3.  אין נושא בעולם ואין אדם בארץ, שקשורים לריצה,  שהוא לא טחן כדי לדעת  עליהם  הכל (המתחרה היחיד שלו בהקשר הזה הוא ניר אילן).  ההמלצות של גיסר בדרך כלל עובדות (נראה לכם שסתם כך נוצר התעריף?).  “לך לברטר” הוא אומר, “אין לך מה להסס”.  טוב.  אני הולך.

למשה ברטר, לעומת זאת, יש שתי מגרעות (לפחות):  1.  הוא אוהב להכאיב.  2. אחד הסיפורים שהוא הכי אוהב לספר, לכולם, הוא איך “שוחט צועק כמו ילדה ברגע שנוגעים  לו בשריר” (היי, לא אמרתי שאני מכחיש).  על שתי המגרעות  האלה סלחנו לו בקלות.  פשוט מאד בגלל שאני חייב למשה ברטר את המרתון הזה, את ההזדמנות  לפחות.  כשהגעתי אליו שאלתי אותו בעיניים מושפלות אם יש סיכוי בכלל להתאמן, אם לא אבוד, והנה היום אני רושם סיכום אופורי של מרתון נוסף של סאב 2:40 – כשבין היאוש להצלחה בסך הכל 11 שבועות (בלי לוקסוס של “סרגל מאמצים” ושאר קללות)  – ככה שאין ממש צורך להגיד הרבה יותר מזה לזכותו.  התוצאות הרי מדברות.  Miracle Moshe הוכיח את עצמו.  “It happens to be that you’re only mostly dead, and there’s a big difference between mostly dead and all dead”.  יחי ההבדל הקטן.  הציטוט הזה היה הטקסט היחיד שהכתבתי לברטר.  את כל השאר הוא חזה במדויק בעצמו:  מה צריך לעשות, מתי הכאב יעבור, ושכן, אפשר לחייב את כרטיס האשראי על כרטיס  הטיסה לברלין.  תודה משה!  יצאת גדול.

10.7.2010, נוה שלום – 2 הקפות קצב “טמפו” עם שלומי וגלעד.  הקצב סולידי, ההרגשה נפלאה.  למה זה חשוב?  כי התודה הבאה מגיעה  לשני החברה’ האלה ודרכם ובאמצעותם לשאר מועדון רצי רמת השרון ולמאמנת  המקסימה שלהם זהבה שמואלי.  הם קיבלו אותי בלי שום תנאי, כאורח שתמיד מקובל.  הם הזמינו אותי לראות  בהם “בית שני” (או שלישי) ופתחו את דלתם למלוא רוחבה.  זה הרגיש קצת כמו כשאתה תקוע עם מצבר ריק לצד כביש מבודד באמצע הלילה, כשלפתע מגיחה מן האפלה ההצלה המיוחלת.  לא הייתי מוכן עדיין לרוץ עם רועי ועמיחי (גם לא ממש הסתדר), בוודאי שלא עם  מימון, גלעד ודב במטחנת הקילומטרים והקצבים.  הריצות  הראשונות עם רצי רמת השרון נתנו לי jumpstart  נחוץ,  החזירו את החיוך, את ההנאה והבטחון, בלי לחץ מיותר.  שלומי וגלעד המשיכו ללוות ולעזור עד השבוע האחרון.  תודה חברה’.

