xcvbxc
315403_110240089082688_1123671_n

 

פרולוג –  תמונה ראשונה: ריצה חסרת תהילה בגן-סאקר, שלהי תקופת האימונים למרתון. עבדכם מתנה את צרותיו באוזני יוחאי ושמנטול: “מילא לרוץ את המרתון, אבל אין לי מושג איך אני הולך לכתוב את החיבור שחייבים לפרסם אחריו…”
פרולוג – תמונה שניה: סיפור שהרבה חברים קרובים כבר שמעו, ושחוזר על עצמו בד”כ בשעת הגילוח, מול המראה. אני מביט במראה ומתחיל ספק לצחוק ספק לגחך: אני? ריצה? החנון האולטימטיבי מאז תקופת הגן ועד לתיכון ועד בכלל? “מספיק” בהתעמלות דרך קבע וגם זה בחסד? בדיחה טובה.
פרולוג – תמונה שלישית: אודי בדרך חזרה מטבריה, לאחר שסיפרתי לו על ההתחייבויות שלי מהתמונה הראשונה: “נסה לא להשתפך”. אודי, אני מבטיח לנסות.

“המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”

מאחורי הקלעים, לצד שולחן השרטוטים, בלטו שני אנשים שהיה לי הכיף להעזר בהם:
נחשון ויורם.
התרומה של נחשון היתה גם ב-offline וגם ב-online. את השלד של תוכנית האימונים שלי שאבתי מתוכנית האימונים שלו לברלין, ובהרבה נושאים אחרים נעזרתי בתורה שבכתב (קרי: תשובות ומאמרים) שהותיר אחריו. כמובן שגם עצות בע”פ לא חסרו. תודה נחשון.
יורם. אין לי מילים לתאר את העזרה שקיבלתי ממך. העין המנוסה והמקצועית שידעה תמיד לכייל עבורי את מהירות האינטרוולים, אורך הג’וג, קצב התחרות ועוד ועוד. אתה היית עבורי הדבר הקרוב ביותר למאמן.

האנשים שאיתי –

פעם, כשראיתי את ה”עליתים” בפעולה – עוד לפני שידעתי שמדובר ב”סוללים” – הייתי בטוח שמדובר באיזושהי נבחרת. אח”כ, כשהצטרפתי למועדון, הבנתי שהם אומנם חלק מהקבוצה, אבל שמדובר בסוג של “דוברי ריצה” שמבחינתי יישארו בגדר של “לראותם בלבד”. לא חלמתי שייצא לי להתאמן איתם ביום מן הימים.
יוחאי. חצי מצמד מטורפים שנהג לרוץ 170 ק”מ בשבוע. עם ההתפרקות של הצומוד התפנה מקום וגנבתי קצת יוחאי לעצמי. דלישעס.

אודי. מ”נבחרת ישראל” שהזכרתי לעיל היה פרצוף שהתקשיתי לשכוח: שמשון מתולתל עם כיפה ועצמות לחיים גבוהות. מאז הספקתי לרקוד בחתונה שלו ולהחליף את חיים בטראש טוק האינסופי מול דוס המחמד של המועדון.
רפי. הוא לא צריך להיות עו”ד. שופט זה מה שמתאים לבחור הזה. אי של שפיות ומתינות, וזה גם בא לידי ביטוי בצורה שבה הוא מנהל את המירוצים שלו.
חיים. תה. פרגון. שקט. מים. עמוק. מילה. בסלע.
אלחנן. ירושלמי אמיתי. מלאך שירד משמיים. אגב, גם יש לו כנפיים.
בני שפנייר. אנשי הצפרדע – אנשי הדממה. אתה חייב לי עדיין את הסיפור של הצלקת.
nachshonyossi

“רק על עצמי לספר ידעתי”

הדרך שלי למרתון לא מתחילה עם השרשור הזה. היא מתחילה ביום שבו נכנסתי לפורום אופניים ב”תפוז” בתקופת הטור-דה-פראנס לפני אי-אילו שנים. ככל שהמשכתי לעקוב אחרי האתגר העל-אנושי הזה – גברה בי תחושת חוסר הנעימות לנוכח הדיסוננס המוחלט ביני – בטטת כורסא (אומנם ללא טלוויזיה) לבין הרוכבים וחלק גדול מהאוהדים שסיפרו על רכיבות שבועיות של 50-100 ק”מ וצפונה. ברגע של שעמום בעבודה נכנסתי לוואלה! מכירות וקניתי אופניים של פועלים תאילנדיים ב-319 ₪ כולל משלוחה. בפעמים הראשונות רכבתי 8 ק”מ (ספידומטר היה אחד האביזרים הראשונים שהתקנתי על האופניים.) הרכיבה שהיתה מישורית יחסית ארכה כ-40 דקות, ותמיד היו עוקפים אותי רצים שנראו לי בני 60+. בסיום הרכיבה אני זוכר את עצמי אדום כמו עגבניה, מתנשף כמו סוס, שואל נפשי למות. את המשקל שלי בתחילת אותה תקופה אתם יכולים לנחש.נדלג קצת קדימה, רק אציין שבתום אותה תקופה יכולתי גם אני להתהדר ברכיבות של למעלה מ-80 ק”מ, והעובדה שרובן היו בתוואי הררי (ירושלמי, לא?) רק תרמו למטמורפוזה שהייתי בעיצומה. אה, וכבר לא הייתי שמן.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=6&msgid=56276675&FlagSybase=1

