xcvbxc
711

ראיתי שרשורים באתר שעקבו אחר התנהלות הריצה בפריס ושבירכו על התוצאות.  אז קודם כל תודה לכולם על הפירגון.  אכתוב דיווח קצר (אני מבטיח להשתדל…) על התפתחות הריצה מבחינתי ועל החוויה, שסיכמה עשרה ימים של חופשה מדהימה בעיר האורות.  מזמן לא נהניתי כל כך.

לפני הכל, אין ספק שתיאור החוויה שלי מהריצה הזו הוא באופן אובייקטיבי תפאורה בלבד לאחד ההישגים המרשימים של ספורטאי/ת ישראלי/ת.  והכוונה כמובן לריצה הנהדרת של נילי אברמסקי.  אני גאה לומר שצפיתי בריצה של נילי מקרוב (בשלבים רבים קרוב מאוד) והיתה לי הזכות להיות הראשון לברך אותה בסיום.  אני רוצה לחשוב שהחלפת מילות העידוד בינינו לאורך הריצה עזרה גם לה כפי שהיא עזרה לי.  מבחינת ההתרשמות, נילי פשוט רצה ריצה של אלופה.  מחושבת, יודעת בדיוק מה היא באה להשיג, סבלנית, תמיד בשליטה מלאה.  אמנם שיא ישראלי אבל לפי מה שניתן היה להתרשם – שיא שעוד ישופר.  כל הכבוד!

7 בכיכר:

הגעתי לכיכר שער הנצחון/ Etoile לפני השעה 7 בבוקר.  מזג האויר היה קר (עד לזינוק טיפסה הטמפרטורה לסביבות ה – 9 מעלות) וגשום (עד לזינוק התבהר לגמרי) ועם לא מעט רוח (שנחלשה גם היא בהדרגה).  הצפייה לשעת הזינוק (8:45) היתה ממושכת, קרה וקצת עצבנית.  אבל הרגשתי מוכן.

התכנית היתה לפתוח בקצב של 3:44-3:45 לק”מ וכך להגיע לחצי הדרך סביב 1:19, ולאחר מכן, בהתאם להרגשה, להחליט אם להשתדל לשמור על אותו הקצב או להגביר לקראת השליש האחרון של המירוץ.  המטרה המוצהרת שלי היתה לרדת מ – 2:38 אבל בסתר לבי קיוויתי שאוכל לרוץ קצת מהר יותר.  כך התנהל המירוץ:

ק”מ 1-10  –  “השתוללות”:

בניגוד לכל התיאוריות, שאני מאוד מאמין בהן, על החשיבות הקריטית של הסבלנות והריסון בתחילת המרתון, פתחתי בקצב שיכול היה לסכן שבעה חודשים של אימונים.  שני הקילומטרים הראשונים אמנם היו מאוד צפופים, המוניים וקצת איטיים (3:48, 3:46) אבל ק”מ 3-5 היו פשוט השתוללות.  רחוב ריבולי הראשי אמנם היה ריק מאדם (כמה מאכזב) אך עם הרוח בגב מצאתי עצמי רץ על קצב שבין 3:30-3:35 לק”מ, הרבה מהר מדי.  5 ק”מ ב – 18:12.  בק”מ החמישי הגעתי אל נילי (שזינקה עם רצי העלית), החלפנו כמה משפטים וההחלטה להישאר ולרוץ ביחד היתה מתבקשת.  המשכנו בקצב די מהיר, רוב הזמן סביב  3:40 לק”מ או קצת מהר יותר.  10 ק”מ – 36:37 – כמעט דקה מהיר מהתכנון.

ק”מ 10-21 – “התייצבות”:

בשלב הזה נוצרה דבוקה שכללה מלבד את שנינו, שתי רצות (אתיופית והונגרית נדמה לי) וקבוצה די גדולה של גברים.  הריצה בדבוקה היתה נוחה וסייעה להתמודד עם קטעי ריצה נגד הרוח (שקצת הפריעה בחלקים מהמסלול).  קטע זה של המסלול היה יציב והגיוני, למרות ששינויי תוואי המסלול גרמו לזמני ביניים משתנים – הממוצע עדיין היה סביב 3:40 לק”מ.  20 ק”מ – 1:13:33, וחצי מרתון ב – 1:17:44 – מעל דקה מהר מהתכנית.  ההרגשה היתה פשוט נפלאה.  כל פעם מפתיע מחדש כיצד קצבים שהם מאתגרים באימונים מרגישים כל כך חסרי מאמץ באוירה של תחרות חשובה.  הרגשתי טוב, בדיעבד אני יכול לומר שטוב מדי.