24.7.2010, שילר – יש חוקים, ויש “נורמה בסיסית” שאליה כפופים כל החוקים האחרים.  יש דרכים טובות להתאמן, ויש דרך אולטימטיבית והכרחית, כשרוצים להיות רציניים, באמת רציניים, ולהפסיק לשחק משחקים.  ככה שלא היה שום ספק.  אם אני רציני לגבי ברלין, צריך  להתגבר על הפחדים,  ולהגיע לשילר.  נכון, דב יעשה את זה קשה.  נכון, יהיה קצת מתסכל בהתחלה לראות את ענן האבק של מימון.  נכון, רפי יסתכל מהצד במעט דאגה, אבל הוא גם ישחרר, במבט  או במילה, את הרוגע והאמונה.  בשילר מגלים את האמת, מוצאים  אותה.  וכך זה באמת היה- חם, קשה, מחייב סבלנות –  עד שבבוקר שבת אחד דב הצליח לעצבן אותי מספיק כדי להוציא ממני קצב של 4:10  בחצי השני של ארוכה, קפיצת מדרגה ראשונה, ורגעים ראשונים של הבנה.  דב,  מימון, דוליצקי, אלדר – אם רוצים ללמוד איך  להתאמן צריך פשוט לבוא לרוץ עם החברה’ האלה (אסף, וודג’ ודסטאו – ה – true masters –  כבר היו בשלב הזה בישורת האחרונה לקראת אליפות אירופה).  דב עמד במעמסה ונתן בברלין ריצה מדהימה, כהרגלו, שעבור מי שעקב אחריו  מקרוב מזה זמן, היתה לגמרי צפויה.  שלושת האחרים נתקלו במעט מכשולים הפעם, במיוחד צורם עבור מימון, שהפגין קונסיסטנטיות שלא תיאמן באימונים  משך חודשים והגיע לרמת כושר פנטסטית, עד שנתקף מחלה בעיתוי הכי גרוע שאפשר.  שלושתם עוד יחזרו.  ואני אומר תודה.  אבל מעל כולם לרפי, שהיה ונשאר דמות  המפתח, מורה דרך, מעין בלתי נגמר של מוטיבציה ושל השראה.

12.8.2010, הואדי הישן – החברה’ עושים ארוכה.  אני עושה את שלי – 14 טמפו (תיקון – 13.6).  22:09 הלוך, עוד שניים על 3:40, 20:40 לחזור.  50:11 בסך הכל.  אני בודק שוב את הספרות,  לוודא שהן נכונות.  יכול להיות?  אנחנו שם?  ממש שם?  שלושה שבועות לאחר מכן אני אשחזר את הריצה הזו, אבל הפעם השעון  יראה 49:35.  בדיוק, אבל בדיוק מה שהוא הראה בקיץ 2005.  יכול להיות?  באמת יכול להיות?  וואו!  כמעט מפחיד לחשוב.

אוגוסט-ספטמבר 2010- ירושלים, המגרש הביתי – השיא של המרתון איננו במרתון.  השיא של המרתון הוא בהבשלה.  והשיא של השיא הוא ההבשלה הקבוצתית.  בעבר כבר כתבתי שזהו מפתח ההצלחה, שזהו האלמנט הנוסף, שזהו מקור המוג’ו הסופי.  והסברתי כבר כמה היו חסרים לי הפעם השותפים הנפלאים מן העבר – יוחאי, אביחי, ניר,  גולן,  חיים, יורם, אודי,  אלחנן.

בדיוק כאן, למרבה המזל והשמחה, נכנסו לתמונה שני השותפים המשמעותיים ביותר למסע ולדרך – עמיחי זיוון ורועי לולב.  ושוב חזרה על עצמה התופעה המדהימה.  שוב האימונים על טייס אוטומטי, שוב חלוקת ההובלה ושיתוף הפעולה, שוב העידוד ההדדי והפירגון, שוב הכושר שצומח מתוך איזה משהו גדול יותר, שאולי אפשר לקרוא לו אחווה, ואולי אהבה.  לא רק עמיחי ורועי.  היו שם גם ארבעת ה”רפים” (אילון, אטינגר, רם רוחין ובני שפנייר), דורון עומר (שהתגלה כחיזוק משמעותי לקבוצה, גם בצד האנושי), , בני זר (שהתאמן למרתון Ulm), סיריל (אמנם מרחוק), פליקס (שמדי פעם, עד שנפצע, נסע לירושלים והצטרף, וקינח בברלין עם ריצה פשוט גדולה), הופעות האורח של ברוך עם החיוכים והאופטימיות הבלתי נגמרת שלו, אבי בן ישי.  צריך היה רק להגיע לואדי או לגבעה.  הכניסה חינם.  הסינרגיה גם. ויורם כמובן, שמשדר שקט ובטחון ומנצח על המקהלה.  חיוכים של “הולכים לעשות את זה” מכולם.  וזה מדבק.

