xcvbxc

293528_110238669082830_3601989_nאינני יודע כיצד לתקוף את מה שאני רוצה לכתוב. הרגשות גואים בי כבר מספר ימים ואינני מצליח למצוא פורקן. אינני יודע כיצד להוציא את זה. אין צעקה שתחריש את ‘זה’, אין דמעות שישטפו את ‘זה’. יתכן שצריך לטפטף את זה החוצה לאט, ליהנות מכל רגע. לאפשר לזה לחלחל. במובנים רבים אני מרגיש מנותק, כאילו זה לא אני שרצתי מרתון לפני יומיים (שרירי הרגליים הכואבים אכן מאשרים שזה לא היה חלום). לאורך כל התחרות הייתי מנותק. הייתי בטראנס, מרוחק מגופי. השקפתי על עצמי מבחוץ במהלך הריצה ועקבתי אחרי ה’עצמי’ בסקרנות גדולה שהלכה והתפתחה להשתאות. הייתי מופתע לא פחות מכם. ההחלטות היו מחושבות ומאד שקולות, מאד קשוב לכיצד ה’עצמי’ שלי חש בכל רגע נתון. גם לאחר הריצה אני חש קצת מרוחק מעצמי. יש בי תקווה שכתיבת דברים אלו תעזור לי לשחרר קצת מתחושותי. בין אם אחליט לבסוף לתת  פומבי למילים אלו ובין שלא, אני מקווה למצוא בהם ריפוי מסוים. כיצד עוד ניתן להסביר את הדחיפות שלי בצורך לכתוב את זה ב12:30 בלילה?

בהחלט יש כאן פוטנציאל לכתיבה אין סופית. מטבעי, אינני מאלו שניחנו ביכולת לשחזר אחת לאחת את רצף האירועים ואינני מתיימר לעשות זאת עכשיו. כותב מוכשר כמו נחשון (שתענוג לקרוא את רשמיו) היה מספר את זה כל כך יפה. כרגע אני מחפש מזור ויש לי נטייה לעשות זאת ע”י כתיבה שמשעשעת אותי, אז אני מתנצל מראש על סגנון כתיבה שיכול לתפוס כיוון משונה.  אתן הצצות נקודתיות בזמן. קומץ סצנות בסרט הזה, שעוד קשה לי לתפוס שיש לו קשר למציאות. הם לעולם לא יוכלו לספר את כל הסיפור בשלמותו, אך זו מגבלה שאני מקבל מראש.

