xcvbxc
nachshonshirtless

מאת נחשון שוחט, 2007

ארבע דקות אל תוך ריצת החימום, הבחנו בדמותו הצוהלת של אביחי חוצה את הדשא לכווננו.  כשהצטרף אלינו, עברה במוחי המחשבה שבניגוד אלינו, אביחי תמיד מצליח לשדר את העליזות הזו, טרום-אימון קשה, ללא קשר לתפריט הצפוי, כאילו רק ציפה לאפשרות הזו לדהור.  אצלי בראש עברו מחשבות קצת אחרות.

היו אלה שעות אחר צהריים קייצי באצטדיון בגבעת רם, ערב חג שני של פסח.  ההנחיות של רפי דרשו ביצוע של 20 חזרות מהירות של 200 מ’, כשביניהן “התאוששות” (אם ניתן לקרוא לה כך) של 200 מ’ בלא יותר מ – 55 שניות.  כשזו התכנית היומית, ריצת החימום נושאת אופי של “דחיית הקץ”  – רגעים אחרונים של תספוקת סדירה של חמצן אל המוח, שאליהם כל כך נתגעגע עוד מעט.  הסיבובים על הדשא חולפים באיטיות מהורהרת, כשעננה (פיגורטיבית) מרחפת באויר.  מורגשים עייפות ומיני כאבים (אמיתיים ודמיוניים) בשרירי הרגליים ונדמה לנו שאין סיכוי שנצליח לעמוד במאמץ הקיצוני הצפוי במשך חצי השעה הקצובה לאימון.  אבל זה מה שצריך לעשות.  וכמו בפעם הקודמת, כמו בפעם הבאה  – זה מה שנעשה.

ארבע מתגברות על הדשא משמשות לבחינת המערכות.  כאן מתחיל להסתמן ההבדל בין ה”מרתוניסטים” לבין ה”סוסי המירוץ”.  הראשונים מרגישים היטב את המאמץ הלא שגרתי הנדרש להפקת מהירות, כזו שמתחילה בכלל להיות רלוונטית.  הרצים מן הסוג השני מתענגים על שחרור האנרגיה הנמרץ, על ההזדמנות לפתוח את הצעד וליהנות מן התנועה המהירה קדימה – כאילו עד כה ריסנו אותם מן התנועה הכל כך טבעית עבורם.

מתיחות.  (בכאילו כזה.  אנחנו לא באמת, אה, עושים מתיחות…)

ואז, אנו עומדים שם על המסלול, סמוך לקו הלבן המסמן את נקודת הזינוק, עם תחושת הרחמים העצמיים המוכרת,  באותן השניות האחרונות שלפני הלחיצה על הסטופר.  מרגע הלחיצה, הכל ישתנה.  עד לסיום המשימה שהוגדרה, נהיה מנותקים לחלוטין מכל מחשבה שזרה לאימון;  נהיה מרוכזים בחישובים עדינים של רמת המאמץ ובזמנים שעל שעון העצר;  נחשוב על יעילות הסגנון;  נשתדל למצות באופן מירבי כל הקצאה יקרה של חמצן.  אחרי הכל, אנו יודעים שקטעי הזמן הללו הם זמן האמת.  זהו השלב המכריע שבו נחפש את המוכנות, נבסס אותה וגם נבחן אותה.  כאן תיעשה המטמורפוזה שלנו מ”רצים” ל”מתחרים”.  כאן נשאל את עצמנו את השאלות, ונגלה אם ועד כמה אנחנו מוכנים, באמת מוכנים, לחפש את התשובות.

את רוב הזמן ותשומת הלב שלנו אנו מקדישים להשבחת היכולת האירובית, לבניית היסודות שמגדירים אותנו כרצים למרחקים.  אך לאחר חודשי הכנה ארוכים, לאחר הסבלנות ושלל הריצות חסרות התהילה, מגיע הזמן להתקרב אל ה”קו האדום”, לטייל סביבו, לגעת בו.  מגיע הזמן להכין את הגוף לקראת המאמץ הקיצוני שנדרוש ממנו להפיק במהלך התחרות.  מגיע הזמן להסתכן, להלך על קצה המצוק, להרגיש את אבדן השליטה, את הכמיהה לחמצן, את הכאב והייאוש שמלווים ספירת חזרה אחר חזרה.  אלו האימונים שיבהירו לנו את התשובות.  איך אפשר שלא ליהנות?

“יוחאי, ניר, מוכנים?”  בצעד קליל יוצאת הרביעייה להקפה ראשונה של הקשת.  השניות הראשונות הללו הן שניות זהירות של סקרנות, כיצד יגיבו מערכות הגוף אל השינוי הפתאומי בדרישות מהן, כיצד הן יעמדו ב – overload, המגיע ללא התראה?  האדם הרגיל אינו מציב דרישות כאלו כלפי הגוף, אלא כאשר הוא מוצא עצמו נרדף על ידי חיית טרף או נס מסכנה דחופה אחרת (כמה פעמים זה כבר קורה?).  ואילו אנו מלמדים את הגוף להתמודד עם הסיטואציה הזו, בפרקי זמן מסויימים, לפחות פעמיים בשבוע.  האדרנלין מתחיל לזרום.  הירהורי טרום האימון נעלמים כלא היו ובכל זאת החזרה הראשונה תסתיים עם הרגשה של “שוק” מוחלט למערכת.  סיימנו אחת מתוך עשרים ואחד מאיתנו (רוב הסיכויים שזה יהיה אני) יודיע בשלב הזה בקול:  “וואו, זה היה קשה”…  אין דבר, טראומת החזרה הראשונה תמיד תחזור על עצמה, אבל גם תחלוף במהרה.  החזרה השניה תהיה כבר קצת נוחה יותר ובהקפה השלישית או הרביעית, נרגיש כיצד אנו מתכווננים למצב “אוטומט”.  33.2 שניות (פלוס מינוס חצי שניה, בדרך כלל) לקטעים המהירים.  53-55 של מציצת חמצן מואצת ומיואשת בקטעי ה”מנוחה”.  ואנחנו על auto-pilot, ללא קשר למידת המצוקה.

