xcvbxc

כותב הפוסט – נחשון שוחט

האם כדי לכתוב על ריצה חייב הכותב להיות רץ?  תלוי.  כן ולא.  אבל כדי לומר משהו מעניין על ריצה (ככל חוויה אחרת הזוכה לתיאור בספרות) לא מספיק לחוות אותה, ולא מספיק לתאר אותה.  צריך לנגוע.  מורקמי, במעין יומן מסע – יומן ריצה אישי, לפחות בעיניי, לא ממש התאמץ לנגוע. הוא עסק יותר מדי בדיווח על

הימרה לכתוב על ריצה איננה עניין כל כך פשוט.  מאיימת עליה לעולם מלכודת הטריוויאליות.  ובפני הכותב ניצבות כמה שאלות. השאלה הראשונה הנשאלת היא האם הדגש הוא על כתיבה, או שהדגש הוא על ריצה.  השאלה השניה היא שאלת קהל היעד – האם מכוון הסופר להשראה והזדהות לרצים או שמדובר בניסיון הסבר ושכנוע ואף השמעת דברי כיבושין כלפי קהל רחב?  ביחס לשתי השאלות הללו תוצאת הכתיבה היא פעמים רבות מעין שילוב לא טבעי, תוצר של היעדר החלטה.  ספרו של מורקמי אינו מתעלה לרמה ספרותית גבוהה, אדרבא הוא אינו מתקרב לסטנדרטים המעולים שמורקמי הציב בכתיבתו שלו.  ואילו בעיניו של רץ, לפחות בעיניו של הרץ הזה, תיאור החוויות קלישאתי, חסר ולפרקים ממש מייגע.
הקטעים שעוררו וריתקו אותי בספרו של מורקמי  היו דווקא אלה שבהם תיאר התלבטויות ואתגרים בחייו שאינם קשורים לריצה, כמו האופן הנועז שבו הפך לסופר.  כקורא הבחנתי דווקא בקטעים האלה בכנות ובהתרגשות, בקונפליקט ובפתרונו, בסיפור שיש בו, אם נרצה, סוג של לקח אוניברסלי, מסר אמוטיבי ואופטימי בוודאי.  את אלו לא מצאתי, ככל שחיפשתי, בתיאורי הריצה.
אז על מה אני חושב שאני חושב על ריצה?  המשפט המדויק והחשוב ביותר בספרו של מורקמי בעיניי הוא זה המסביר שישנם סוגים שונים של אנשים.  וכהמשך ישיר למשפט הזה שלו, הרי ישנם גם סוגים שונים של רצים.  ישנם, מסתבר, גם אופנים מאד שונים שבהם אנשים תופסים את הריצה ומתחברים אליה.  אני, כך נדמה, אינני הטיפוס הרץ שאותו משתדל לתאר מורקמי. בתיאורים שלו חסרה לי השמחה.  חסרה לי החדווה.  המסר שניסה להעביר נקלט אצלי כאנאליטי מדי, כתוצר של ניתוח-יתר, כחסר את ביטוי היצר הטבעי והילדותי.  נקלט אצלי מסר של משמעת, אבל מעט מדי מוג’ו ומעט מדי אהבת החופש.  מסר של קושי ואתגר, אבל מעט מדי ריחוף חסר מאמץ ברגע ההבשלה.  מסר של חריקת שיניים, אבל מעט מדי התעלות.  נראה שמורקמי ביקש יותר מדי לומר כמה קשה, כמה משעמם, כמה בודד, מבודד ומתבודד.  האמת הפשוטה היא שזה לא הדבר שעליו אני רוצה לחשוב, כשאני חושב על ריצה.
“Pain is inevitable, suffering is optional” מצטט באופן חופשי מורקמי, כבר בפרק המבוא.  הוא הקפיד אמנם לא לנכס את המשפט לעצמו (הציטוט הזה הופיע עוד לפני צאת הספר בעשרות לקטים של ציטוטי מוטיבציה ובפרט באתרי ריצה) והנה היום לא רק שהוא מיוחס לסופר, אלא שהוא גם מוצג על-ידי רבים כ”משפט המחץ” של הספר.  סליחה?  מורקמי, סופר מוכשר בעל שם עולמי, בוודאי ראה לנגד עיניו מסר משמעותי יותר מן הממרה השחוקה הזו.  בשביל לעשות “גזור והדבק” למשפט הזה לא צריך היה את ספרו.  אבל כאן העניין:  אם זו התובנה המרכזית שנותרת למקרא הספר, אז לפחות אצלי, כרץ וכקורא, נותרת תחושה של מלאכותיות ושל קיטש.  ככל שהסופר מספק בספר פרטים לגבי ניסיונו כרץ – מנפח האימונים ועד לתוצאות בתחרויות, לכל אורך השנים – מתחדד הצורך להשיב, להתריע בפני הקוראים:  “הכאב איננו בלתי נמנע, והוא איננו סימן לגבורה.  הראייה הזו עצמה מחטיאה את כל היופי של התהליך ושל האמונה שמקנה לנו הריצה, תהליך ההבשלה הבלתי נמנע”. מישור של תיאור הריצה לפחות, בהקשר סמי-מקצועי ותודעתי, מעבירים המשפט הזה ותיאורים
מסוגו – המבקשים כל העת להעצים אצל הקורא את תחושת הקושי הקיצוני וההתגברות על כאב – מסר שאני פשוט מתקשה להתחבר אליו.
אפשר ליהנות מקריאת ספרו של מורקמי.  זה כמובן עניין של טעם אישי.  אני מסופק אם ניתן לראות בספר הזה קול אותנטי ייצוגי של קהיליית הרצים.  אני לא חושב שהספר הזה הוא יום חגם של הרצים או “ספר הריצה” שלו ייחלו.
לבסוף, היות שלעולם קל יותר לבקר מאשר לשבח, אחתום  פסקאות של ביקורת בשבחים ראויים.  זו הזדמנות להפנות, פעם נוספת, לחיבור שבו כן מצוי קול טבעי ואמיתי, שכולו מעורר התרגשות והזדהות.  אז לא קוראים לו מורקאמי והוא מעולם לא זכה בפרס… אבל כשאני חושב על ריצה, אני חושב הרבה יותר כמו רוג’ר הארט.  תהנו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>