פסח, אילת. בחופשה עם מיקמיק (מיכל, אשתי – וגם אחותה ואחיינה) קיבלתי את הטלפונים מנחשון ואודי. החופשה הראשונה מזה זמן רב מאד. פיצוי הכרחי לשנינו לאחר תקופה מאומצת בלימודים של מבחני המבואות הקליניים והמחלקות הראשונות. החופשה הובטחה כבר כהתאוששות מהסבב במחלקה הפנימית של ביה”ח הדסה הר-הצופים (והמבחן ה”קטן” שהיה אחריו) וההבטחה מומשה לקראת ירידה נוספת למחתרת למען המבחן המסכם של הסבב במחלקת הילדים של הדסה עין-כרם. שפת הבריכה היתה מוארת באור דמדומים, ויחסית ריקה בערב. ישבנו מיכל, דניאל (האחיין בן ה-6) ואני על מיטות הפלסטיק הלבנות וקיבלתי טלפון שזרק אותי ליקום שכבר מזמן לא נכחתי בו. “מרתון? בברלין?” שאלתי וראיתי את פניה המתפלאות של מיכל. הבטחתי לחשוב על כך ולחזור עם תשובה אך זה לא היה נראה לי רציני. הוסבר לי שהדחיפות היא בעצם בגלל שההרשמה נסגרת כאשר מתמלאת המכסה של 35,000 אך יתרה מכך מתייקרת בעוד מספר ימים. לא התאמנתי באופן תדיר כבר כ-10 חודשים, והמחלקות הקליניות לא תרמו לכושר שלי למרות עמידה על הרגליים כל היום. הייתי 73 ק”ג שזה 8 יותר מאשר פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. למרתון ברלין נרשמתי כבר בשנה הקודמת בתקווה לעשות מרתון ראשון לפני תחילת השנים הקליניות, מעין סימון ‘וי’ עצבני בטרם לא אוכל להתחרות יותר. בסופו של דבר לא התאמנתי לכך בכלל וכמובן שגם לא נסעתי. הפעם ארשם רק אם אלך על זה עד הסוף. החלטתי שאני חייב כאן מאמץ משותף שלי ושל מיכל כדי שיהיה לזה סיכוי להצליח. דיברנו על שפת הבריכה שם, ניסיתי להסביר במה זה יהיה כרוך (מעולם לא עשיתי אימוני מרתון, אך היה לי מושג מהם אימונים רציניים) על הריצות הארוכות בסוף השבוע, על הערבים המתארכים באצטדיון, על העייפות המתמשכת שתהיה לי ועוד. ההחלטה נפלה שאנחנו הולכים על זה (אשת חיל מי ימצא… אני!). לא כל כך בניתי על זה ודי הופתעתי. רק אז בחנתי את הנושא ברצינות בראייה מחודשת ופתאום התמלאתי התרגשות עצומה. פתאום הדבר נראה אפשרי ואפילו מושלם – היה לי תזמון מעולה (אחרי המבחן ב1.7 חופש מוחלט מהלימודים שיש כמותו רק בין שנה רביעית לחמישית), השותפים לאימונים אודי ונחשון. כשהתקשרתי להודיע שאני בפנים רק חששתי מכך שלא היה לי זמן של מרתון בעבר בשביל הזינוק, אך נחשון הבטיח (אלוהים יודע על סמך מה) שיאפשרו לי לזנק ממקום נורמלי בתקווה בקבוצת הפחות מ-3 שעות. דניאל שאל אותי אם אני חושב שאני אגיע ראשון בתחרות הזו. בתמימות מושלמת. ביקשתי ממנו שישמח בשבילי אם אצליח להגיע לקו הסיום.

כל שאר החופשה לא הצלחתי להירגע. הייתי להוט להתחיל באימונים לקראת המרתון. עד כדי כך שאפילו עליתי על המסילה בחדר הכושר במלון למחרת (מתעב ריצה על מסילות), שמתי 15 קמ”ש (4 דק’\ק”מ) ורציתי להחזיק שעה. זו היתה אחת השעות הקשות ביותר שהיו לי, החזקתי מעמד בקושי. חצי מעולף ומסוחרר הבנתי לאחר האימון הזה כמה עבודה רבה יש לי.

בינתיים הקבוצה תפסה תנופה ויורם חיים ואביחי הודיעו שהם בפנים. עכשיו כל העניין עבר שדרוג רציני. חיים ויורם מאד מנוסים במרתונים וכל אחד מהם הוא מאגר עצום של עצות טובות. התוכנית שלי היתה להתחיל להיכנס למשטר אימונים מסוים של ריצות אירוביות איטיות תוך כדי הסוף של מחלקת ילדים והעלאת קילומטרים הדרגתית עד למבחן. לאחר מכן לתת גז בחופשה הארוכה. ואכן השבועות הראשונים היו פחות מ 50 ק”מ ורק אחרי המבחן התחלתי לראות קילומראז’ שבועי תלת ספרתי לראשונה בחיי.

 31/5 – You’ve got mail!

 Subject: starting area for Yochay Bar-Shavit

Dear Mr. Chicorel, thank you for your letter we got on may, 24th 2005. I would like to confirm you that the runner from your club “Yochay Bar-Shavit” is allowed to start from the starting area which belongs to 2:50 h Greetings from Berlin Kind regards Daniela Mika � SCC running  –  real,- BERLIN-MARATHON GlockenturmstraֳŸe 23 14055 Berlin Germany אז נחשון הצליח, כל החלקים בפאזל החלו להתחבר. מטעם הקבוצה נשלח מכתב עם הזמנים שלי במרחקים האחרים והמארגנים הסיקו שיש לזנק אותי מהבלוק של רצים בזמן 2:50. לא 3 שעות? מה, הם השתגעו? לא רק שנגנזה התוכנית של להתחיל מאחורי 35,000 רצים (רק מאוחר יותר החליטו להגדיל עקב הביקוש את המכסה ל40,000 רצים!!!) ולרוץ בצורה לא תחרותית, אלא שאני צריך עוד להצדיק עכשיו זמן של 2:50 כדי שלא יהיו פאדיחות.