החזרות הבאות הן הקלות, המהנות.  אחרי חמש אביחי יודיע לנו שסיימנו רבע אימון.  תמיד תהיה שם התחושה שהוא שומר הילוך נוסף (בחצי השני של האימון נבין שזו לא תחושה, אלא מציאות, ושישנו לא הילוך נוסף, אלא שניים).  אבל חזרה מספר שבע מגיעה ובשלב הזה כבר אפשר לדבר על “אתגר”.  כאן מתחיל שלב העבודה.  היתרון באימוני האינטרוולים הוא שאין במהלכם את הלוקסוס לחשוב ולהרהר יותר מדי, עד ללחיצת הסטופר האחרונה.  אנו עסוקים מדי בהישרדות.  55 שניות של אריתמטיקה בסיסית (עוד שניים וסיימנו חצי…) ומאתיים מטר של שחזור מדויק:  שחזור של תנועה, של סגנון, של קצב התקדמות.  בקטעי הביניים אנו מרגישים כיצד רמת המאמץ אט אט עולה (תמיד נדמה שנשאר כח רק לעוד אחת אחרונה), אבל איכשהו הקטעים המהירים עקביים להפליא.  וכן, כמה טוב לעבוד ברביעייה, לחלק את מטלת ההובלה ולהיות לכל אורך האימון חלק מקבוצה.

סמכו על אביחי שיודיע, בשניות שעל סף הקריסה:  “זהו, סיימנו שלושת-רבעי.  רק עוד חמש”.  ואז, מגיע “סינדרום החזרות הלפני האחרונות”, הקשות מכולן.  כאן העייפות נותנת אותותיה, במלוא כובדה.  חוב החמצן מורגש.  הריכוז קצת הולך לאיבוד.  נדרש מאמץ מיוחד כדי למנוע את ה”זיוף”, לשמור על תנועות הידיים גם בחמישים המטרים האחרונים.  לא להאט או לוותר גם בקטעי ההפוגה.  ובקטעים המהירים – לשמר את הסגנון, את הצעד, למרות הפרצוף ההולך ומתייסר.  זה הרי בדיוק המאמץ שיידרש ברגעים הקריטיים של המירוץ – רגעי ההחלטה בשלהי המירוץ, כשהסיום עדיין איננו בטווח תחושה וראיה.  “סינדרום החזרות הלפני האחרונות” הוא סינדרום של הישרדות ושל הוכחה, מבחן של רזולוזציה, של נכונות לשלם את המחיר שהוא תנאי להצלחה.

“סינדרום החזרה האחרונה” לעומתו, הוא סינדרום של אופוריה ושל חוצפה, של הקלה שמחייבת חגיגה:  שחרור אחרון ופזיז של רזרבות האנרגיה האחרונות, שכרות שמאפשרת לסיים במיאוץ אופטימי.  החזרה האחרונה, כמעט תמיד, תהיה מהירה באופן ברור מכל קודמותיה.

אז לא היינו על סף מוות בכל זאת, מה?

שחרור על הדשא.  אולי יחפים.  זמן של סיפוק, של רווחה, של שחרור מנטלי אדיר.  זמן של ניתוח נתונים, הפקת משמעויות וחיזוק הבטחון.  זמן לחיוך.  עכשיו הכל קליל יותר.  אנחנו מתבדחים ומשחזרים את האימון בהתלהבות, חזרה אחר חזרה.  אנחנו מודים, בלי ספקות, שאנחנו בעצם נהנים מתהליך הענישה הגופנית ומתוצאותיו.  אנחנו מרגישים את התהליך, חשים היטב את הסיבות.

אחרי אימון טוב במיוחד, עומדת באויר תחושת הרעב לתחרות.  אנחנו דרוכים לקבוע שיאים חדשים, להגיע את הקצה, למתוח את המעטפה.  Champing at the bit.

כן, אנחנו אוהבים את הריצות הפסטורליות הנינוחות בואדי, את ריצות הטמפו בהן הקצב המהיר מכתיב את עצמו ואנו כאילו מצטרפים אליו בהנאה, את הריצות הארוכות שמלמדות אותנו סבלנות והדרגה.

אבל הזמן שלהם מגיע.  של אימוני האינטרוולים.  של אימוני הנחישות על סף השבירה, אימוני ההוכחה וההבשלה, אימוני הסל”ד הגבוה והתעוזה.  בלעדיהם, לעולם לא נגיע, לעולם לא ממש נגע, לעולם לא נדע.

והאמת?  הכל שווה בשביל התחושה המשכרת של החזרה האחרונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>