xcvbxc
d2

מאת: דורון פייביש

אוקטובר 2011

האמת היא שהכותרת קצת מטעה. במרתון ברלין 2011 לא הייתי ממש לבד.

היו שם מיכל ואריק, הלא הם אחותי וגיסי, שתמכו בי לאורך כל הדרך. היו שם גם עוד 40,000 רצים והיה כמובן פטריק מקאו הנפלא שחרך את המסלול בדרך לשיא עולם מרגש. ובכל זאת, יש הרבה לבד בחוויית ההכנה ובריצת המרתון עצמה.

ברלין היא חידה בעיניי. מחד, אני מרגיש בבית ברגע שאני נוחת שם. מעין אינטימיות בלתי מוסברת שנובעת אולי מהעובדה שאני דובר את השפה ואולי משום שסבתי עליה השלום גדלה בה והתהלכה באותם רחובות בהם אני עתיד לרוץ. ומאידך, העיר הזאת היא ערש מפעל ההשמדה הנאצי ואחת התקופות השחורות בהיסטוריה האנושית.

אימונים קריעה

באופן אירוני מעט מרתון ברלין 2011 החל ב…..מרתון רוטרדם 2011, או ליתר דיוק בפציעה שמנעה ממני ליטול בו חלק. שריר הסולאוס נקרע חלקית, תוצאה של עודף מוטיבציה ואימונים משותפים בגבעת המופעים עם דור העתיד שלנו בריצות בינוניות וארוכות. בכך נסתם הגולל על רוטרדם.

האכזבה הייתה מרה ובכדי לפצות את עצמי נרשמתי מיד לברלין 2011, מבלי לחשוב יותר מידי על ההשלכות של הכנה למרתון סתיו. היה לי חשבון פתוח לסגור בברלין אחרי מרתון מוצלח פחות בשנת 2009.

גבעת המופעים לא נזנחה והפכה למעון שיקומי. תפריט מענה במיוחד של תרגילי חיזוק גרם לי רק להתגעגע לכמה אינטרוולים עוצרי נשימה. הפעם לא היו הנחות – בעוד דור העתיד דוהר בעליות והירידות של הגבעה, עינו של “הבוס” פיקחה על ביצוע מדויק וכואב של כל התרגילים. בסיום אחד הסטים גמלה בליבי החלטה חשובה שתעבור כחוט השני לאורך כל התקופה – כל אימת שיהיה לי קשה, אראה לנגד עיני את זמן המטרה. וכך היה: כשהיה קשה, והיו המון נקודות כאלו, שיננתי בליבי את זמן המטרה, תזכורת מתמדת לאן אני שואף להגיע (יש להודות שלא תמיד זה עזר…).

חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאד

אקדים ואומר שלפחות בתחושת הבטן שלי, תקופת האימונים לקראת המרתון הייתה בינונית. היא החלה טוב. תרגילי החיזוק “העיפו” אותי בתחילת התקופה לקצבים שלא הכרתי. ההמשך היה קצת פחות מוצלח: במהלך 12 השבועות האחרונים מצאתי את עצמי מתאמן לבד לגמרי. על זה נוספה תקופה מטורפת של לחץ בעבודה. שעות השינה רק הלכו והתקצרו… ואם לא די בכל אלו, נאלצתי לרוץ חלק מכריע של האימונים בפארק הירקון. אני מרגיש שיש לי כיום אינטימיות כפויה עם כל רגב ואקליפטוס בשבילי הפארק, ואני בכלל מעדיף את השדות, השטחים הפתוחים ושבילי היער.

השבועות כללו תמהיל של שלושה אימונים עצימים – פרטלק, הפוגות וטמפו ארוך, ריצות התאוששות וריצות בקצבים בינוניים. הרגשתי לא פעם שאני מוותר לעצמי. הפסקתי חלק מהאימונים כי פשוט “לא היה לי את זה” או “נחליף ימים  – את זה נעשה מחר” וכו’. כמובן שהייתה רציונליזציה בצד ההחלטה להפסיק או לדחות, כי הרי אני צריך להיות קשוב לגוף. מצד שני, ראיתי כיצד ריצות הטמפו הארוכות מטפסות בקילומטרז’ והקצבים משתפרים. כמדד להשוואה היו לי ריצות למרחקים זהים בתקופת האמונים הנוכחית ואף מהכנות למרתונים קודמים.

אחרי זה באה ההתפרקות. שלושה שבועות במהלך סוף יולי-תחילת אוגוסט בהם לא רצתי בכלל. השבוע הראשון, כי הגוף והנפש היו זקוקים למנוחה והשניים האחרים נוכח הלידה של בתי, יעלה. כנראה שאושר גדול משתווה לפחות לשבועיים של אימונים בקיץ :-D .

בשבועות האחרונים לפני המרתון כבר הייתי מיואש לגמרי. לא הצלחתי לשמור על הקילומטרז’ שכיוונתי אליו והאימונים בלי שעות שינה (שלא לומר החום המהביל) התישו אותי, כך ששבועיים לפני התקשיתי לשמור על קצב המטרה אפילו למרחק של 10 ק”מ. קיננה בי תחושה חזקה של “הלך המרתון”.