חצי מרתון המכביה, אשדוד 19/7

שבוע שלישי לתוך חופשת הקיץ ונדחפו שבועיים של 100, 110 ק”מ. ממש בהחלטה של הרגע האחרון הוחלט להירשם לחצי-מרתון המכביה.  התחרות היתה ביום שלישי, כאשר ביום שישי לפני כן נחשון ואני עשינו ריצה ארוכה של 36 ק”מ (פעם ראשונה שאני רץ מרחק זה) כשבאמצע השתוללנו ממש בקצבים מהירים מאד שנמשכנו אליהם על ידי אבישי הבריון שעשה 24 ק”מ.  ב-12 הק”מ האחרונים ממש גררנו רגליים נחשון ואני רק כדי להגיע לסיום לקראת חשיכה ולראות שפרצו לנו לרכבים שברו שמשות וגנבו את הרדיו-דיסקים. לא ההרגשה הכי טובה.

בתחרות המכביה חשבתי שיהיה ריאלי לעשות 1:19 בערך, כלומר 3:44 לק”מ. פתחתי 2 ק”מ מהירים שהתחילו בירידה (6:52), ולאחר מכן התייצבתי ועשיתי דראפטינג על רץ קנדי. באמת היינו על 3:44 בארבעת הקילומטרים הבאים. נחשון הגיע אלינו בערך בקילומטר השלישי ורץ איתנו. אינני זוכר מתי אך הוא רץ קדימה בערך הקמ ה7 ואנחנו נגררנו איתו לקמ מהיר 3:32, לאחר מכן אני הדרדרתי ל3:49 וכבר קרסתי לגמרי. עד הקמ ה16 רק הידרדרתי יותר בזמנים ונחשון התרחק מאד, וגם הקנדי שהואיל בטובו להידרדר איתי בהתחלה כבר נפרד ממני קדימה. בקמ ה16 שהיה נקודת סיבוב, גם ראיתי את חיים מטרים ספורים אחרי וגם את יורם. בנוסף כבר ירד ערב ואותו יום שהיה חם ולח במיוחד החל להיות ידידותי יותר. בצורה פתאומית ממש התאוששתי יחסית והתחלתי לדהור קדימה תוך כדי שנתתי כיפים לילדים אשדודיים שעמדו בצד הדרך (חמודים). נחשון החל להתקרב יותר ויותר וממש בקילומטר האחרון עברתי אותו, הוא כנראה לא חש שהערב הפך לידידותי פתאום. הקנדי בכלל לא היה באופק וסיים הרבה לפנינו. זו היתה תחרות שלא ניתן היה להסיק ממנה יותר מדי מסקנות, מזג האוויר היה זוועתי והזמן הסופי גם (1:21:54). כנראה שהיה צריך לשנות תכנון לפי הלחות והחום הקיצוניים. לא רציתי אפילו לחשוב על מה היה קורה בריצת מרתון בשלב זה. התאמצתי מאד לקחת משהו חיובי מהתחרות: היתה לי נקודת התאוששות כלשהי בקמ 16, אבל גם היא לא היתה בקצבים מזהירים והקריסה היתה מוקדמת. מפחיד, רק עוד 9 שבועות למרתון.

*** בסביבות תקופה זו אודי כבר החליט שלא ימשיך להתאמן איתנו עקב פציעה שהגבילה אותו באימונים. אין מה לעשות במצבים כאלו ואודי עשה רק את הדבר שהתבקש. כולנו הרגשנו שנפצענו איתו, כל כך הזדהינו איתו. זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו. אודי מיוזמי מבצע ברלין 2005 בהחלט לא רצה להפסיק, אך חוסר אונים אינו מותיר ברירות אחרות וכולנו קיווינו שאודי יחלים במהירה.

אצטדיון גבעת רם, 23/8

309448_110239302416100_1565750_n

לאחר המכביה, השתנה משהו. ידענו שנותרו 9 שבועות שהם התקופה הקריטית למרתון. התחלנו באימוני מסלול והם היו טובים. טובים מאד, מצויינים. כל זאת יחד עם גילוי תחומי קילומטראז’ חדשים שטרם ידעתי. 130, 133. היה את אותו שבוע שבו הרגשתי את גיד האכילס וביראה רבה הורדתי את העומס. היה שם טיפול מאסיבי שהצליח, וזה היה מאד מסוכן אך זה הצליח. לאחר מכן עוד חקרתי בהדרגה עד תחום ה-171 קמ לשבוע.

