xcvbxc

אין ספק שמירוץ “הר לעמק” 2010 ייזכר אצלי לעוד הרבה שנים כאחת מחוויות הריצה המדהימות שעברתי. יממה לאחר סיום הריצה, תוך כדי ההתאוששות, אני מנסה לשחזר את הסיבות לכך. וזו התמצית:

1. הקונספט – מהרגע הראשון התאהבתי ברעיון. אם היו רוצים להמציא מירוץ במיוחד בשבילי – באמת שלא היו יכולים לחשוב על קונספט מבריק יותר, ושלם יותר. שילוב בין הנופים המדהימים של רמת הגולן והגליל, האתגר הצוותי והרוח הקבוצתית עם מבחן בכלל לא פשוט של ריצה למרחקים ארוכים – יש כאן את כל האלמנטים לאירוע יוצא דופן. תחילת הקיץ, מזג אויר נוח וליל ירח מלא, והתפאורה מוכנה.

2. החזון – שוחחתי במהלך האירוע (לפני, תוך כדי ואחרי) עם ידידי שמוליק רוכין – איש מדהים בתוך קבוצה של אנשים מדהימים, שניחנו ביכולת הזו להדביק אותך בהתלהבות ובאהבה שלהם (מלבד שמוליק וגדעון גל, שהוא להבנתי ה”אבא” של המירוץ לא אזכיר שמות נוספים, רק מפחד ההשמטה של האנשים הרבים שמגיעות להם תודות). העיקר הוא שהאירוע הזה הוא דוגמא לעשייה סוחפת. ראינו אותם לכל אורך המסלול: את תושבי תמרת (בעיקר) ושאר ישובי העמק שהתגייסו להצלחת האירוע. לא רק שהם היו שם, אלא שהם תמיד קיבלו אותנו עם חיוך, עם מילה של עידוד ופירגון, עם הרגשה שהאירוע הזה הוא שלהם לא פחות משלנו. רוח העשייה הזו היא שעושה את ההבדל. מכפיל כח ואיכות שהורגש בכל שלב מחדש. הכל מתחיל מהחזון.

3. הארגון – קשה יהיה להגזים במחמאות ביחס לרמת האירגון של המירוץ הזה. אלו סטנדרטים שטרם הכרנו. אופרציה חוצת מרחבים – 25 תחנות ו- 24 קטעים שלכל אחד מהם מורכבות אירגונית-לוגיסטית משלו. מדידות מדויקות להפליא של המסלולים (כולל מודיעין שסופק מראש, בתיק המירוץ), סימון קפדני (יום-לילה) שלא כשל (אמנם פה ושם רץ עלול לפספס סימון תוך כדי המאמץ, אבל זה “חלק מהמשחק” ומהאתגר של ריצת לילה, ובכל הקשור להכנות האירגוניות – לא היו פערים בנקודה הזו, שהיא כמובן נקודת מפתח מאד חשובה), ירידה לפרטי הפרטים בארגון הבטיחות (על צירי הריצה ובמעטפת – עניין קריטי וממש לא מובן מאליו), הכוונות מדויקות לחבירת הרכבים, קליטה מושלמת בתחנות ההחלפה, אירוע סיום שכולו כיף, פרגון וחיבוקים… אפשר להמשיך עוד ועוד. אני בטוח שלחצי מהמאמצים שנדרשו, מאחורי הקלעים, אנחנו לעולם לא נהיה מודעים. פשוט להסיר את הכובע.

4. האנשים – האירוע הזה הוא אירוע של אנשים. חוויה אנושית אדירה. מהראשון ועד אחרון המשתתפים. לכל אורך הדרך – פשוט ראינו אנשים שמחים, אנשים מתאמצים, אבל תמיד מחייכים.

5. האתגר – הייתי סקרן לחוות איך משתווה האתגר הזה – לרוץ 55.5 ק”מ של ריצת שטח במהלך 15.5 שעות בערך – לאתגרי ריצה אחרים, כמו מרתון למשל. המסקנה שלי היא שגם במונחים מקצועיים, מדובר באתגר קשה, שהשלמתו המוצלחת מותירה תחושה אדירה של סיפוק. מעבר לעצם הצטברות הקילומטרים והעייפות, בעצם יצאנו לרוץ 6 תחרויות עם מנוחה של שעתיים וחצי בממוצע ביניהן. השתדלנו ללחוץ. לאתגר נכנסים אלמנטים נלווים: התאוששות, תזונה, ארגון קבוצתי, ויסות נכון של כוחות. מאפייני הריצה – בשטח, ובמיוחד בלילה – מוסיפים עניין וגם קושי. מתקיים גם תהליך של לימוד והסתגלות. האתגר הספורטיבי מיוחד במינו.

6. הקבוצה – מתחילים את היום ארבעה חברים. מסיים אותו צוות מגובש, שפועל כאוטומט וכולו שיתוף והערכה הדדית עצומה. כל דקה במהלך 15 השעות האלה היתה כרוכה בסוג של עבודת צוות. הנהיגה, הניווט, הדאגה לרץ שחוזר ולרץ שיוצא, ההתגברות על בלת”מים והצורך בעירנות ובתושייה, התמיכה זה בזה, החוויה והצחוקים, ההתגברות על העייפות וה”עפיפות”. היתה לי הזדמנות נפלאה לעבור את החוויה הזו עם החברה’ המעולים במדינה (ובין המעולים ברמת השרון)… שלא לדבר על זה שהם חבורה של אריות:

יוסי ברמן – ה”קפטן” שהוביל, ארגן ובדרכו השקטה והעניינית נתן בראש (כולל קטע התהילה עם העלייה הקשה לתמרת), שלומי ליאון – חזק ברגליים וחזק עוד יותר בראש, שנדמה היה שרק חיכה לקבל כבר את הצמיד מחדש כדי לצאת ולגמוע עוד קטע על 4 דקות לקילומטר (והכאב רק מדרבן אותו, כולל הפציעות מהנפילה באמצע הלילה), גלעד שטיין – שדאג לרוח הקרב, למוג’ו ולכך שכולם ישמרו על הסטנדרט האיכותי שהדגים (בריצה מעולה, בניווט וכמובן בתוספת הגבנ“צ לסנדוויץ’ עם הדבש). לא נשכח את “איש הצוות החמישי” – שרון כספי, שהיתה חלק בלתי נפרד מהקבוצה, בדאגה למעטפת, לכל הפרטים הקטנים ששוכחים ולעזרה במאה ואחת דרכים שמי בכלל יכול היה לחשוב עליהן מראש. צוות מנצח. קבלו שוב תודה מרגשת ממני על הכיף הענק הזה.

7. אחוות מתחרים – אחת הנקודות היפות ביותר באירוע הזה היא האינטראקציה בין המתחרים. אחרי שמתחרים זה בזה על השבילים, המפגשים בתחנות ההחלפה הם הזמן לשיתוף, להחלפת חוויות, לצחוקים, להנאה משותפת ולפירגון הדדי עצום. לאורך רובו של המירוץ ליוו אותנו הקבוצות הקרובות אלינו, שזינקו יחד איתנו: קבוצת “הצ’יטות” של דניאל פלזנשטיין, שלום לוי, אבידב ליברמן (ורץ נוסף, עם לב ענק, שלצערי אינני מכיר באופן אישי – אשמח לכלול כאן את שמו), קבוצת “הסוללים הותיקים” של חבריי הטובים דודיק סידס, שמעון זרביב, אנטוני וולר והרווה אטלי (הסוללים נשארו שלישייה בלבד בעקבות פציעתו של הרווה, ואחרי כל הנחישות האדירה להגיע לתמרת, פגשנו אותם תשושים, אבל עם אותו החיוך המדבק. נפלאים אתם. באמת כבוד עצום על ההישג שלכם). והיתה כמובן קבוצת השישייה האיכותית (המנצחת בקטגוריה) בהובלת הרץ המצוין ענאן סילאווי, שלקראת הסוף פתחה עלינו פור. המפגשים והשיחות עם החברה’ האלה לאורך הערב והלילה היו חלק בלתי נפרד מהכיף של האירוע.

8. קאדר הקבוצות המגוון – חלק מהיופי במירוץ הזה הוא שהוא לא מתמצה בתחרות דווקא. הוא מחבר באותה מידה קבוצות שונות של אנשים השותפים לרעיון ולאתגר. ככל שמתקדם הלילה (ולקראת הבוקר) מתכנסות יותר ויותר קבוצות אל תחנות ההחלפה. וכולם עם אותו המבט בעיניים: של אנשים בעיצומה של חוויה שלא תשכח. התחושה היא של התכנסות ספורטיבית אולטימטיבית של אוהבי הריצה. וככל שרואים יותר אורות אדומים מהבהבים לאורך המסלול, רק מתעצמת החוויה.

9. יאללה פלאנגה – יש כבוד. היתה גם קבוצה על טהרת מועדון ארוחת הבוקר. קובי”ש-גיסר-קליידר-גרונר-רפול-ארז ופליקס. איך יצאה שביעייה? איך לא? ברור שהקבוצה של קובי”ש צריכה להיות מיוחדת. מספר חזק שבע, מספר חזק. אז גם איתם בילינו בכמה תחנות החלפה. השיא מבחינתי היה בכרכום, עם רדת לילה. שתינו קפה, אכלנו וופלים חלבה (על סלט החצילים המפורסם ויתרנו. תודה אבל לא תודה), וארז בתזמון מדויק מזכיר את דבר היו”ר: “מה, כל האדמיניסטרציה הזאת בשביל ליפול לבור בסוף?”. צחקנו. מה צחקנו, נקרענו מצחוק.

ואז הגיעה הפואנטה הדרמטית. הרכב של שלומי מסרב להניע (השמנטול הקליד קוד שגוי, איך לא?), את שלומי אנחנו ממהרים לדלג בטרמפ לנקודת ההחלפה הבאה (אסירי תודה לקבוצת הצ’יטות), ואז אני וגלעד נתקלים בבעיה שיכולה לחסל כל אופרציה חשובה: יותר מדי קצינים, לא מספיק רס”פים. קובי”ש וגרונר מייד מגיעים לחלץ (גיסר ורפול בעתודה, רק מחכים שיתנו להם משימה), תוך כמה דקות מטפלים בבעיה, ואפילו לא דורשים את ה – 400 שקל כמקובל. כשאני חושב על זה בדיעבד, זה עוד יותר מדהים. לחשוב על זה שקובי חישב והגדיר מראש את הקצב לכל רץ בקבוצה, בכל קטע, כדי לתזמן מראש את המפגש בכרכום ואת החילוץ הזה… יאללה פלאנגה. קבוצה שכולה השראה.

10. שורה תחתונה – שהיא גם המכנה המשותף: אם השרירים שלכם עייפים ודואבים, אבל חיוך ענק מרוח לכם על הפנים (ואולי גם איזו דמעה קטנה מבצבצת), אז הנה שוב ההוכחה שאתם חיים. וכמה זה מרגיש נפלא.

ארז נוטה סיכם נכון: היי מוטרף. פשוט היי מוטרף.
עד לשנה הבאה.

ותודה גדולה לשרון גם על התמונות:
http://picasaweb.google.com/sharoncaspi1/M2V2010#

תמונות נוספות של קובי:

http://bike.shevet-alon.com/HarLeEmek2010

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>