אם כן, לא רק עמיחי ורועי, אבל בעיקר עמיחי ורועי.    לאורך סדרת אימוני המפתח המוצלחים היינו צמודים ומדויקים.  ה – 5-4-3-2-1 האימתני שצלחנו בזעקת שחרור אדירה עם ההגברה החזקה בסיום, האינטרוולים (שהיו האלמנט החלש יותר עבורי הפעם, כמו למעשה כל האספקט של המהירות, ששמתי עליו פחות דגש, גם בגלל לוח הזמנים, גם בגלל הפחד להדליק מחדש את המפשעה, וגם בגלל שפשוט זה מה שיצא), בחצי מרתון פארק הירקון, בריצה ארוכה חזקה שנכנסה בואדי (סאב 47 דק’ ללג האחרון) בריצת ה – 16 טמפו על המסלול שנתנה אישור סופי למוכנות (קצב 3:45 בשליטה), בריצת ה – 10,000מ’ המסורתית שבסופה היינו כחולמים (35:49, 17:30 לחצי השני).  אני לא מהסס לכתוב את זה חד וברור:  עמיחי ורועי היו בכושר לסאב 2:40.  עמיחי ורועי גם  ירוצו בעתיד הקרוב סאב 2:40.  העניין הוא שבמרתון יכולים לא מעט דברים להשתבש.  בפעם הזו הם השתבשו מעט לרועי, שבכל זאת התמיד בברלין בריצה אמיצה ונחושה,  לא ויתר ויצא כשבידו תוצאה מאד איכותית (2:45),  גם אם מאכזבת ביחס לרף הצפיות שלו (ולרמה שהפגין באימונים).  זה חלק מהמשחק, והמשחק נמשך.  לעמיחי, הכל כך יציב, הדברים השתבשו יותר והוא לא סיים את הריצה.  זה מצער אבל גם זה חלק מהמשחק.  המזל הוא שעמיחי מבין את זה היטב.  ומכאן מדברת האישיות.  החברות שהוא הפגין, הנאמנות, השמחה בשמחתנו – כל האחרים, גם לנוכח האכזבה האישית.  כל התכונות של ה”מנש”.  חבל לי שהתכנית לרוץ ולנצח ביחד, כשלישיה, לא התממשה הפעם אבל אני בטוח שבעתיד היא עוד תתממש.  התודה הגדולה בסיכום הזה, עמיחי ורועי, שמורה עבורכם.  קרון לא נוסע בלי רכבת.  לכל היותר הוא משמר את המומנטום בישורת הסופית.  אתם הבאתם אותי לשם.  ואת זה לא שוכחים.

22.9.2010, 7:00, גינתון את הריצה האחרונה לשלב הדילדול  – בסך הכל 40 דקות – אני מסיים פעם נוספת עם עפר, שגם מצייד אותי בספר קריאה לדרך (לא, לא נכנס לזה כאן, אולי פעם אחרת, אחרי שנדסקס אותו  לעומק במהלך איזו ארוכה טובה, רצוי עם הרבה עליות).  עפר מחייך.  כמו כולם בשבוע האחרון, הוא אומר שרזיתי, שרואים על הגוף שהוא מוכן.  זה בדיוק מה שרוצים לשמוע 4 ימים  לפני המרתון.  הדילדול היה קשה מאד גם הפעם.  אבל למרות  הקושי הגוף החזיק מעמד וצלח גם את מבחן השישיה בקצב מרתון שעשיתי במודיעין ערב לפני כן.  אני אוכל בננה ראשונה, שותה סוף סוף משהו מתוק, ועדיין מתקשה להרגיש את הבטחון.  עדיין מרגיש מוזר.  עדיין שואל את עצמי אם זה כמו 2005 או שמשהו השתנה.  עוד מעט אדע.  עוד מעט.    “Let’s fucking fly”.