23/8 קבענו באצטדיון אימון חזק של ריצת 10 קמ. יורם לא הצליח ממש להיכנס לקפיצת המדרגה בכושר ורצה גם לעשות לעצמו מבדק. לחיים היו אימונים טובים מאד ונחשון ואני חישבנו בחימום שיהיה די טוב אם נצליח לעשות סביב 35-35 וחצי. אביחי היה בזמן הזה בחו”ל בספרד והתאמן שם. קבענו שנתחיל בקצב 3:30 לקמ ונראה איך נרגיש. אייל פלורו רץ איתנו חלק מהאימון, ונחשון ואני עשינו חילופי הובלות כל ק”מ, בעוד אייל רץ לצד המוביל התורן. 5 קמ ראשונים עברנו ב 17:24 (במקום 17:30) אך לי החלו להשתולל השדים בתוך הראש. מחשבות הפרישה מהאימון כבר מילאו את ראשי בשלב זה. ק”מ שישי נחשון הוביל בקצב מתגבר שמשך אותי ל-3:25 לק”מ (82 שניות לסיבוב) והוא רק התרחק קדימה. ק”מ 7 שהיה תורי להוביל כבר לא הייתי שם להוביל אתו ועם אייל. למעשה ק”מ 6-8.5 רצתי בדיוק בקצב 82 שנ‘\סיבוב. יובל כרמי, בדיע, אבישי היו על הדשא מתמתחים ועודדו בכל סיבוב. גם שרון, רק שהוא לא עושה מתיחות אף פעם. הייתי אולי 3 שניות אחרי אייל ונחשון אך אבבה ראה אותי וזרק לי מהצד Yochay, relax וזה באמת עשה לי שינוי בראש. רצתי מאד רגוע ושמרתי על הקצב שלי. פתאום היה לי המון ביטחון. בק"מ ה 9 כבר הגעתי לנחשון ובדיוק אז אייל סיים את חלקו בריצה אתנו. פתאום הרגשתי קל ושאני מחזיק את עצמי בכוח שלא לרוץ יותר מהר. 3 סיבובים אחרונים הגברתי בהדרגה (78,77,75) וסיימתי על 34:21, התוצאה השנייה בטיבה שלי על 10,000 מסלול ומשכתי את נחשון לשיא אישי במסלול בשבילו קצת מעל 34 וחצי אם איני טועה. 5000 מ’ אחרונים ב 16:57!  זה אימון שאני זוכר במיוחד משתי סיבות:

א. משהו שאפיין את תקופת האימונים הזו בכמה וכמה אימונים שהייתי חזק בראש ולמרות שבתחילה רציתי לפרוש מהריצה לא עשיתי זאת ולא הרפיתי מהמטרה.

ב. כי הוא היה הסימן הראשון והברור בשבילי שמשהו מאד מיוחד יכול לקרות בברלין. שהצלחתי לשחזר באימון (שבו לא השתמשתי בכל ‘ההילוכים’ שהיו לי) את הכושר שיא שלי ל-10 ק”מ מלפני שנה, ושאם הייתה תחרות באותו יום אולי הייתי שובר את השיא שלי ב-10 ק”מ כביש (33:03 מרמת השרון).

חיים רץ מעולה פחות מ-36, ויורם בא על סיפוקו סה”כ. יום טוב לנו.

ואדי שורק מערב, 20/8 40K

כמובן שוב, פעם ראשונה שאני רץ מרחק כזה. ריצת מבחן לראות איך אני מגיב לג’ל. הריצה היתה טובה מאד ו-20 ק”מ אחרונים נחשון אביחי חיים ואני רצים על קצב 4:00 ומרגישים כמו בריצה איטית סתמית בבוקר. איזו הרגשה מדהימה, ומפחידה בעוצמתה. הפכנו למכונות ריצה.