Then we take Berlin

24.9, ברלין. בשבת אנו עושים dry run, כלומר, נוסעים לתחנות בהן מיכל ואריק יחכו לי עם איזוטוני וג’ל, קובעים את המקום המדויק ומתכננים איך מגיעים מנקודה לנקודה. ההתרגשות מתחילה לעקצץ בקצות האצבעות. אולי בכל זאת יש לי את זה?

אני מתכנן את יום התחרות בקפידה. מתי לצאת מהמלון, מתי להגיע לאזור הכינוס (משעשעת אותי תמונה של רץ שיוצא ממכונית אותה חנה בקרבת הרייכסטאג, נועל אותה ומצטרף לזרם האנשים שירוצו את המרתון. אני ועוד אלפים טסנו לברלין, נסענו ברכבות, הזמנו חדר במלון….והוא חנה את המכונית והופ, הוא במרתון ברלין).

בכניסה לבלוק A (הגרמנים חייבים לעבוד על השמות….) אני פוגש את שלישיית ארוחת הבוקר. קיוויתי בסתר ליבי שתהיה לי דבוקה ישראלית לרוץ עמה, אבל ליוסי, לעמיחי ולקובי היו תכניות אחרות. הם נעלמים בשיחים לפיפי אחרון ואני תופס את מקומי מטרים ספורים מאחורי הקיסר, יורשו ושאר רצי העילית. מתהפכת לי הבטן כאילו אני עומד להיכנס לבחינת הבגרות הראשונה. מסתבר שלא רק אני מתרגש, מבט למטה מגלה שהבחור לידי “החריש” פיפי אחרון ממש על קו הזינוק מתחת ליריעת הניילון…יאללה, שרק יהיה בריא.

תכנית הריצה חולקה ל-8 ספליטים של 5 ק”מ והסיומת לפי מה שישאר לי, או כפי שהוגדר באחת מיצירות הפאר של הקולנוע הישראלי “תתחיל הכי מהר ואחרי זה תגביר”. מצאתי שחלוקת הריצה ללגים בני 5 ק”מ קלה לי יותר מבחינה מנטלית מאשר לבדוק ספליטים כל קילומטר.

יריית הזינוק נשמעת וכל המכאובים נעלמים באחת. יוצאים לדרך וכמו באימונים, הגוף מתחיל לאט. אני מכבד את רצונו ורץ משוחרר, נותן לו לעשות את העבודה. התכנון בכל מקרה היה לרוץ את 5 הקילומטרים הראשונים לאט יותר. הפעם אני לגמרי לא נלחץ מריצת האמוק בשדרות ה-17 ביוני של רבים כל-כך מאלו שהיו סביבי. אני לא מתפתה ושומר על הקצב שלי.

בקילומטר ה-9 נקודת הג’ל/איזוטוני הראשונה. אני רואה את אריק מרחוק, נצמד לימין, מושיט יד לאסוף את הבקבוק תוך כדי ריצה….וכמובן שהוא נופל ארצה. אני שומע את נשימתם הנעתקת של העומדים מסביב. אני צולל אחרי הבקבוק בפזצטא מדהימה. מגידס, המפק”צ הראשון שלי, ודאי היה גאה בי אילו היה רואה את הביצוע. תוך שבריר  שניה אני על הרגליים ומשיג את המיני דבוקה אליה הייתי צמוד קודם לכן.

בקילומטר ה-12 אני מקבל דרישת שלום מהסולאוס שדוקר במקצת. אני מנהל שיג ושיח איתו ועם עצמי, מרגיע אותו ומשכנע את עצמי שאין בעיה, הוא עבר את האימונים בשלום ויעבור גם את המופע הזה.

הספליט השלישי מסתיים בדיוק לפי התוכנית, כמעט. אני עובר את השטיח ו…….בום. השעון מת, אני מקבל ה-”white screen of death”. בקילומטר ה-16 הוא חוזר, אני מתעסק איתו תוך כדי ריצה אבל אחרי 200 מטרים נוספים הוא נדם. גם ליבי כמעט נדם. אני מקלל ביני לביני, אך בלית ברירה מתרגל לרעיון. מסתבר שהגוף מתוכנת טוב ממה שאנו מאמינים, והקצב נשמר גם ללא הצצה תכופה בשעון. האינדיקציה היחידה שהייתה לי לקצב היו שעוני התחרות שהוצבו לצד שטיחי הבקרה כל 5 ק”מ. אט אט הריצה הופכת להתכנסות פנימה, אני מתנתק מגירויים חיצוניים ומתרכז בנשימה, בצעד המשוחרר ובכל סט הפעולות שממנו מורכבת הריצה.


בקילומטרים ה-19 וה-27 אני אוסף את הג’ל/איזוטוני ללא תקלות. אני פשוט מאט קצת ומונע הרפתקאות מיותרות. אני מנסה לשחזר כעת על מה חשבתי בקילומטרים האלו ומתקשה להיזכר. אבל מוטו אחד חזר בבירור עד הקילומטר ה-40, “רוץ רגוע, רוץ משוחרר”.