22.9.2010, 23:30, הדירה בשד’ Bundesalle, וילמסדורף – נחתנו והגענו לדירה.  קרמר מתארח אצלנו ללילה הראשון.  כבוד!  היות שמשך את הדילדול עד לערב (אל תשאלו אותי למה, לא הבנתי בעצמי) הוא מסתער על המטבח כדי להכין ארוחת פסטה כהלכתה (אגב, יצאה מאד טעימה).  אני מתנדב ותופס פיקוד על גזרת הסלט. אופס, טעות…  בעגבניה השנייה להב הסכין חודר אל כף היד.  אני צופה נדהם על שלוליות הדם שנוצרות  במהרה על רצפת הדירה, ושלושתנו ממהרים לעטוף  את הפצע בנייר טואלט – זה מה שיש.  אני מנסה לספור כדוריות דם אדומות מופסדות ולתרגם אותן לשניות ולדקות.  ככה התחילו שלושת ימי טרום-המרתון בברלין, שבמהלכם עשינו (או עשיתי, כך אני מרגיש) מעט מאד “נכון”.  היו הפעם לא מעט לחץ, לא מעט התרוצצויות, והיו מעט מדי רוגע, שלווה, ריכוז ומנוחה.  היה גם מעניין, בזה אין שום ספק, אבל אירוני שמי שכותב מאמר שאמור לכסות את כל הבסיסים מבחינת ההכנות האחרונות  מסתובב בחנויות כל-בו בברלין ומסביר בפנטומימה שהוא  מחפש סיכות בטחון, ובאופן כללי עושה טעויות  של טירון.  נו שוין.

23.9.2010, 19:00, שדה התעופה הישן טמפלהוף – סיריל מזהה את רם ורועי צועדים קדימה מבלי שהבחינו בנו.  אנחנו דולקים בעקבותיהם (אחרי שחיכינו להם).  הפגישה מרגשת.  באופן אישי אני מרגיש הקלה גדולה לראות אותם.  את יום חמישי העברנו במעט תיור (מוזיאון היהודים) וארוחה, בחברה מקסימה (רפי ואבישג אילון).  אבל הלחץ מצטבר, והתחושה היא של תשישות כללית וצורך לנוח.  בינתים, באקספו מוכרים “בירה בלי אלכוהול”.  ” ניקח ארגז” אני אומר לרפי, “ואולי נלך לראות איזה סרט כחול בלי ערומות”.  במקום זה הסתפקנו בהעמסת פסטה-פיצה במסעדה זולה וטובה כשרם מזמין פפרוני ומנצח על המקהלה.

24.9.2010, 07:30, טיירגארטן- עברו 14 דקות של ריצה קלה ומרעננת מאז יצאתי מהדירה.  שתי דקות וחצינו את הקו-דאם.  עוד 4 דקות ומצאנו כניסה לפארק.  אני מרגיש מתוח.  אני מבקש מסיריל לא לדבר.  צריך  את השקט.  הוא מבין.  14 דקות.  סוף סוף אפשר.  בום.  אני פותח צעד.  משחרר את המטען.  מרשה לעצמי 10 דקות של סם הרגעה.  10 דקות של קצב, של דהירה קלה.  אוויר הבוקר מלטף (“חם מדי” חשבתי, כשעשר הדקות האלה הותירו אותי מזיע, מייחל לשינוי המובטח במזג האוויר, לא בשביל קיץ טסנו עד ברלין).  אח, כמה שהייתי צריך את זריקת ההרגעה הזו, את טפיחת כפות הרגליים על השביל, את הריאות המתמלאות.  הרגשתי שאני נדרש למשמעת עצמית כדי לעצור אחרי 33 דקות שבהן הרגשתי סוף כל סוף בתוך האלמנט שלי.  כך ביום שישי, כך בבוקר שבת.  מוכן להמראה.  יש אור ירוק.