עכשיו כשאני עובר על יומן האימונים שלי אני רואה שלכל אימון כמעט יש לי סיפור, אך מספיק. נתתי נקודות מייצגות בגדול, ואעמוד בפיתוי ולא אמשיך לכתוב על עוד אימונים רבים שהסתיימו בתחושת התעלות. עברה עלי תקופת אימונים מצוינת. מלבד מחלה וירלית אחת והפחדה מגיד האכילס לא היו לי תקלות. לא היה אימון אחד מהחזקים שלא היה מוצלח. לפעמים יש אימון חלש פה ושם ולוקחים זאת בחשבון כשבונים תוכנית אימון, אך לא זייפתי באף אימון. היתה לי הכנה מדהימה והכוונה מצוינת מבעלי הניסיון. הרב המכריע של האימונים שלי היו יחד עם נחשון, וזה כלל גם הרבה ריצות שהוא כינה “חסרות תהילה”. עשינו אותם עייפים, תשושים לאחר אימון קשה במסלול. לרב בבוקר. אלו היו אימונים איטיים, בהם קשקשנו רבות. אין נושא שלא הקפנו. נרקמה כאן חברות חזקה, אחוות לוחמים הנאנקים יחדיו תחת אלונקת הקילומטראז’ ואימוני המסלול באצטדיון. האימונים הפכו לכיף גדול ולא באנו אל אימוני המסלול בפחד. בריצות האחרונות כבר אזלו לנו נושאי השיחה כמעט J. כל כך הרבה צחוקים הועברו בשעות הללו, לא הרגשנו שכבדרך אגב גם רצנו. בשלב זה אגב, שקלתי 63 ק”ג והייתי בכושר שיא.

על סף הנסיעה מירוץ רשפון 9/9. שבוע ראשון של הטייפר, אביחי נחשון ואני רצים על קצבים ולהם נוח מאד. הרגשתי שהמאמץ לא תואם כלל לאימון אליו התכוונתי ובק”מ ה6 אני מתנתק מהם. אביחי כל כך רענן ואלסטי נתן ריצה מרשימה מאד. נחשון הגיע אחריו עם סיומת יפה כנגד מרסל בורלא. אני בכלל לא הייתי באיזור, חשתי מותש ועייף מהעומס. סיימתי 37:23, בקושי קצב ממוצע 3:45. היה לי קשה, והשתדלתי להתרכז בחיובי.

טוב נראה לי שבגדול זה די מסכם את תקופת האימונים שהיתה לי וההכנה למרתון הזה. עכשיו כמעט 3 בבוקר… וכתבתי המון. נשאר לי רק לסכם רגעי השיא מהנסיעה לברלין, (פרט זניח לא?) אך את זה אעשה כבר מחר.

אשתדל גם לפרסם את יומן האימונים המלא לאחר עריכה בסיסית כלשהי.

אז לילה טוב, המשך מחר.

ממריאים לברלין 19/9

יורם ואני יצאנו ככוח חלוץ. חיים נחשון ואביחי עתידים להצטרף אלינו שם 3 ימים מאוחר יותר, ביום חמישי לפני המרתון של יום ראשון. רק בערב הקודם רצתי עם נחשון ואביחי ריצת דלדול של 20 ק”מ.  ביום הטיסה הייתי אמור בעיקר לנוח ולהמשיך להידלדל. את ארוחת הבוקר במטוס מיינתי בקפידה ואכלתי את מה שאמור היה להיות החביתה. יורם כבר היה חולה מספר שבועות וסיים את המחלה אך היה עם שאריות בריאות והשתעל רבות. איזה מזל מחורבן, כמה שהוא דיבר על כך שאחד היתרונות של אימונים למרתון בקיץ זה שלא נהיים חולים. בהדרגה נרשם שיפור במצבו. מאדם שברכבת התחתית בברלין איים על הנוסעים ונשמע כחולה שחפת, בהדרגה פחתו השיעולים. מיום ליום התרגלנו לסביבת המלון ולברלין יותר. גילינו את האינטרנט ממול, את הקניון ממול שהכיל מרכז כושר הכולל סאונה שניצלנו (חינם ללני המלון) וגם אצטדיון קרוב. את האצטדיון ראינו בדרך המייגעת משדה התעופה למלון באוטובוס (בחזרה כבר ידענו לקחת את הרכבת). חמדנו את האצטדיון לאימון למחרת (יום שלישי) ואכן יצאנו בסיור מקדים לראות אם הוא פנוי. אצטדיון בהחלט סביר בחצר אחורית של בית ספר יסודי. הדר יוסף קטן בחצר המשחקים! המורה להתעמלות שפגשנו היה חביב מאד ואישר לנו להתאמן. האימון המתוכנן היה לעשות 3 ק”מ חימום, 6000 מטר קצב של 3:40 ואז 3 ק”מ שחרור. מזג האוויר היה קריר ומצוין. יורם עשה אימון אינטרוולים כאשר הוא רץ 1000 מטר איתי בקיטועים. יצאתי לדרך… המטרה היתה סיבובים על 88 שניות לסיבוב. הסיבובים הראו 85, 84 ולא הצלחתי להאט אותם בכלל ל – 88. נשמע מטורף אך לא הצלחתי להאט! הרגשתי טוב וקל ועדיין הייתי קפיץ דרוך. לא התאמצתי ונראה לי שמזג האוויר הוריד 2-3 שניות בכל סיבוב. יורם רץ צמוד אליי ושנינו היינו מאד אופטימיים ושמחים מהאימון הזה.