עצה שקבלתי מרוכב חבר פתחה לי פתח קטנטן אל עולם הריצה, בדמות ריצה שבועית של ארבעה ק”מ שהתארכה עם הזמן לשישה ק”מ. ואז הגעתי בפעם הראשונה לאימון של “הסוללים”. אני זוכר היטב את שני האימונים הראשונים שלי עם הקבוצה: באימון הראשון מנשה לקח אותי ל”טיול” בדמות עשרה סיבובים על המסלול החיצוני שבסופו הבנתי שלא משנה הגיל – העיקר התרגיל. באימון השני, שהיה בעצם תחרות פנימית של המועדון – שמעון הבהיר לי שהעובדה שבאימון הקודם הוא רץ מאחורי – היתה ענין של בחירה חופשית שלו. אבל הדבר החשוב שקרה לי הוא שהתחלתי להתבייש: שישה קילומטרים בשבוע נשמעו לי, אעפעס, קצת פחות מכלום. את שאר שלבי ההתקדמות שלי אחסוך ממכם גם כיוון שאנחנו לא ב”חיים שכאלו” וגם מפני שרובכם הייתם עדים להם.
את ההכנה למרתון התחלתי באופן רשמי בספטמבר אבל כבר לפני ספטמבר נקטתי בשני צעדים מקדימים:
1. מחודש יוני התחלתי לרוץ ריצת קצב פעם בשבוע (מנהג שאני לא מתכנן להפסיק גם אחרי המרתון.)
2. בחודש אוגוסט התחלתי להעלות בהדרגה קילומטראז’ ולהאריך את ריצות סופ”ש.

וזוהי תוכנית האימונים (לחצו על מנת לצפות)

את האימונים הספציפיים שלי אתם יכולים לקרוא בפירוט בשרשור הזה וגם בקובץ האקסל המצורף, אבל דבר שלא תמיד עבר בדיווחים השבועיים הוא החברותא של מועדון ארוחת-הבוקר. הגיבוש של החבורה לא היה מובן מאליו הפעם. הדמות שהיוותה את הדבק הטבעי של חבורת הואדי אותתה לנו שהיא יורדת הפעם מהרכבת, או ליתר-דיוק – שהיא בכלל לא מתכוונת לעלות עליה. נחשון. העובדה שגם אתי ויורם הצהירו בשלב יחסית מוקדם על פרישה לא הקלה עלינו. מהר מאוד הבנו שאת הדרך נאלץ הפעם לפלס בכוחות עצמנו. כמובן שתמיד יכולנו לסמוך על העצות של יורם ונחשון – אבל נטל ההובלה הונח על כתפינו. התיאומים של האימונים, קביעת הקצב בארוכות, והתדלוק של הקשר השוטף בינינו. אין מה לעשות – כשמדובר על אינטנסיביות כזו של אימונים – החיים והריצה מתערבבים, לטוב ולרע. היו כמובן הרבה חוויות (מי שנזכר מוזמן להוסיף משלו):
אין ספק שגולת הכותרת היתה האיסוזו של אלחנן (שלצערי לא הספקתי להתלבש בתא האחורי שלו לפני שגנבו אותו. אגב, בהקשר הזה לקחנו בסיבוב את יוחאי ונחשון: כשהם התאמנו לברלין – גנבו להם רק את הרדיו-דיסק.) אבל היה גם יומולדת לאודי (שבעקבותיו החלה מסורת של ימי הולדת בניצוחו של הרס”פ אלחנן), מפגש אקראי עם בני שפנייר שהפך לחבר קבוע גם לאחר שעזב את י-ם, ריצות הזויות עם שפרמן, הסעה של החבר’ה לתוך הואדי החדש בתוך הפיז’ו שלי שנראתה כמו מונית של ערבים, ריצת דלדול בחוצות י-ם שבמהלכה רדפנו אחרי האוטו של קלוקובסקי, עברנו בגן-העצמאות (גאווה או לא גאווה?), במדרחוב, בשוק מחנה יהודה, וקינחנו בקילומטרים מהירים בגן-סאקר הקפוא – יממה לאחר השלג. לא יודע אם זה קשור – אבל עובדה היא שיצא לי להכיר את הנשים של כל החבר’ה, ולרובם יצא להכיר את אשתי. אתם מבינים שמשעמם לא היה…
היו גם כמה אימונים שנחרתו בזכרוני: ריצת הקצב שבה שרון הוביל אותי אל מתחת לגבול ה-39 דקות ב-10K על המסלול בג. רם (שרון זכריה, עוד בן-אדם שהייתי מגיע למסלול בג. רם בציפיה לשמוע את הקול שלו), ריצה ארוכה בואדי החדש של 36 ק”מ שבה הצלחתי להגביר בשמונת הקילומטרים האחרונים לקצב של 4:06. היו גם אימונים פחות מוצלחים: אימון האינטרוולים הראשון (3-2-1 * 2), ואחד מאימוני האינטרוולים האחרונים (5 * 2000). מה שנטע בי תחושה מסויימת של ביטחון היה העובדה שנקודות המבחן לאורך הדרך, היו יחסית מוצלחות: אשדוד, אייל, בית-שאן.