24.9.2010, 12:00, מסעדת Vapiano אברום היקר המליץ, וצדק.  אני נהנה מספגטי בשמנת ופטריות שבושל לנגד עיניי.  אני מנצל את הרגע כדי לנהל שיחות טקסט גם איתו וגם  עם מיכה לנג חברי הטוב, שכל שהיה בברלין מעוררת געגוע אליו (סיפורי אגדות מ – 2003  והמפגש הפסגה בינו לפול טרגט בפדירריכסטרסה.  המבין יבין).  החברים מהארץ מעודדים ועוקבים.  איכשהו, שיחות  הטקסט האלה מגיעות לרבדים די עמוקים  וסמליים.    המסר מאברום אחרי המרתון הוכיח בדיעבד עד כמה הוא הבין.  כמעט שלא היה צריך לראות או לשמוע על הריצה, הוא כבר ידע.  בדיוק.

24.9.2010, 13:00 עד 17:00 מגן החיות עד לשער ברנדנבורג – שכרנו אפניים ושילבנו בין נסיעת היכרות של שבעת הקילומטרים האחרונים למסלול לבין טיולון תמציתי במרכז ברלין.  אווירה מעולה, חברה מעולה והמון חיוכים.  הרווחנו גם כמה תמונות.  הקונספט מומלץ בהחלט.

24.9.2010, 20:30 – סיריל מטפס על הקירות  ושולח הודעות טקסט בהולות בצרורות ובכל מדיום  אפשרי, קריאות הצלה.  עמיחי ורפי יצאו מהדירה (שלהם) לבית הכנסת ומשם לארוחה, הדלת נסגרה.  אחרי שני ניסיונות  פתיחה לא מוצלחים מבפנים הסקנו שאנחנו נעולים (בטעות או שלא בטעות, זה לא משנה, כך או כך הבדיחה על חשבוננו).  לקח כמה דקות להרגיע את סיריל ולגרום לו להבין שהרווחנו שעתיים יקרות של שקט.  קצת לנצל את המחשב של עמיחי ולשלוח מייל למשפחה, קצת לרבוץ על הספה, ליהנות מהחופש המפתיע מלוגיסטיקה, אס.אם.אסים ותיאומים.  ולא, אחרי כל האוכל הזה לא היתה אפשרות להיות רעבים.  בעשר וחצי הדיירים חוזרים, כולם צוחקים. מרוצים.  מחליטים שבשבת נחים.

25.9.2010, 21:30, מסעדה לא מומלצת באירופה סנטרהתכנית המקורית נכשלה (אז הבטיחו בואפיאנו שיהיה מקום למרות שאי אפשר להזמין, נו מה?), המסעדות האיטלקיות מלאות עד אפס מקום (נו מה?), הגשם יורד, קר והשמים קודרים (רגע, מישהו תיאם את זה עם יורם?). אנחנו מתפצלים ואיכשהו מתמקמים אחרי לא מעט חיפושים, לחץ ותיאומים במסעדה סוג ג’ (ודווקא יחסית יקרה).  קר, עייפים, מותשים, ומבינים שזהו זה, עוד מעט מזנקים.  יומיים לאחר מכן עמיחי יעקוץ אותי: “אתה צריך לכתוב מאמר על אגירת פחמימות באמצעות בהיה בצלחת בלי לאכול”.  אין מה לעשות.  ככה הרגשתי.  לא יכולתי כבר לאכול.  פחדתי לחשוב בכלל על עיכול (וזה הדבר היחיד שעליו הצלחתי לחשוב).  הייתי מתוח וחיכיתי לשקט.  היה הרבה מתח בארוחת  הפסטה.  היה הרבה שקט במהלך הלילה. כמעט שלא עצמתי עין.

אבל הנה הבוקר מגיע.  תיכף נרד מהרכבת, נפקיד את הציוד, נגיע לטיירגארטן,  וניתן למוסיקה הפנימית לנגן.  הנה תיכף…  Gravy Train.