יום חמישי, איחוד הקבוצה 22/6

הדלדול כבר מאחורי ואכלתי ארוחת בוקר גדולה וטובה. אתמול יורם ואני רצנו בפארק הקרוב למלוננו ויש כל כך הרבה כאלו בברלין. זה פשוט מדהים העיר כל כך ירוקה ועמוסה בפארקים עצומים מרובי עצים ושבילים שם כולם מתמקדים בריצה/הליכה/רכיבה. ביום זה שקלנו ללכת לקבל את פני החברים בשדה התעופה ואפילו להכין עבורם שלטים משעשעים. יש בברלין 3 שדות תעופה בין-לאומיים וחשבנו שטיסת אל-על מן הראוי שלא תנחת בשדה הצדדי כמו בטיסת הצ’ארטר שבה אנו טסנו, אלא בשדה המרכזי יותר. בבדיקה באינטרנט נדהמנו לראות שטעינו לגמרי בשעה ובשדה התעופה, והחברים כבר נחתו בשעת בוקר מוקדמת!!! בדיוק בכניסה למלון אני מקבל הודעת SMS מנחשון “הגענו. הלם בקום בעיצומו. איפה אתם?” נקרעתי מצחוק ועלינו לחדר שלהם. כולם נראו עייפים מהמסע. נחשון נראה גמור לגמרי ולא מאופס, שלא לדבר על הצטמקותו הנוספת בדלדול. חיים בקושי החזיק עיניים פתוחות. רק אביחי כמובן, כזה רענן וכזה שמח וקופצני למרות שגם הוא יחסית אליו, היה עייף. שמחנו מאד לראות אותם – הצוות שוב היה ביחד בהרכב מלא.

295888_110247112415319_7197316_n

ליל שבת, ערב המרתון 24/9

שוכב על המיטה וחושב. מה לעשות? עוד לא היתה לי תוכנית לגבי הקצב במרתון אך די החלה כבר להתגבש הכוונה לקוות שארגיש טוב על סביבות 3:40. להיות גמיש, ולקחת עוד 2 שניות אם לא ארגיש לגמרי טוב. אבל מה יהיה? אני מסתכן מאד מאד, אני יכול לחזור מכל הסיפור הזה בלי זמן מרתון או עם זמן מאד איטי. הרי כשקורסים – אז קורסים וזה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים. נזכרתי שיורם הזכיר קודם שרצים גדולים בארץ נפלו בקצב מאד במרתון הראשון שלהם.  מצד שני, אני לא יכול להרשות לעצמי לפספס את ההזדמנות. לזרוק את תקופת האימונים הטובה ביותר של חיי ולתהות מה היה קורה אילו. אני יודע שיש עוד זמן רב עד שאוכל להתאמן ככה שוב, אם בכלל. קצת דיברתי לפני השינה עם יורם ונראה לי שהוא כבר הבין שאני נחוש בכל זאת לנסות לפתוח עם נחשון או על 3:40. אני חושב שהוא החליט ברגע זה שהכי טוב יהיה לתת לי ביטחון ואמר דברים שחיזקו אותי. עדיין עם זהירות, אבל פעם ראשונה שהוא לא היה בכיוון השמרן ביותר. האמת שההחלטה אצלי כבר נפלה. לא באתי כאן כדי ללכת על בטוח, חיים פעם אחת. עדיין רצוי שזה יהיה בתבונה אבל לפחות לתת לי סיכוי אני חייב לפתוח על 3:40. שמתי איזה 30 אנשים אולי בSMS, או שהם ישמחו איתי מחר או שיצטרכו להכין מילות נחמה.