ריצת המרתון –

את הריצה תכננתי במקור לסיים בזמן יותר מהיר מהזמן שבו בפועל סיימתי – התכנון המקורי היה לרוץ על קצב 4:10. לאחר קילומטר מהיר בפתיחה (3:50) התייצבנו פחות או יותר על הקצב, כך שבקילומטר העשירי הייתי על 41:10 (30 שניות מהיר יותר מהמטרה.) בערך בק”מ ה-11 נחשפנו לרוחות העזות ואז נאלצתי להחליט: האם להמשיך עם החבורה איתה רצתי (ולהנות חלקית מחסימה של הרוח), או לתת לרוח את הכבוד המגיע לה ולהאט. בחרתי באפשרות השניה. מאותו רגע ועד לסיום – רצתי לבד. הריצה עד החצי היתה אומנם בתחושה טובה – אבל היתה קשה מאוד. רוחות פנים/צד הצליפו בנו ללא רחם ובכמה מקרים הורידו אותי אל שולי הכביש. סימוני ק”מ חסרים/לא ברורים לא הקלו עלי את מלאכת ההערכה ולחצי הגעתי בזמן של 28:15, בהפתעה מסויימת: התברר לי שאומנם האטתי אולם זו היתה האטה מתונה ביותר, בניגוד למה שהנחתי. לא היה לי מושג איך יתנהל החצי השני של המרתון, אבל שמחתי לדעת שכדי לרדת את גבול השלוש שעות אני יכול לרוץ אותו איטי בשלוש דקות וחצי. הקילומטרים הראשונים לאחר החצי היו עדיין תחת השפעתה של הרוח אבל הצלחתי לשמור בהם פחות או יותר על הקצב. בסביבות הקילומטר ה-24/5 חשתי החלשות מסויימת, וכשניסיתי לדמיין לעצמי את התחושה בקילומטר ה-32 – היה ברור לי שתסריט אופטימי של הגברה בעשרת הקילומטרים האחרונים של המרתון לא ייתממש היום. עד הקילומטר ה-30 ירדתי לקצב של 4:12. המתנתי לקילומטר ה-34 ולעליה כדי לדעת מה מצבי, ולשמחתי – ההידרדרות בקצב נבלמה. משם ואילך היה ברור לי שגבול שלוש השעות הוא בהישג יד. בכל קילומטר שעברתי – ניסיתי לחשב אם קצב של 4:30 עבור הקילומטרים הבאים עדיין משאיר אותי בתמונת השלוש שעות, ושמחתי שהתשובה היתה תמיד חיובית. ארבעת הקילומטרים האחרונים היו ממש קשים, וכנראה שפגשתי שם את מה שנהוג לכנות “הקיר” – אבל להרים ידיים בשלב הזה זה יותר מדי, אפילו עבור לוזרים, ואני לא לוזר. לצערי, במהלך הקילומטרים הללו עקפתי לא מעט רצים שהיו יכולים לרוץ הרבה יותר מהר אם היו נשמרים מהרוחות, ויותר חשוב – עם הרבה פחות סבל. מאאאאתיים מטרים לסיום, כשכבר היה ברור לי שעשיתי זאת, ראיתי את אנטוניו סנטורי עומד לצד הכביש. צרחתי אליו תוך כדי נפנוף באצבעי והדגשה של כל מילה: “אני. היום. הולך. להיות. רשום. בספר. שלך!”
ואז, המשפך.
בליל של רעשים וצעקות. דממה מוחלטת. השם יוסי נישא בפי הכרוז. פנים שמחות של חברים שהשאלה “איפה חלושעס?” ירדה מהן. חיבוק מאלחנן. רוצה לבכות מרוב אושר, אבל הדמעות כלואות. הרגליים רוצות להמשיך לרוץ. מדליה נענדת לי על הצואר. קאט.

סוף הוליוודי סידרתי לכם, הא?

אפילוג –

אז מה הריצה עשתה לי? האם גיליתי איזו אמת חדשה? האם היא שינתה אותי? האם רץ יודע משהו שהאחרים אינם יודעים? התשובה שלי היא לא. אבל הריצה הפכה לחלק ממחזור הדם שלי, פעולה בסיסית כמעט כמו אכילה ושתיה. ובינינו, גם להיות מסוגל לרדת על איזו לאפה עסיסית בלי לחוש תחושת אשם זה הישג לא מבוטל…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>