26.9.2010, 06:20 – רגע לפני היציאה מהדירה אני שולח ציטוט של קמיבי לכל החברה’:  “Going straight into downtown hell, to tear some shit yet again”.  (כי נעור בי ניצוץ ישן).

סוף סוף, המירוץ…

9:00  – אני עומד עם רועי, עמיחי וסיריל באיזור זינוק A.  נדמה שהכניסו לפנינו הרבה יותר מדי אנשים  שלא אמורים להיות פה.  אנחנו מחליפים בינינו כמה משפטים.  דרוכים.  מצפים.  אדרנלין.  שלוש דקות.  נו…

9:07 – הקילומטר הראשון צפוף ומעט מלחיץ.  4 דקות עגול. מה זה?  עמיחי לידי.  אחרי קילומטר הלחץ חולף ומכאן נראה שהדרך פתוחה.  אני מנסה למצוא את הקצב ועובר את הקילומטר השני על 3:43.  בשלושה הבאים אתייצב על 3:46 בדיוק (19:02 לחמישה, כלומר לפי התכנון, כולל קיזוז הפתיחה האיטית).  אני מנהל שיחה חביבה עם רץ צרפתי ששאל אם “הייתי באמסטרדם שנה שעברה”.  “לא”, אני מחזיר, “אבל הנה הם כאן, מי שהיו” אני מסתכל סביבי אבל לא רואה לא את עמיחי ולא  את רועי.  מעט מבולבל, אני מחליט להתרכז בריצה שלי וללכת עם ההרגשה.

10:21 – מהקילומטר השישי נצמדתי לדבוקה יחסית גדולה.  השתמשתי כעוגן בעיקר בשני רצים שרצו די יציב.  מדי פעם אפשרתי להם לברוח והתחבאתי בתוך הדבוקה הגדולה יותר.  חלק קטן מאד מהזמן השתתפתי בעצמי בהובלה.  הקצב היה מהיר מהמתוכנן אבל הרגיש נוח באופן מפתיע (הוא נע בין 3:40 ל – 3:45 בשלב הזה).  10 ק”מ על 37:32, 20 על 1:14:44, חצי מרתון על 1:18:50).  התחושה אופורית.  המחשבות שעוברות בראש כולן חיוביות.  הן מתקשרות לחוויות הקודמות על אותו המסלול.  אני נהנה מהריצה בדבוקה, מהקהל (למרות הגשם הרצוף הורגשה נוכחות  משמעותית של קהל, גם אם פחותה מהרגיל), מהצבע, מהמוסיקה המשתנה שמלווה אותנו כמעט בכל קטע.  מזג האויר?  קר.  רטוב.  שלוליות.  מדהים!  בשלב הזה לא הרגשתי שום קושי ולא צפיתי בעיות.

כשעברתי את החצי, החלטתי לשמור על אותו הקצב,  אבל כבר התחלתי בויזואליזציה לקראת ההגברה.  נחכה ל – Wild Boar, לבטוקדות מחרישות  האזניים הזכורות לטוב, לנקודת ה – 26.  נעשה שם שוב בד”ח לפני המראה.  אולי נדפוק איזו אימפרוביזציה.  הדמיון עובד.

10:37 – בקילומטר ה – 26 אני מרגיש לפתע כאב חד בשריר ההאמסטרינג השמאלי.  “זה לא טוב” אני אומר לעצמי, מקוה מאד שמדובר באזעקת שווא.  לא חולפות 3 דקות ואני מרגיש כאב שוב, הפעם חזק יותר.  מעין כיווץ חזק של השריר, שנשאר שם.  ברגע הזה בדיוק התחלף כל הקונטקסט של המחשבות.  הבנתי מייד שמדובר בבעיה.  לא סתם בעיה אלא איום של ממש.  הבנתי שכיווץ אחד נוסף, דרגה שלישית לכאב הזה, ואני בחוץ.  לא מאט אלא נאלץ  לפרוש.  עשיתי חשבון מהיר בראש ואמרתי לעצמי “16 ק”מ, שעה של ריצה, תחזיק מעמד ותחזיק אצבעות, נגיע”.  אני מחליט לא להתגרות בגוף, לרוץ  לפי הרגשה.  כמעט שלא מתעסק בכלל בקצב, אלא מנסה לשמר את מהירות השיוט (הספליטס מראים האטה מסוימת, 70 שניות במצטבר על פני כל החצי השני, בהחלט סביר בנסיבות).  וה – pep talk העצמי נמשך.  זו לא היתה ההנאה האופורית של 2003, גם לא תחושת השליטה והבטחון (גם לנוכח תקלות) שחוויתי ב – 2005.  ובכל זאת היתה שם הידיעה שצריך רק להמשיך, לא להתפתות לסטות, לתת לקילומטרים לחלוף, ועם הכאב והתוצאות נתמודד בסוף.