מרתון ברלין 25/9

מתוך 40,000 אנשים על קו הזינוק, לצידי עומדים יורם חיים אביחי ונחשון. אנחנו תחת שער בראנדנבורג, שער הניצחון. יודעים שבפעם הבאה שנהיה מתחתיו נהיה אנשים שונים כבר. מוזיקה, משלהבים את הקהל הדופק עולה ויריית הזינוק. מרגע זה, יצאתי מגופי. הסתקרנתי באמת מה יקרה עכשיו. שיקולים קרים ומחושבים הנחו אותי כעת. הנה נחשון וחיים. תיצמד לחיים, הוא יודע. חיים מכונת מרתון במרתון העשרים שלו הוא יציב כמו סלע. אם יש הימור בטוח – הנה הוא לפני. התחושה היא שזה קצת איטי, לוקח קצת זמן עד שנפתח שדה הרצים הצפוף. ק”מ ראשון – 3:50. אני לא מתרגש מזה כי ברור לי שבזמן הזה גלום גם החלק בהתחלה שהיה צפוף יותר ובטח עכשיו אני בקצב נכון. נחשון מגביר. לך איתו. איך מרגיש? מרגיש טוב. אולי לא להגביר יותר מדי, תשמור על מגע. נחשון עבר קדימה והק”מ השני שלי עבר ב-3:33. תיזהר. זה בדיוק מה שאסור שיקרה. בהדרגה הגעתי לנחשון ובדיוק לפני שטיחון ה-5 ק”מ הצטרפתי אליו שוב. גלשתי קדימה לכיוונו זרקתי לו “need company?”, והוא אישר בחיוך ואמר שידע שאני בדרך. שנינו חשבנו על כך שהשטיחון יראה כאילו רצנו יחד עד לכאן, ושיש עיניים המסתכלות בספליטים שלנו. בגדול הריצה עברה כאן משותפת מאד. כמו שהסרטנו בראש מיליוני פעמים!!! מי היה מאמין? זה באמת קורה אנחנו רצים זה לצד זה במרתון ברלין ומרגישים נפלא. בקטע הזוי לגמרי איזה רץ התחיל לדבר בטלפון הנייד שלו (ולא זכור לי שהוא התנשף). מרגישים נפלא או כך חשבתי, עד שנחשון זרק משהו על בעיות בבטן. קיוויתי שזה יהיה כמו באימונים איזה משהו רגעי כזה שעובר לאחר 2-3 קמ. שמתי לב שהוא הפסיק לשתות. תחנות השתיה לא היו הסיפור הכי פשוט. כוסות פלסטיק נמעכות במיוחד. בנוסף הן לא היו בדיוק היכן שצוין שיהיו וזה הדהים אותי כי כל דבר בברלין עד כה היה מדויק עד אימה. לתכנון הג’לים תכננו קצת לפני ה-20 וב-30. כשהופתעתי לראות את תחנת המים המתאימה הראשונה, נדרשתי לתפעול זריז (כמו בילי הנער באיזה מערבון) שלפתי את הג’ל הראשון תוך כדי שאני כבר אוסף את כוס המים. זה היה מלחיץ קצת. לפני הק”מ ה-30 כבר נערכתי מראש אך מצאתי את עצמי רץ ק”מ שלם עם הג’ל ביד עד שהיתה תחנת מים בק”מ 31…

אמרתי לכם שהייתי די באיזשהו טראנס ואינני ממש זוכר דברים ספציפיים. המסלול כולו עובר כאשר מוערך שכמיליון צופים מעודדים מהצד. שורות של אנשים לאורך כל המסלול. רקדנים/ות, תזמורות, מעודדות… אני זוכר את אותה להקה שהשמיעה מוזיקה חסידית. את מנגינת הטנגו שכמעט גרמה לי לתפוס את נחשון ולפרוץ בריקוד המתאים (יש למישהו פרח?). מנגינות ג’ז, בטהובן, במות בידור. וכל הזמן רצים כמו במסוע, ומספר אינסופי של רצים אחרים. לעולם יהיה מישהו לפנינו, תמיד יהיה את מי לעקוף, ומי לרוץ איתו.