בקילומטר ה-32 הרגליים מתחילות לכאוב וב-34…..לכאוב מאוד. בשלב הזה אני נתלה בפגישה הבאה עם אריק ומיכל בקילומטר ה-36. אני אוסף מהם “מנה אחרונה” וקדימה לפוטסדמרפלאץ.

לא הרגשתי שאני מאט, אבל הספליט השמיני היה האיטי ביותר שלי (האמת, גם של פטריק מקאו, כך שאני בחברה די טובה, לא?). בסיומו, בפניה לרחוב הירושלמי (Jerusalemerstrasse) אני פוגש את נקודת ה-40 ושעון התחרות שמאותת לי שהמטרה בהישג יד. אני מעביר הילוך, אומר לעצמי שוב ושוב את זמן המטרה, המנטרה שמלווה אותי כבר חודשים, ומתחיל להריח את הסיומת על ה-Unter den Linden. מפה לשם אני ליד השגרירות הרוסית, מלון אדלון והנה שער ברנדנבורג, ממשיך להגביר וקו הסיום והשעון מעליו נראים קרובים מתמיד. אני חוצה את קו הסיום ומשחרר זעקת אושר. עשיתי את זה, פרצתי את הגבולות.

 

כישראלי שרץ בברלין אני מרגיש כמו גלילאו המישיר מבט לכוחות האופל (הדמיוניים אמנם) ואומר “ואף-על-פי-כן, נוע תנוע”. אנחנו פה לתמיד. צדק פואטי.

 

מסתבר שבדקות הללו חוללתי שלא בידיעתי מיני דרמה בבית. תמר עקבה אחרי עד הספליט של הקילומטר ה-35 ואז יצאה לאסוף את עמליה מבית הספר. היא מתקשרת מהדרך לבוס לברר את הספליט של ה-40, אך הבוס מדווח שאין ספליט. סמס בהול למיכל לבדוק מה קורה. “הוא עבר אותנו ונראה חזק, לא הייתה שום בעיה” עונה אחותי שתחיה. בדיעבד, הסתבר שהאתר פשוט קרס.

בינתיים אני מדדה לאסוף את השקית, טלפון ראשון כמובן לתמר. היא עונה ואני בפרץ של אושר “עשיתי את זה”. אנחת רווחה ואיזו התרגשות. למאמץ המשפחתי המשותף הזה יש סוף טוב.

אחרי המקלחת (כן, כן, מול הרייכסטאג, תוך הקפדה על מבט חשדני), טלפון לבוס שהיה מאושר כאילו קבעתי קריטריון אולימפי. בסיום השיחה הוא כבר עבר לטון פרקטי וסמכותי יותר ובלשון חדה כתער קבע את המטרה הבאה: “ב-XXXX  אתה עושה XX:2″. נראה לי, ש…..אני עוד צריך לישון על זה.

ואני עדיין תוהה כיצד תחושה פושרת כל-כך מתקופת האימונים מתרגמת לפגיעה מדויקת במטרה. למרתון כנראה, כמו לדרבי, חוקים משלו.

 

 

 

 

אבני זיכרון

אחרי בירה למרגלות מלון אדלון הלכתי לנוח. האתגר האמיתי במרתון ברלין הוא לסיים את הוינר שניצל במסעדת “אוסטריה” מאוחר יותר בערב, וזה כלל לא פשוט. מדובר בשניצל עגל אימתני ומשובח המוגש בלווי תפוחי אדמה וסלט מלפפונים. הסלט הזה העלה לחלוחית בעיני ובעיני אחותי, שכן כזה בדיוק נהגה סבתי להכין. אריק עומד במשימה. אני ומיכל זורקים מגבת לבנה. מרתון אפשר, אבל הוינר שניצל הברלינאי הכניע אותנו.

d3

משם אנו נוסעים ברכבת התחתית לכיכר ויקטוריה-לואיזה. כמה עשרות מטרים משם ברחוב Höhenstaufner 33 גרה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת סבתי אסתר לבית דויסקי. למזלה, היא ראתה את הנולד וברחה מברלין הארורה של 1933 לארץ-ישראל. אחיה, לזר דויסקי, ברח לבלגיה והצטרף למחתרת. בשלהי המלחמה הוא נתפס ונרצח באושוויץ. אנו מתבוננים בשקט בבית שעקבותיו מובילים אלינו ומבטיחים לדאוג לכך שמול הכניסה שלו, על המדרכה, תוטבע אבן זיכרון (Stolperstein ובתרגום מילולי “אבן נגף”) לזכרו של לזר. למעלה מ-2700 אבני זיכרון כאלו נמצאות ברחבי ברלין מול הבתים בהם התגוררו יהודים שנרצחו על-ידי הנאצים ובהן מצוין שמו של האדם, תאריך לידתו, מקצועו וכן הנסיבות והמקום בו נרצח.

יש לי אם כן עוד מעגל לסגור בברלין.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>