10:55 – בנקודת ה – 30 ק”מ אני רואה משמאל מיטות מסאז’ מוכנות.  אני פוזל הצידה, מהרהר באפשרות לשתי שניות…  “לאאאאאא, נראה לך!?”.  לעצור בסיטואציה כזאת, אפילו כדי למתוח את השריר, החלטתי שזו האפשרות הגרועה מכל.  פשוט להמשיך, להתעלם, ולנסות להפוך פעם נוספת את המחשבות.  נגיע ל – 32 אני אומר לעצמי.  משם זה כבר יהיה קרוב.

11:29 – באמת הקילומטרים חולפים, וככל שהם חולפים חוזר הבטחון ומתגברת הנחישות.  שלושה קילומטרים לסיום נעים לפגוש קריאות  עידוד.  עמית גל, אילנה ואבישג, ואיזה גרמני אמיץ עם קול חזק שניסה להגות את השם מהחולצה – Nahashon.  Go. (יפה מצידו, באמת).  אני Go, אני Go, כמה שאני רק יכול.  הנה Jerusalemer Strasse (ק”מ 40).  זהו, עושים את זה,  רק עוד קצת.

11:42 – אני חוצה את שער הסיום בתחושה אדירה של הקלה.  תוך דקות ישתלט עליי הקור.  אבל בפנים מתפשטת הסנסציה המוכרת.  כי נעור בי ניצוץ ישן.  ובסוף  הדרך היתה גם  היתה תשובה.  תשובה מלאת התרגשות וסיפוק, לפחות לעת עתה.  כנפיים ישנן, נתאושש, נתארגן ונתכנן את הנסיקה הבאה.

30.9.2010, מודיעין (סוג של addendum) – יעלה מזהה סימנים אדומים-סגולים של שטף דם מאחורי הברך שלי.  מתברר שהנזק להאמסטרינג לא התמצה בהתכווצות ומחייב בדיקה יותר מעמיקה.  זה הוגן בסך הכל.  כל מה שביקשתי היה שהשריר יחזיק מעמד עוד שעה.  עכשיו נותר לקבל באהבה עיכוב, אם נדרש, בהמראה הבאה.  שבוא תבוא.  אין מה לדאוג.

תודה לכם על הסבלנות בקריאה.

המספרים:

זמן כללי:  2:39:04.  זמן אישי (צ’יפ):  2:38:49

מקום:  136

חצי מרתון:  1:18:50, 1:19:59

Splits

Split Tageszeit Zeit Diff min/km km/h
5 km 09:22:20 00:19:02 19:02 03:49 15.77
10 km 09:40:51 00:37:32 18:30 03:43 16.21
15 km 09:59:22 00:56:04 18:32 03:43 16.19
20 km 10:18:02 01:14:44 18:40 03:44 16.08
Halb 10:22:08 01:18:50 04:06 03:44 16.08
25 km 10:36:47 01:33:29 14:39 03:46 15.98
30 km 10:55:35 01:52:17 18:48 03:46 15.95
35 km 11:14:39 02:11:21 19:04 03:49 15.74
40 km 11:33:49 02:30:31 19:10 03:51 15.65
Netto 11:42:07 02:38:49 08:18 03:47 15.86

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>