ק”מ 22-32 – “היוהרה”:

אני מאמין שהדרך הנכונה לרוץ מרתון היא עם “נגטיב ספליט” וכך היה התכנון המקורי.  אבל מאחר שפתחתי בקצב בו פתחתי, הגיוני היה לשים כוכבית סביב העקרון הזה.  אז זהו, שההרגשה ה”חזקה”, הנסיון המוצלח בהגברת קצב במרתון ברלין ובעיקר תחושה של אופוריה גרמה לי להעיז בשלב הזה של הריצה. אמרתי לפני שיצאתי:  “I won’t hold back anything and I'll walk away a fool or a king” (בילי ג'ואל)…  פינטזתי על חצי שני מהיר לא פחות מהראשון וסביב הק”מ ה – 23 עזבתי את הדבוקה והתחלתי לעקוף אנשים – לא מעט.  אמנם הקצב לא הוגבר במונחים אבסולוטיים, אבל מהק”מ ה – 25 מדובר בקטע הקשה במסלול, עם מספר עליות קצרות ורוח פנים (ריצה לאורך נהר הסיין).  לשלושים הגעתי ב – 1:50:25 ()10 ק”מ ב – 36:52).  בשלב הזה התחיל להיות לי בהדרגה קשה יותר ויותר.  הבנתי שאני עשוי לשלם מחיר, לא ידעתי איזה מחיר.

 שתי הנהדרות שלי – יעלה ואריאל, חיכו לי בק”מ ה-31, קרוב למגדל אייפל.  לצערי, לא הבחנתי בהן אבל ידעתי שהן שם וזה נתן דחיפת אנרגיה יותר מכל פאוור ג’ל.

ק”מ 33-38 – “מבחן הייסורים”:

בק”מ ה – 33 הבנתי שהגיע זמן תשלום המחיר.  הצעדים התקצרו, השרירים החלו לכאוב, הרגליים הרגישו כבדות, החיוך נמחק מהפנים וההבעה היתה הרבה פחות אסתטית.  33 זה שלב מוקדם מדי להרגיש מצוקה.  נוסף לכך שפשוף בצד של כף הרגל (לא דבר חריג במרתון כמובן).  המחשבות עברו ל – mode של הישרדות ומגמה להקטין את המחיר.  אחד הקשיים הנוספים נבע מכך שעשרת הק”מ האחרונים הם הקטע ה”מת” של המירוץ דווקא – סביב קומפלקס רולאן גארוס וביער בולון, אמנם איזור יפה, אבל דווקא כאן צריך את העידוד והוא כמעט לא קיים.  בכל אופן, זהו המבחן האמיתי ולמרות שהיתה בהחלט נפילה בקצב, האופן שבו עברתי קטע זה של המירוץ הוא מבחינתי הסימן המעודד יותר.  כאן באו לידי ביטוי יותר מכל החודשים הארוכים של האימונים, ריצות הבוקר הקרות, הריצות הארוכות הקשות, האינטרוולים חסרי הפשרות.  אף קילומטר לא היה איטי מ – 3:53 (ולפי הסדר:  3:52, 3:51, 3:49, 3:53, 3:53, 3:50).  כלומר – הפסדתי בטווח של שישה ק”מ סביב 40 שניות ביחס לקצב המטרה, והיה לי למזלי מספיק “בבנק” כדי שהתוצאה הסופית עדיין תהיה טובה מהצפוי.

 חרקתי שיניים ונלחמתי בכאב, עוד קצת ומגיעים לקרפים…

נילי עברה אותי (יחד עם מה שנשאר מהדבוקה) בק”מ ה – 35, סמוך לכניסה ליער.  החלפנו מילות עידוד והיה ברור לי שהקריטריון האולימפי בכיס שלה.  יופי!

ק”מ 39-42 – “תן גז, מגיעים”:

טוב, זה די דומה לאימון אינטרוולים, כשלפני החזרה האחרונה כבר רואים את הסוף ומוכנים לעוד מנה אחרונה של כאב.  3:45, 3:41, 3:30 – פיסית זה כאב, מנטלית זה הרגיש נהדר.

195  המטרים האחרונים – על הכריות, 37 שניות, הרווחתי עוד שני מקומות בדירוג, והנה קו הסיום.  התפרקות אדירה של לחץ.

ולסיכום:

עוד חווית מרתון נפלאה (למרות שרמת הארגון, איכות המסלול ובעיקר העידוד והחיבוק של התושבים, לא מתקרבים לסטנדרטים של ברלין), עוד שיא אישי ועוד תמריץ להמשיך להתאמן ולהאמין בתוצאות שיניבו האימונים.  זה המפתח לא?

2:36:57 הוא הזמן הכללי (מרגע היריה).  בפועל (זמן הצ’יפ) מהיר בלפחות 15 שניות – אני מדדתי 2:36:39, כנראה שצריך להוסיף 2, מקסימום 3 שניות).  הנושא בבירור עם המארגנים.  כרגע עדכנו את התוצאה כך שאין זמן צ’יפ בכלל.  אני מקווה שהטעות תתוקן.  זה אולי נשמע קטנוני אבל עבדתי כל כך קשה בשביל כל אחת מהשניות האלה שאני לא כל כך מהר מוותר…

מילה אחרונה:

  תודה למאמן רפי וישניצר שיש לו חלק גדול כל כך בהתקדמות שלי.  לא רק בהכוונה המקצועית החשובה אלא בנטיעת האמונה והתעוזה לנסות לרוץ מהר יותר.

זהו, אני מקווה שהיה (קצת) מעניין (באמת שהשתדלתי לקצר)…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>