בחצי עברנו את השטיחון יחד ומיד חשבנו על הSMSים הנשלחים לכל עבר. אני הייתי סקרן לא פחות ממקבלי הSMS מה יקרה לי בחצי השני. הרגשתי טוב מאד ורק פחד וכבוד למרתון (וטוב שכך) מנעו ממני להגביר את קצב הריצה שלי. רצתי על 3:40 והרגשתי טוב! לא האמנתי שזה אכן קורה. זכרתי שיורם אמר לנחשון שאם יגיע בקצב לק”מ ה-30 אז כבר סיכוי קטן שמשם יפול בקצב. אימצתי את הרעיון לעצמי. כאן היו ק”מ פה ושם שקצת נחשון הלך קדימה, לפעמים אני קדימה. כל פעם שהיה קדימה כבר החלו לצוף ולעלות שדים בראשי. אך זרקתי לעצמי  “yochay, relax” במבטא של אבבה, וגם השמעתי בראשי עידודים של יובל כרמי, ניר אילן ושות’. לקראת ק”מ 30 מצאתי את עצמי רץ קדימה יחסית לנחשון, אח”כ הוא הגיע אליי סביב 32 ק”מ והמשיך קדימה. עידודים בראש והגעתי אליו ב-35. שוב השטיחונים שיראו זמן ביחד קצת משקרים. שד קטן מנסה לעלות בק”מ 36 אך נחשון זורק לי “יאללה אנחנו עושים את זה” ומבריח את השד. כל כך הרבה אימונים שרצנו ביחד, הגוף שלי כבר לא יודע איך לרוץ לבד. בק”מ 38-9 אני זורק לו גם מילות עידוד ושנינו מגבירים לקראת הסוף.

2 ק”מ אחרונים. ישורת אחת ארוכה ואדירה המובילה לשער בראנדנבורג, לאחריו יוותרו 195 מטרים כדי להשלים למרחק המלא של המרתון 42.195 ק”מ. 1.5 ק”מ לסוף רואים בבירור את השער. הוא מתקרב? לא מתקרב? אני רץ. אני לא שומע בכלל את הקהל. דממה. שדה הרצים כבר דליל יותר בשלב זה. יש 2 אנשים לפני ודמות באופק. ריחפתי על פני שני האנשים והתחלתי לסגור על הדמות באדום. נו כבר, השער הזה לא רוצה לבוא כבר? מה עם נחשון, האם הוא רודף אחרי? לא מסתכל אחורה. רק קדימה. הדמות האדומה מתקרבת. כתוב לה F7 על הגב, כלומר מדובר במתחרה נקבה. התרגשתי, אולי זו רצה מהעלית? ממש תחת שער הניצחון חלפתי על פניה ובמרחק שנותר הגדלתי את הפער ל-11 שניות ממנה. היא נראתה די גמורה, כנראה קרסה. הנה מצלמות, הנפות ידיים ביטויי שמחה וקו הסיום חולף. האטתי. מישהו מהמארגנים רץ איתי ותופס אותי עם יד על החזה ומאט אותי. לא שמתי לב, אבל לא עצרתי! לא הצלחתי לעצור את עצמי מהריצה!!! מזל שהאיש עזר לי. עובר להליכה, איש אחר שואל באנגלית אם אני צריך עזרה רפואית. משונה, חשבתי על זה קצת והחלטתי שלא בא לי להקיא. אמרתי לו שאני חושב שאני בסדר.

נחשון גם מגיע לאותה נקודה ואנחנו כל כך שמחים ביחד. אני חש צורך לבכות אך לא מצליח. כמעט כמעט יוצא אבל לא יוצא. אביחי מצטרף ושטח הסיום הריק רואה מחזה של 3 רצים עומדים מחובקים במעגל וכמעט פוצחים בהורה.

נ.ב.

תוצאה: 2:34:02 מיקום כללי: 70 חצי ראשון 1:17:16 חצי שני (שיא אישי)  1:16:46

זמן ממוצע לק”מ 3:39.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>